בראיינט הלך, ולקח איתו חלק מאיתנו

"זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
בֵּין אִם נִלְחֲמוּ בַּצָד הַטוֹב
אוֹ הָרַע.
זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
בֵּין אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָם אוֹ לֹא
הֵם כְּמוֹ בִּנְיָנִים יְשָׁנִים רְחוֹבוֹת יְשָׁנִים
דְבָרִים וּמְקוֹמוֹת לָהֶם אָנוּ רְגִילִים
שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים רַק מִפְּנֵי שֶׁהֵם
שָׁם."

את התחושה שחוויתי כשנודע מותו המפתיע, המזעזע, כל הסופרלטיבים האפשריים הרי כבר נאמרו, של קובי בראיינט, אני מכיר. אני מכיר כי כבר חוויתי איתה עם אנשים שאינם ספורטאים. עם פרינס ועם אריק איינשטיין, עם דיוויד בואי ואהוד מנור, כולם אנשים שנקטפו באמצע החיים שלי, שמותם נפל עליי ככה - ברגע אחד, בלי הכנה מוקדמת. והלילה הארוך ארוך, והעיניים שמסרבות לרדת מהמסך גם עמוק לשעות הקטנות, והתחושה שמשהו בך מת גם.

ואני אפילו לא כ"כ אהבתי את קובי בראיינט. ברור שהערכתי אותו, אבל הדמות שלו לא תמיד היתה קלה לעיכול. בטח אחר כך, כשהיא דילגה מעדנות ממדורי הספורט אל מדורי הפלילים. הוא היה התגלמות הרדיפה אחרי מייקל ג'ורדן; בווינריות הבלתי מתפשרת, בכישרון העילאי, אבל גם באופי הכמעט אובססיבי. ביכולת, גם בגיל יחסית מתקדם ולקראת פרישה, לנהל טראש טוק ענף עם כוכבי ה"דרים טים" ההיא של 1992, בטענה ש"היינו (הדרים טים של 2012) מנצחים אותם".

ויש בך משהו שתמיד מתנגד לעוצמה הזאת. כשאתה גדל בחברה קטנה כמו ישראל, כזו שמעריכה צניעות הרבה יותר מאשר רהב, לא קל להתחבר לגיבור כמו קובי בראיינט שכל כולו היה תחושת "שופוני" אחת ענקית. קל הרבה יותר להיתפס לחסרונות, לפאשלות, לפנצ'רים הקטנים. אבל כל זה תופס עד שהוא הולך. עד הרגע שבו, בבת אחת, הוא הופך מהכי חי להכי מת. בשנייה. באבחת סכין.

ובסוף, הוא היה חלק מהנוף כל הזמן. הסלים הגדולים, חמש הטבעות המנצנצות שיילכו איתו אי שם למעלה, ובעיקר התחושה הזאת שהוא כאן כדי לנצח. תמיד. ואפילו עוד יותר בגלגול השני שלו. לא הרבה ספורטאים מצליחים להמציא את עצמם מחדש בתוך קריירה פעילה, אבל הוא (כמו, להבדיל, אחד אלי אוחנה שגדל רחוק רחוק מפילדלפיה) ידע להיות "שני קובי" - ההוא שלבש 8, וההוא שלבש 24; ובשיאו, היה הכי קרוב להוא שלבש 23.

מה שאני אקח איתי יותר ממנו, יותר מכל, זה את התמונות. אוסף התמונות המרהיב שהוא שם לך בראש: הרגע שהוא מגיע ל-81 נקודות, האסיסט הזה לשאקיל אוניל מול פורטלנד במהפך הגדול, הרגע שבו עומד על שולחן המזכירות בסוף עוד משחק אליפות, מנופף לסטייפלס סנטר המריע לכבודו. אינסוף רגעים קפואים, ותחושה שבסוף - עם כל המורכבות והבעיות והפנצ'רים - זכינו.

כשנגמר הלילה, העפתי מבט שוב שוב בכותרת ההיא שהתנוססה על המסכים. "קובי בראיינט נהרג". משהו בשלוש המילים האלה עדיין לא מסתדר לי בראש, אפילו כשאני כותב אותם עכשיו. איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר? איך משהו כל כך חי יכול למות? כנראה שהגורל הוא זה שמספק את התשובות הכי טובות לשאלות האלה. קובי בראיינט נפל מהשמיים שאליהם ניסה לרחף כל חייו, ומשהו מהשמיים נפל יחד איתו אל האדמה.

"הַבְּעָיָה עִם הַמְפֻרְסָמִים זֶה שֶׁחַיָבִים
לִמְצוֹא לָהֶם תַחֲלִיף וְאִי אֶפְשָׁר מַמָשׁ
לְהַחְלִיף אוֹתָם, וְזֶה גוֹרֵם לָנוּ עַצְבוּת
מְיֻחֶדֶת כָּזוֹ.
זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
הַמִדְרָכוֹת נִרְאוֹת שׁוֹנוֹת וְהַיְלָדִים
שֶׁלָנוּ נִרְאִים שׁוֹנִים וְשֻׁתָפֵינוּ לַמִטָה
וְהַוִילוֹנוֹת שֶׁלָנוּ וְהַמְכוֹנִיוֹת שֶׁלָנוּ:
 
אֲנַחְנוּ נְבוֹכִים."

(צ'ארלס בוקובסקי)