מצפון נפתח הרעב: בין טורונטו לווריירס

משחקי הרעב, משחקי ה'כאן ועכשיו'. הטירוף, ההיסטוריה שדפקה על הדלת, המדינה ההיא שבקצה המפה למעלה, שלגמרי שייכת אבל בכל זאת לא. חציית הגבול, המטבע האחר, הקור שם הרבה יותר חודר. אנחנו הצפון הרעב, המוקצה, שאף אחד לא הימר עליו שיגיע לגמר, בטח שיוביל לאורך כל הסדרה על האלופה המדושנת והגאה ממפרץ סן פרנסיסקו השימשית, הצבעונית והמזמינה. ושתנצח בשלושה משחקי חוץ, כולל האחרון אי פעם באורקל ארינה. ושתיקח את כל הקופה.

אנחנו, ששיחררנו את הבן האהוב והאוהב תמורת הימור על שחקן מצוין, אבל שלא שיחק שנה שלמה ושלא הראה לפני המעבר שום סימן שברצונו לשחק אצל הקבוצה עם הפוטנציאל וללא הסיכוי האמיתי ללכת עד הסוף. אנחנו כאן, יוצאים לרחובות, ל-30 מתחמים בקצה הבלוקים השכונתיים, תחת כיפת השמיים ותחת הסמטאות התת-קרקעיות האין סופיות, כדי לחלוק יחד אחוות לוחמים, כדי לטרוף עכשיו את מה שלא יצא לנו לטעום מעולם. אנחנו הצפון, אנחנו על המפה, אנחנו על גג העולם.

Champions mood babyyyyy pic.twitter.com/y4wc2VlwSJ

— Serge Ibaka (@sergeibaka) June 14, 2019

Happy for my friends and old teammates. A group of great guys. Also couldn't be happier for our great country Canada 🇨🇦!! pic.twitter.com/EyrF9XSkzr

— Cory Joseph (@Cory_Joe) June 14, 2019

זמן פציעות
הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק. זה קרה לקליבלנד מול אותה גולדן סטייט לפני ארבע עונות אז הגיעו הקאבלירס לגמר באפיסת כוחות וללא שני הסופרסטארים שלהם קיירי ארווינג וקווין לאב. קוואי לאונרד עצמו, אז במדי סן אנטוניו, נפצע וגמר לעצמו ולספרס את העונה כתוצאה מאותה נחיתה על רגלו של זאזא פאצ'וליה מהווריירס בגמר המערב. אז אין ממש שליטה על החלק הזה של המשחק. פציעות הפלייאוף הזה של אנדרה איגואדלה, קווין לוני, דמרכוס קאזינס, קווין דוראנט וקליי תומפסון היו כמעט כולן ללא מגע או התערבות כזו או אחרת של שחקן יריב או של כל אדם אחר. החלקה, מתיחה, תנועה לא נכונה, נחיתה בזווית עקומה. ככה זה לפעמים, או כמו שאומרים באנגלית "שיט האפנס". קורה. פעם בצד השני ופעם - אך ורק בצד שלך.

זחיחות
ואפרופו פציעות. הקו הדק בין זחיחות לבין אמוציות לבין קדושת המשחק והניצחון לבין 'אינעל העולם' – הבריאות מעל הכל. תארו לכם שדוראנט לא נפצע ברבע השני של משחק 5 ותומפסון לא בשלישי של 6. על פי היכולת הנפלאה שלו, אם היינו צופים במשחק מספר 4 ולא יודעים שקליי סובל מפציעה בשריר הירך, היינו מאמינים שהוא פצוע? ואם הוא נראה היה כל כך טוב כמו במשחק 4, כשהוא במצב בריאותי ופיזי מעולה, מדוע הוא לא יכל היה לשחק, אפילו ב-70% כשירות ויכולת, במשחק מספר 3? היה משהו זחוח בהתנהלות של הווריירס.

אחרי שהעבירו לעצמם את יתרון הביתיות כשניצחו בטורונטו במשחק מספר 2, חשבו להם האלופים מהמפרץ שהכל יהיה בסדר עם הקהל הביתי והאולם המיתולוגי המנצח, גם בלי קליי תומפסון. שינוח עוד קצת. גם אם נפסיד. "ננצח במשחק הרביעי, ניסע לטורונטו וננצח את משחק 5, נחזור לאוקלנד לנצח את משחק מספר 6 ואז נחגוג. זמנים כייפיים עומדים לפנינו", הכריז דריימונד גרין אחרי ההפסד במשחק השלישי. אז זהו שלא. איפה קצת צניעות, קצת תחושה של 'עכשיו לפני שיהיה מאוחר', קצת הכרה ביכולת היריבה. נאדה. מצד שני, עכשיו כשהשגיד של זה קרוע והצולבת של ההוא הלכה קיבינימט, הכל חוכמה, או בעצם ממש ממש לא חוכמה של בדיעבד. של קר, של מאיירס, של דוראנט וקליי.

Respect, @Raptors pic.twitter.com/M1H9Hgb45Y

— Golden State Warriors (@warriors) June 14, 2019

.@warriors what can we say... The highest level of respect for a hard fought series. 🤜🏽🤛🏽 pic.twitter.com/W9FPp63Svs

— Toronto Raptors (@Raptors) June 14, 2019

אי אפשר בלי
פיט סמפראס היה למשך לא מעט שנים הטניסאי הטוב בעולם. ללא עוררין. ההישיגים, הכישרון, היכולת, הפאסון - הכל היה שם. מבחינת המשחק, גם בשיאו, היה פיסטול פיט נהדר בכל האספקטים של הענף, אבל לא הכי טוב בכל אחד ואחד מהם. לאיבניסביץ' היה סרב קטלני משלו, לבקר היה משחק רשת עדיף, אגאסי שלט בקו האחורי בצורה משכנעת יותר ולאדברג היתה חבטת גב יד טובה משל כל אחד אחר. אבל כחבילה, סמפראס היה הדבר האמיתי, הכי קרוב למושלם. 98 בכל מקצוע בתעודה עדיף על 100 באספקט אחד או שניים, ועוד כמה ציונים של 90 ומטה. ממוצע, אתם יודעים.

קוואי לאונרד הוא כזה. עם הממוצע הכי גבוה בכיתה, בשכבה, בעולם. בליגה יש שחקנים עם יכולות גבוהות משלו במספר קטגוריות: בגזרת הגארדים/פורוורדים לסטף ולקליי קליעה טובה משלו, הארדן חודר לסל בצורה יעילה ממנו, דריימונד ריבאונדר טוב יותר, לדוראנט שליטה בכדור עדיפה משלו וללברון ראיית משחק טובה יותר. יאניס אפקטיבי יותר במגרש הפתוח ולגריפין משחק פוסט-אפ איכותי יותר. ובכל זאת, לנארד הוא 98. אהה, ויש לו גם 100 אחד בתעודה - בהגנה. והיכולת שלו להמשיך ולהשתפר היא פנומנלית. הוא אחז בממוצע 94.537 (בערך) עד לפני שנתיים. מה שהוריד לו אותו אז היה היכולת שלו לייצר נקודות ממרחק.

היום, לכו תשאירו אותו פנוי מחוץ לקשת. נראה אם יש שומר אחד בליגה שיכול לעלות לגבהים מהם הוא מוציא את זריקת חצי המרחק המדוייקת שלו, מהמקום, עם שתי רגליים. ואף אחד לא יכול להיכנס לו לראש. לא התקשורת שירדה על ההתנהלות שלו ושל אנשי צוותו בעונה שעברה, לא שחקני היריבה שמנסים לטרשטק אותו, לא שריקות של שופטים ולא קריאות מהיציעים. אף פעם לא תדע לפי שפת גופו והבעת פניו אם הוא משחק עכשיו באימון של טרום עונה או אם הוא במשחק מספר 7 בגמר הפלייאוף. לחץ לא מדבר אליו, לא מספרים, לא ממוצעים ולא שום דבר אחר פרט לניצחון ולאהבת המשחק. תופעה.

השומר אחי אנוכי
היא חזרה לאופנה, ביג טיים. כבר שכחנו כמה הנאה אפשר לשאוב מצפייה בהגנה, במשחקים עם סקור נמוך, באגרסיביות, בפיצוצים. הסיפוק והאושר מחטיפה, מחסימה, מדאבל וטריפל טים, מבוקס. אנד וואן. ומבוקס-אנד-וואן. יש דור שלם של בני 25 ומטה שלא זוכר את החוקים האחרים שהיו כאן בשנות התשעים המוקדמות ואחורה, אלה שלא קידשו את השואו ההתקפי ואת הראן-אנד-גאן. אז הדרך לניצחונות היתה באמת ומילולית, עוברת דרך דם, יזע ודמעות. הראפטורס החזירו את זה לאופנה. ועוד מול הקבוצה הכי התקפית, נקייה ואסטטית שידע הכדורסל אולי מאז ומעולם.

קוואי על דרוזן, דני גרין ומארק גאסול שמגיעים כדי לחזק את הביצורים, מנטרת ה"אנחנו אולי לא נקלע הרבה אבל אתם תקלעו פחות". לשחקנים של טורונטו יש אוריאנטציה הגנתית. לכולם! חוץ מהשלושה שציינתי, קייל-מלך סחיטת עבירות התוקף של הליגה- לאורי. פסקאל 'פלסטיק מן' סיאקם שיכול לשמור על כל העמדות, שניהם שומרי עילית. מהספסל מיסטר סרג' 'בלוק שוט' איבקה, אדון פרד 'אגרוף ואחד' (מתנצל על התירגום החופשי מדי) ואנווליט, נורמן פאוול וכל השאר. אין חולייה הגנתית חלשה בשרשרת. לא זכורה קבוצה הגנתית כל כך מפלצתית מאז הילדים הרעים של הפיסטונס מדטרויט לפני עשור וחצי. פייר התגעגענו.

קונצנזוס
על ג'יי. אר יואינג (הג'יי. אר הכי מפורסם מאז ולעולם, עם כל הכבוד ואין כבוד לג'יי. אר סמית) מסדרת הטלוויזיה של סוף שנות ה-70 וה-80 "דאלאס", אמרו פעם שהוא האיש שכולם הכי אוהבים לשנוא. ללברון ג'יימס הייתה הילה כזו, בטח ועל פי רוב מבחינתינו ובמחוזותינו באותן מחלוקות ועימותים מול דייויד בלאט 'שלנו'.

את טורונטו ראפטורס של העונה אי אפשר היה שלא לאהוב או לפחות שלא להעריך. סוג של קונצנזוס. הגמר הזה היה סיפור של ניגודים, של מזגים אחרים, של אוריאנטציות וסגנונות שונים, אבל של כיף גדול מכל כיוון (חוץ מהפציעות כמובן) לנו הצופים, או לפחות לי. וכמו שכבר כתב עידן חביב ושרה יובל דיין בשירה 'עד שתחזור' (קווין, קליי): "הלוואי נאהב כל החיים, נבחר בין טוב לטוב".