איש חשוב מאוד: גרין הפך לאס של הווריירס

פורטלנד לומדת על בשרה את מה שיוסטון מתמודדת איתו כבר שנים: צריך די הרבה כדי לנצח את הווריירס. בהיעדרו של קווין דוראנט, האלופה נראית פחות עצלה ושבעה, אבל הבורג המשמעותי שלה כיום הוא בעצם דריימונד גרין. על הקלף הכי חשוב בגולדן סטייט

אור בר נתן
אור בר נתן   19.05.19 - 10:19

תגיות: NBA

Getting your Trinity Audio player ready...

חמישה משחקים עברו מאז שקווין דוראנט נפצע והשאלה הכי מסקרנת בתקופה הזו ממש לא הייתה האם גולדן סטייט תעלה לגמר חמישי ברציפות. הדיון נע סביב ההבדלים בין הווריירס עם KD לאלו בלעדיו - האלופה טובה יותר בלי שחקן ההתקפה הטוב בהיסטוריה (מגוחך), האלופה קשה יותר לשמירה בלי השחקן שנולד לשחק אוף דה בול (כמעט מגוחך באותה מידה).

טיעון קצת פחות פומפוזי הוא שגולדן סטייט בהיעדרו הופכת להיות קבוצה קודם כל של דברים קטנים. קל מאוד להיסחף עם סטף ולהתענג על קליי, אבל בשני המשחקים האחרונים, פורטלנד ״השיגה״ 80% מניצחון, ובשני המקרים קלקלה את העבודה שעשתה. אותם דברים קטנים, שבפלייאוף הופכים לכל כך גדולים, הם הסיבה שדריימונד גרין חוזר להיות הבורג הכי חשוב במערכת כשדוראנט לא פה.

לא שגרין לא חשוב גם כשדוראנט נמצא, אבל כפי שתומפסון אמר, הנוכחות של KD הופכת את גולדן סטייט לקבוצה קצת יותר עצלה, אולי גם מעט יותר שבעה ומדושנת עונג. הפציעה הזו הפכה את האלופה והקבוצה הכי דומיננטית שנראתה בליגה לפחות מזה 20 שנה לזו שגם נלחמת יותר מהיריבה שלה. ובתור פורטלנד, אתה מסיים משחק הדחה מעשי בבית בלי שהיית הצד הנושך, הנלחם, האגרסיבי, הקרב הזה הוכרע עוד לפני שהתחיל.

הרוטציות ההגנתיות הרבה יותר ממושמעות מאלה של הבלייזרס (4-5 לייאפים של קרי ברבע האחרון? באמת?), הדאנק בהתקפת מעבר של 3 על 2 במקום שלשה, הצ׳ייסדאון בלוק של תומפסון על אוון טרנר במתפרצת של שער ריק, אלה דברים שמספיקים לשכוח בחלוף כמה פוזשנים, אבל הם אלו שעושים את ההבדל בין 80% ל-100%, בין פיגור 2:1 (אפילו יתרון 1:2) ל-3:0 שאין ממנו דרך חזרה.

כל זה מוטמע כל כך חזק בגולדן סטייט, וזה הגורם הכי משמעותי, אפילו יותר מהפוטנציאל של קרי ותומפסון להתפוצץ עליך, לכך שהווריירס הם (כמעט) בלתי מנוצחים בסדרות פלייאוף.

אותו כמעט, כפי שגם הוזכר בשידור, הוא הקאמבק של קליבלנד בחסות אותה השעייה של גרין. זה ככל הנראה יהיה ה״מה אם״ הכי גדול לגבי הקבוצה הזו, כי לגבי כל השאר היא לא משאירה סימני שאלה. דריימונד סיפק הלילה את אחד ממשחקי השיא שלו בקריירה, כשאיגודלה משחק פחות ממחצית, בהרבה דקות שסטף וקליי לא פוגעים. נסו להיזכר כמה פעמים גרין לקח את הכדור אחרי סל מומנטום, לכאורה, של הבלייזרס, דחף אותו למעלה ועשה סל קל.

מסוג המהלכים ששואבים את החמצן מהאולם של היריבה ומפרידים בין גברים לילדים. פרגנו לאורך הפלייאוף הזה הרבה ובצדק לטרי סטוטס, דמיאן לילארד וסי ג׳יי מקולום, אבל ברור לאיזו קטגוריה הם משתייכים כרגע. זו במה שהם לא מכירים, רמת אינטנסיביות זרה, מגרש שבו הם לא יודעים מה דרוש כדי לנצח. זה היה כל כך ניכר ברבע האחרון, כשהרגל של גולדן סטייט כבר הייתה על הצוואר, ופורטלנד חיפשה את המהלך האחד הזה שיצית מחדש את הקהל וישאיר אותה בחיים. מה לעשות שכל השחקנים שמסוגלים לזה נמצאים בצד אחד של המתרס, וזה עוד בלי שניים כאלה שהיו פצועים.

פורטלנד לומדת על בשרה את מה שיוסטון מתמודדת איתו כבר שנים, וזה שבגדול צריך די הרבה כדי לנצח את הקבוצה הזו. צריך גם בלאגן, כאוס, מלחמה. הבלייזרס משחקים כדורסל כמעט מנומס, כאילו לא צפו בגמר המערב לפני שנה בו הרוקטס הרביצו, שרטו, נשכו ועשו לגולדן סטייט את המוות. הם נראים לא ערוכים בעליל להתמודד עם האלופה בכל מה שהוא לא כדורסל נחמד וחביב של עונה סדירה.

עם כמה שהמצ׳ אפ חד צדדי בסדרה הזו, פערי הכישרון בין לילארד ומקולום לקרי ותומפסון לא כאלה גדולים. אלה אלמנטים אחרים שיוצרים את התהום הזו בין שני צמדי הקו האחורי, התהום שהכריעה את הסדרה הזו מבחינה סטטיסטית. בשביל כל מה שלא בסטטיסטיקה, יש את דריימונד. מדהים לחשוב שהאימפקט של שחקן שהשלים טריפל דאבל עוד לפני הרבע הרביעי הוא בכלל הרבה יותר ממספרים, אבל זה גרין במלוא תפארתו. זו גולדן סטייט במלוא הדרה, לא זו של דוראנט. זו הקבוצה שנזכור.