המרדף לאושר

חשבון הטוויטר של טריי יאנג הוא פחות או יותר מה שהייתם מצפים מספורטאי צעיר בן 21, בלי שיגעון גדלות. חצי מהציוצים שלו בערך הם "יום חדש, הזדמנות חדשה" והחצי השני משעמם עוד יותר. אלא שלא כך היה ביום שלישי החולף, רגע לפני 1 בלילה שעון מקומי.

שעה קלה אחרי שאטלנטה השיגה את הניצחון הגדול ביותר שלה עד כה העונה ואולי בכלל בשנים האחרונות, 121:125 בחוץ, בגבהים הלא נעימים של דנבר המצוינת, יאנג כבר נשמע אחרת.

באותיות גדולות ומעל תמונה שלו מתקדם במעלה המגרש, הוא כתב: "ההתנצלות שלך צריכה להיות באותה עוצמה שחוסר הכבוד היה...". הוא בסך הכל מילא בכך הבטחה.

ימים ספורים קודם לכן, ג'יימס הארדן כתב את אותן מילים בדיוק בפוסט אינסטגרם לקראת משחק של יוסטון בניו אורלינס ויאנג, שהתלהב, הגיב לו: "אני הולך לגנוב לך את המשפט הזה בשלב מסוים...". הארדן סיים את המשחק שלו עם 39 נקודות וניצחון חוץ, יאנג התעלה עליו עם 42, 11 אסיסטים וניצחון חוץ משלו, והתפנה לקיים את הבטחתו ולהשתיק את המבקרים.

לא סתם הוא מתחבר למילים של הארדן, ולהארדן עצמו. אוקלהומה סיטי לא האמינה שהמזוקן יהפוך למועמד קבוע (וזוכה) ושלחה אותו ליוסטון, שנהנית מכך עד היום. אצל יאנג דווקא יש קבוצה תומכת ומאמינה, אלא שכל הליגה בערך נמצאת בצד השני וגם אם כנראה שזה מוצדק, הרי שעבור הסופמור הפנטסטי רק מדובר בעוד דלק.

לילה לפני אותו משחק מדובר של יאנג בדנבר, כאשר דאלאס התארחה (והפסידה) בבוסטון, ניהלתי שיחה ממושכת עם אחד מאנשי "The Athletic" על יאנג ודונצ'יץ', שניים שיהיו קשורים זה לזה לכל אורך הקריירה שלהם, זכר לאותו טרייד מרעיש בדראפט 2018. "כרגע, אטלנטה והאוהדים שלה בטוח שמחים", הוא אמר. "סביר להניח שהם אפילו יגיעו לפלייאוף לפני דאלאס. הבעיה שלהם עלולה להיות בעוד 15 שנה, כשלוקה יהיה עם שלושה תארי MVP ושתי אליפויות".

תסכימו או לא עם הדברים, זו הגישה הרווחת ב-NBA כיום. יאנג שחקן נהדר, בעיקר התקפית (בהגנה הוא חור גדול), אבל לוקה זה לוקה, מועמד ל-MVP כבר בגיל 20. ולא משנה מה יאנג יעשה וכמה ניצחונות חוץ על דנבר הוא ישיג עם 42 נקודות ו-11 אסיסטים, כמעט לא תמצאו מישהו שיגיד שההחלטה של ההוקס להעדיף אותו על פני דונצ'יץ' הייתה נכונה.

ויאנג שומע את זה, כל הזמן. אז כשהוא מפרק ככה את דנבר, אחת הקבוצות הטובות בליגה, באחד האולמות הקשים בארצות הברית, הוא מגיב בהתאם וההיפך לגמרי מהאופי השקט שלו.

שמו של יאנג עלה באתר הזה לראשונה כמעט לפני שנתיים, רגע אחרי חג המולד של 2017, כאשר שורה של תצוגות מטורפות, שיאי אסיסטים ושלשות מקילומטר, א-לה סטף קרי, הקפיצו כמעט בן לילה את המניה של הפרשמן מאוקלהומה סונרס והוא הפך לאחד השמות המדוברים בארצות הברית כולה.

המשחקים של הסונרס מיד החלו להיות משודרים ב-ESPN לעיני האומה, שחקני NBA התקשו להסתיר את ההתרגשות וההתלהבות שלהם ויאנג, למרות שקצת נחלש ככל שההייפ סביבו גבר, עדיין היה סיפק עונת מכללות חלומית, שהובילה לקפיצה המהירה והמתבקשת למקצוענים.

הבעיה הייתה נורות האזהרה הבוהקות. ההגנה הרעועה כאמור (הוא כרגע במקום ה-154 בלבד בליגה ב-Defensive Win Shares ו-186 ברייטינג הגנתי, שניהם קצת מתחת לדונצ'יץ'), אבל גם הגוף הקטן יחסית, 185 סנטימטר על 82 קילו. בליגה לא היו בטוחים אם יוכל לנהל התקפה ולחלק אסיסטים כמו שעשה בקולג' (שם השווה את שיא כל הזמנים למשחק בודד עם 22) והאם הקליעות המשוגעות יכולות ללוות אותו לליגה של הגדולים.

בהתחלה, התשובה לכל השאלות הללו נראתה כמו "לא" חד משמעי. יאנג הסריח את הפרקט במשחקי ליגת הקיץ הראשונים שלו עם ההוקס בשנה שעברה והדיבורים על באסט ועל הטרייד הגרוע אי פעם כבר הציפו את הרשת. היום, למרות שכאמור יש רבים שעדיין לא מאמינים במהלך ההוא של אטלנטה, כבר לא תמצאו הרבה שמוכנים לצעוק את זה.

בעונה הראשונה שלו בליגה, בעיקר בחצי השני שלה, יאנג היה חלק מרכזי בהפיכתה של אטלנטה לאהובת הקהל, "קבוצת ליג פאס" כמו שאוהבים לומר באמריקה. לא מיינסטרים, אבל כזו שאתם רוצים לתפוס משחקת מתי שיש הזדמנות, כי היא מציגה כישרונות צעירים וכדורסל מעניין.

אלא שאם עונת הרוקי הייתה ה"חימום" ויאנג סיים אותה עם 19.1 נקודות ו-8.1 ריבאונדים בממוצע למשחק, תוך שהוא מראה מדי פעם ניצוצות של יכולת להשתלט על משחקים, העונה הוא כבר בא להוכיח שהוא כאן ולא הולך לשום מקום, שהוא שווה את המקום בו נבחר ואת ההחלטה לוותר על מי שמוגדר כפוטנציאל, לפחות, לשחקן האירופי הטוב אי פעם.

אטלנטה לא פתחה את העונה טוב מדי. שבעה הפסדים ב-11 משחקים, פלוס ההשעייה של הקלע השני בטיבו ג'ון קולינס שיחזור רק לקראת סוף השנה האזרחית והיכולת הדלה של הרוקי המבטיח קאם רדיש (שהגיע עם הבחירה שאטלנטה קיבלה מדאלאס באותו טרייד) הציבו את ההוקס בעמדת פתיחה לא מזהירה, אבל את יאנג זה לא ממש מזיז.

בעשר הופעות העונה הוא עומד על 27.3 נקודות (מקום שביעי בליגה, נכון ליום שישי) ו-9.1 אסיסטים (מקום שלישי) בממוצע למשחק, נתונים כמעט זהים לאלה שהיו לו כשהוביל את דיוויז'ן 1 של המכללות לפני שנתיים עם אוקלהומה, בעונה הקסומה ההיא (27.4 ו-8.7).

חוץ מה-42 ו-11 בדנבר, הוא פתח את העונה עם 38 נקודות, 9 אסיסטים ו-7 ריבאונדים במשחק הראשון נגד דטרויט ו-39, 9 ו-7 במשחק הבא נגד אורלנדו ואחרי שהתאושש מפציעת קרסול קלה, סיפק 30 נקודות ו-12 אסיסטים נגד סקרמנטו ו-35, 10 ו-8 בפורטלנד.

הבעיה? (תמיד יש בעיה). אמרנו שיאנג שביעי בנקודות בממוצע למשחק? לוקה רביעי. אמרנו שיאנג שלישי באסיסטים בממוצע למשחק? לוקה שני. יאנג במקום ה-11 במדד ה-PER של ESPN ובמקום ה-15 במדד האפקטיביות של הליגה? לוקה רביעי ושני בהתאמה. Anything you can do, I can do better.

המרדף הזה, אחרי הפיות של המבקרים ואחרי פסגת ההר בדמות דונצ'יץ', אליה כנראה לא יוכל להגיע אף פעם, הוא סוג של ברכה בתוך קללה עבור יאנג. הוא בקושי בן 21 וכבר מקבל תמריץ להוכיח את עצמו בכל יום מחדש, משהו שבדרך כלל שמור לשחקנים ותיקים בליגה, כאלה שכל אחד כבר גיבש דעה ברורה עליהם.

בינתיים, אטלנטה מרוויחה, כולנו מרוויחים ויאנג מרוויח. אחרי עונה וקצת ב-NBA, הוא כבר הביא את עצמו לרמה שלכל הפחות מאפשרת לו לשחרר ציוצים משתיקי מבקרים, בסגנון ג'יימס הארדן. אם יעשה קריירה כמו של המזוקן, אפילו עם דונצ'יץ' תמיד ירחף מלמעלה, אף אחד לא יתנגד.