מראה מראה שעל הקיר, מי הקבוצה הכי יפה בעיר?

"ניו יורק זה ה'מכה' של הכדורסל. אנחנו כל הזמן שומעים מסוכנים, שחקנים ומקורבים כמה הם רוצים להצטרף אלינו. אני יכול להגיד לכם, ממה ששמעתי עד כה, אני חושב שיהיה לנו קיץ מוצלח במיוחד בכל מה שקשור לשוק השחקנים החופשיים". ג'יימס דולן, בעלי הניו יורק ניקס, מרץ 2019.

כמובן שאותה אמירה העלתה מיד את הציפיות לשמיים. אוהדי הניקס כבר החלו לפנטז. הם קראו את רשימת השמות, שכללה את קווין דוראנט, קיירי ארווינג, זאיון וויליאמסון ולעיתים גם את אנתוני דייויס, וראו כבר את הפאזל מתחבר. הם דמיינו תמונה שלא נראתה במדיסון סקוור גארדן מזה שני עשורים ומתחילה להזכיר, אפילו בקצת, את עידן פטריק יואינג - האחרון שהצליח להעלות חיוך על פניהם.

אבל אז הגיע הראשון ביולי. עוד יום מקולל ברשימה הארוכה של הקבוצה הכי ידועה לשמצה ב-NBA של שנות האלפיים. אבק הכוכבים התנדף תוך רגע, השמות התחלפו לאר. ג'יי. בארט, ג'וליוס רנדל, אלפריד פייטון, טאג' גיבסון, רג'י בולוק ו-ווין אלינגטון, ואותו דולן ירד למחתרת.

העיר הזו קטנה מידי לשנינו
כדי לספר עד כמה הכישלון של הניקס גדול, נצטרך ללכת אחורה ולהתמקד רק לרגע באחות הקטנה שתפסה את המושכות בניו יורק - ברוקלין נטס. ב-2010, פחות משנתיים לפני ששינו את פניהם והפכו לברוקלין, בעלי הנטס הציבו שלט חוצות ענק מול המדיסון סקוור גארדן שעליו היה ניתן לראות - בצורה הכי נרקיסיסטית שאתם יכולים לדמיין - צילום של שניים מהבעלים של המועדון תחת הסלוגן "התכנית להצלחה". היו אלה מיכאיל פרוחורוב, שנבחר ע"י מגזין פורבס לאיש השני הכי עשיר ברוסיה ואף היה מועמד לנשיאות והראפר ג'יי. זי. 

Jason Kidd said the "Spurs have the blueprint for success". How? Did they steal it? We were told the #Nets had it. pic.twitter.com/QqppxvjH7n

— Demetri Adrahtas (@thesportsgreek) 31 בדצמבר 2013

בהתרברבות ניו יורקית טיפוסית, המסר היה ברור: הניקס והגארדן עשו את שלהם, עכשיו הגיע תורנו. אלא שבפועל, אחרי אותם ימים הגיעו שבע השנים הרעות. הנטס החזיקו בטייטל 'הקבוצה הגרועה בליגה', פרוחורוב הוריד הילוך וג'יי. זי. נצפה כשהוא מעודד את הווריירס בסדרת הגמר. הטעות שלהם הייתה שהם התנהגו כמו הניקס. דיברו בגדול, העדיפו כותרות על פני השקעות חכמות והחתימו שחקנים ותיקים שהיו אחרי השיא בכסף גדול, דוגמת קווין גארנט ופול פירס. הם התנהגו כמו הניקס ונפלו כמו הניקס.

אבל בניגוד לניקס, הם למדו את השיעור. הם ויתרו על האגו הניו יורקי, רשמו כמה עונות נוראיות ובזמן הזה התרכזו בבניית תלכיד צעיר ומוכשר, שלפחות בעונה שעברה יצר מינימום ציפיות. כעת, הם קוצרים את הפירות. הצמד שכל הליגה חלמה עליו, שהניקס חלמו עליו, בחר בהם. זה אולי האירוע הכי גדול בתולדות הנטס, אבל עדיין, זה מעיד יותר על הקבוצה שמעבר לכביש מאשר עליהם. במקום להחיות את הסגל אחרי כמה שנים של טאנקינג, הניקס רואים את כל העולם עומד מולם, מצביע וצוחק.

אף אחד לא בא לי
תחשבו רגע - למה ששחקן כמו דוראנט ירצה לבוא לניקס? למה לו לבוא לקבוצה שכבר כמעט ומרגיש לא נעים לצחוק עליה? נכון, האסוציאציה הראשונה שעולה היא שאין לו באמת סיבה. אבל האמת, דווקא יש בזה משהו מפתה. למרות הכל, עדיין יש איזושהי הילה מעל לראשה של הקבוצה. ההיסטוריה, האפשרויות, אבק הכוכבים ומעל הכל, המחשבה על מה יכול לקרות. מה יכול לקרות לאיש שיביא אליפות לניקס אחרי 47 שנים. דוראנט היה יכול להפוך ברגע לשחקן הכי אהוב בניו יורק במאה הנוכחית, אולי אפילו בכל העולם, אבל הוא בחר בנטס.

בעונה שעברה הנטס עשו חיים. הייתה להם קבוצת פלייאוף מרגשת שהתבססה על שחקני בית ומשחק קבוצתי. קבוצה עם אווירה חיובית סביבה. מנגד, לניקס הייתה עונה מזעזעת שהסתיימה, הלכה למעשה, בהפסדים מכוונים. ולמרות זאת, ביציעי הגארדן היו 4,000 אוהדים יותר מאשר בברקליס סנטר בכל משחק. בשביל הכרטיס הכי זול למשחק של הניקס היית צריך להיפרד מ-150 דולרים, בעוד מחירו של כרטיס למשחק פלייאוף של הנטס עמד על כ-25 דולרים ובמשחקי דרבי בברקליס כמובן שהיה רוב מוחלט לאוהדי הניקס. מפתה, לא?

ועדיין, הניקס פלטו סביבם בשנים האחרונות חומר רדיואקטיבי, שדוחה כל דבר טוב שמתקרב. בדיוק כמו שאנחנו שמים לב לזה, גם השחקנים ראו את חצי מיליארד הדולרים שהוצאו על משכורות במשך חמש השנים האחרונות מפיקים מינימום פרודוקטיביות. הם קראו על ג'נרל מנג'רים עם רזומה מרשים - פיל ג'קסון, אייזיאה תומאס ודוני וולש - נופלים כמו זבובים. הם הרגישו את חוסר היציבות של הניקס, שהחליפו עשרה מאמנים מאז עזב ג'ף ואן גנדי ב-2001, אותו ואן גנדי שתיאר את החלון הנוכחי כ"בעיטה בביצים של הניקס".

המשחק חייב להימשך
למרות הכל, לא בטוח שייחסי הכוחות החדשים ישנו את הדינמיקה של העיר. הלייקרס התמודדו עם כמה שנים רעות לאחרונה, בדיוק כמו הניקס, ובכל זאת הם הצליחו להנחית את לברון ג'יימס ואנתוני דייויס, שניים מחמשת השחקנים הטובים בעולם. למה? כי הם הלייקרס. בדיוק כמו שהניקס הם הניקס. איך שלא תהפכו את זה, אליפות של הניקס תגרום לאלפי אנשים בוגרים לבכות באמצע הרחוב, אבל מי יבכה באליפות של הנטס?

אם לא די בכך, יש המון סימני שאלה סביב הבנייה המחודשת של הנטס. דוראנט יפסיד את כל העונה הבאה בגלל קרע בגיד האכילס, אחת הפציעות הקשות בספורט, וכשיחזור, לא בטוח שהוא יהיה אותו דוראנט. בינתיים, קיירי יצטרך להיטמע בתוך קבוצה צעירה, מוכשרת ומלוכדת, שבצורה מוזרה, דומה מאוד לקבוצה איתה העביר שנתיים קורעות לגזרים מבחינה רגשית - בוסטון סלטיקס.

האירוניה פה, היא שהניקס ניסו לעשות את הדבר הנכון. הם נמנעו מחוזים יקרים וארוכים, ניסו להשקיע בשחקנים צעירים דוגמת קווין נוקס וכיוונו לעבר הדראפט במטרה לבנות מחדש את הסגל ולגרום לקבוצה להיראות יותר אטרקטיבית. לראשונה מזה שנים, הם ניסו לא להישען על השם הטוב של הניקס.

רק לפני חצי שנה, אוהדי הניקס חלמו על קריסטפס פורזינגיס, קווין דוראנט וזאיון וויליאמסון מלהטטים ברחבי הגארדן. לא משנה ששלושתם תופסים בערך את אותו התפקיד. דמיינו את ה'סטאר קוואליטי'. לשם הולכת הליגה, לא? גם הסדקים שהתגלו בתוכנית בעקבות הטרייד של פורזינגיס כבר לא היו יכולים לפוצץ את הבועה שייצר דולן. עדיין היה ניתן לדמיין ניצנים של שושלת, אבל התוספת של דוראנט וקיירי כבר הכבידה על הגב של הניקס והכל התפוצץ להם בפרצוף.

למזלם, הייתה להם תכנית ב'. היא אולי לא מוצלחת כמו תכנית א', אבל היא משאירה שבב של תקווה אצל אלו שלא מעורבים רגשית. כי האנשים שכן מעורבים כנראה כבר ויתרו מזמן. הניקס בנו קאסט נחמד של שחקנים משלימים והם מחזיקים ביותר בחירות סיבוב ראשון מאשר כל קבוצה אחרת בליגה (7). אבל גולת הכותרת נמצאת בסירוב לשלם לדוראנט חוזה מקסימום בגלל אותה פציעה, דבר שמשאיר את הניקס במירוץ להחתמת כוכב בקיץ של עונת 2020/2021. ובזמן שרוב קבוצות הליגה יהיו נעולות בחוזים של הכוכבים שלהם, יש שחקן אחד שעתיד להשתחרר לשוק השחקנים החופשיים, יאניס אנטטוקומפו שמו.