אחים בדם: הסיפור של שאקיל וקובי

כל מי שחווה פעם מערכת יחסים עם אח קטן, מכיר את זה היטב. הקשר האמוציונלי עם אדם, שחייכם נקשרו יחד, התחרות הסמויה והגלויה, אבל גם האהבה והתחושה הבלתי נמנעת שזה רק שניכם, בסופו של דבר. קובי בראיינט ושאקיל אוניל לא תמיד היו אחים אוהבים. זהו סיפור מורכב, שהתחיל ברומן גדול, התפתח לפיצוץ חזק ועוצמתי, ונגמר בפיוס, ואח"כ - בנסיבות טראגיות ביותר - בהספד נרגש של אחד לחברו.

כששני כוכבים נפגשים אחד עם השני, יודע כל חובב ספורט, זה יכול להיגמר בשתי דרכים: בחיבור הרמוני, או בפיצוץ מחריש אוזניים. קובי ושאק הצליחו, בדרך משונה, להיזכר כגם וגם. הם היו החברים הכי טובים על המגרש, והאויבים הכי גדולים מחוצה לו, זהו סיפורו של אחד הקשרים הבלתי נשכחים בספורט העולמי.

שש שנים שלמות הפרידו בין קובי בראיינט לשאקיל אוניל, אבל עושה רושם שביניהם עמד הרבה יותר מאשר פער גילאים או דורות. שאק תמיד היה החברותי יותר, הקליל, חביב על הבריות ובעל הומור; קובי לאורך השנים היה הרבה יותר סגור, מופנם, הרבה פחות מצחיק. שאק הסתובב בעולם כאילו הוא לא צריך להסביר כלום לאיש; לקובי היתה מטרה מסומנת, ונחישות כמעט אובססיבית להשיג אותה - להיות הגדול מכולם.

אבל בין שני הניגודים האלה, להרבה יותר מכמה רגעים, נוצרה אש. אש של אחת השושלות היפות בתולדות ה-NBA, שותפות בין שני שחקנים שהיה נדמה שהיתה חזקה מהכל. היה נראה ששום כוח בעולם לא יעצור אותם. עד שביניהם, כמו שאמר השיר, עמד הקיר.

אהבה
בקיץ 1996, לוס אנג'לס לייקרס חיפשה עתיד. עונת 1995/96 הסתיימה בצורה מאכזבת, בוודאי במונחים של המועדון שתמיד שאף להצלחות ו"שואוטיים": הדחה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף, לאחר הפסד 3:1 בסדרה ליוסטון רוקטס. הקיץ הזה היה כזה שישנה את המועדון לתמיד, עם שתי החתמות גדולות: האחת, היתה של שאקיל אוניל, שהגיע כשחקן חופשי, לאחר סיום החוזה עם אורלנדו מג'יק, הקבוצה בה צמח. השנייה, היתה הטרייד במסגרתו העבירה את ולאדה דיבאץ לשארלוט הורנטס, תמורת בחירת הדראפט מס' 13 של הקבוצה המקבילה. אחד, קובי בראיינט.

מערכת היחסים, אולי כרמז לבאות, החלה ברגל שמאל. "אני לא אהיה בייביסיטר", הבהיר שאק לראשי הלייקרס כאשר הודיעו על ההגעה של ברייאנט הצעיר, אז בסה"כ בן 18. חילוקי דעות רבים התגלו בין השניים, אבל דווקא ברגע השפל הגדול של בראיינט באותה עונה, בדקות סיום איומות במשחק מול יוטה ג'אז בפלייאוף - שאק לקח צעד קדימה. הוא חיבק את בראיינט הצעיר, והבהיר לו שעוד יהיו לו הזדמנויות. בפעם הראשונה, הסנטר פרש את זרועותיו הרחבות (תרתי משמע), וסיפק לבראיינט את הצל והביטחון שהיה זקוק לו.

נקודת המפנה הבאה הגיעה בקיץ 1999. פיל ג'קסון, האיש שהוביל את שיקגו בולס לזכייה בשישה תארי אליפות, הוחתם תמורת חוזה של 30 מיליון דולר. הצלע השלישית נמצאה, ומאז, שום דבר כבר לא היה אותו דבר. ג'קסון סיפק לצמד את כל הניסיון, כדי להמריא ביחד לאליפות הראשונה של שניהם. אבל זה, הרי, כמעט ולא קרה: בסדרת גמר המערב, הלייקרס של קובי, שאק וג'קסון היתה על סף הדחה.

פורטלנד טרייל בלייזרס הובילה בהפרש של 15 נקודות, עמוק ברבע האחרון בסטייפלס סנטר, במשחק מס' 7. זה היה נראה גמור, אבל קובי ושאק לקחו אחריות. הצמד המוביל לקח, יחד ולבד, את הלייקרס לריצה של 5:24, בדרך לניצחון בסדרה, ולאחר מכן גם באליפות. ההאלי-הופ המפורסם, רגע המהפך שבו קובי שלח מסירה ארוכה לדאנק מהדהד של שאקיל, הפך לסמל. שאק רץ אל קובי עם תנועת האצבע המפורסמת. הרומן פרח.

משם, אוניל ובראיינט המריאו לעוד שתי אליפויות. היה נדמה לצופה הממוצע, שרק שניהם יחד יכולים לעצור שני שחקני על כמותם. וזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שקרה.

שנאה
15 ביוני, 2004. דטרויט פיסטונס של לארי בראון, קבוצת הגנה קשוחה ע"פ מיטב המסורת של ה"באד בויז", מביסה 87:100 את הלייקרס (או מה שנשאר ממנה), בדרך לזכייה באליפות היסטורית. בעיר המכוניות חגגו, בעוד שבלוס אנג'לס הבינו שדברים הולכים להשתנות. העונה שהחלה עם אישומי האונס כלפי בראיינט, והסתיימה בהתפוררות של האימפריה ותבוסה 4:1 בסדרת הגמר, סימנו את האות לירידתה של קבוצה גדולה מבמת ההיסטוריה.

כבר במהלך אותה עונה, היה ברור שהקבוצה נמצאת בצומת דרכים. החוזה של המאמן עמד להסתיים, ושאק דרש שדרוג. בראיינט, במקביל, התראיין וטען שאוניל הגיע "שמן ולא מוכן לעונה". בסופה, שאק והלייקרס נפרדו. אוניל עבר בטרייד למיאמי היט, שם מצא לו שותף אחר, דוויין וייד, כדי לזכות איתו בכתר הרביעי שלו.

לא מעט דם רע נשפך בין שני השותפים לשעבר, גם הרבה אחרי שלא שיחקו יחד באותה קבוצה. בשנת 2008, שאקיל הפגין את איבתו לבראיינט בדרך אופיינית. שבוע לאחר שקובי הפסיד בסדרת הגמר לבוסטון סלטיקס, אוניל - שבין יתר סגולותיו היה גם ראפר - עלה למועדון לילה וביצע שם קטע "פריסטייל" (ראפ בסגנון חופשי) שבו לעג לחברו לשעבר: "שבוע שעבר קובי לא יכול היה לעשות את זה בלעדיי... קובי, איך הישבן שלי מרגיש?"

כמובן שאח"כ, אוניל הכחיש את הדברים, וטען שהאירוע נעשה בצחוק. אבל האמת היא שהוא העיד על רגשות עמוקים הרבה יותר. שני האגואים הענקיים עברו את נקודת האל חזור, ונראה היה שהחיבור הקוסמי בין שני הכוכבים, הפך לפיצוץ אינטר גלקטי. בסופו של דבר, ברייאנט הוכיח שהוא כן מסוגל לעשות את זה בלי שאק: במשך שנתיים, 2009 ו-2010, הוא זכה בטבעת אליפות לצידם של פאו גאסול, למאר אודום, אנדרו ביינום ו"מטה וורלד פיס". ואולי דווקא ההישג הזה הצליח להביא לשלום, אם לא בעולם, אז לפחות בין שני החברים/יריבים הגדולים.

פיוס
ב-6 בפברואר, 2012, התרחש אירוע היסטורי. הלייקרס אמנם הפסידו בפילדלפיה, אבל דווקא בעיר בה גדל, קובי בראיינט רשם נקודת ציון, כשעבר את אוניל בטבלת קלעי כל הזמנים. שאק הגיב בג'נטלמניות: "אני גאה בו", הוא אמר כשנשאל באשר לציון הדרך. "אני רוצה להודות לו על החלק שלו בקבוצה ענקית, קבוצה שלעולם לא תשוחזר". שלוש שנים אחר כך, הגדיר אותו כ"לייקר הגדול בכל הזמנים".

וגם קובי לא טמן את ידו בצלחת. אוניל נכח במשחק הפרישה שלו, בסיום העונה הסדירה 2015/16, כאשר בראיינט הוביל את הלייקרס לניצחון עם לא פחות מ-60 נקודות. אוניל היה האדם הראשון אליו ניגש כאשר ירד מן הספסל. שנה לאחר מכן, שאקיל זכה לכבוד כאשר פסל בדמותו הוצב בחזית ה"סטייפלס סנטר". קובי נכח ואף נשא דברים באירוע. אם היה דם רע בין הצדדים, הרי שהוא כבר התנקה. שאק, אגב, אמר לקובי, "בפעם הבאה שנהיה כאן עבור פסל, זה כנראה יהיה הפסל שלך".

ברבות השנים, השנאה הפכה לידידות אישית. בפברואר 2018, אחד אפילו ראיין את השני עבור רשת הטלוויזיה של ה-NBA. דבר שקשה היה אפילו לחלום עליו עשור קודם. מערכת היחסים בין השניים הלכה והתהדקה, אפילו ברמת המשפחות: קובי היה בקשר עם בנו של שאקיל, שאריף אוניל, וכמה שעות לפני ההתרסקות, הם אפילו יצרו קשר, האחד עם השני.

"כל פעם שראיתי את אשתו והילדים", אמר שאק במונולוג הנרגש אחרי שבראיינט נפטר, "הייתי 'הדוד שאק' בשבילם. אני לא יודע אם הם מכירים אותי ככדורסלן, אבל זה לא משנה. אני דוד שאק, ואני מנסה להצחיק אותם". האהבה, שהפכה לשנאה, חזרה שוב לאהבה. המעגל נסגר.

אפילוג
בד"כ, בשפת בני האדם, נהוג לחשוב על "אחים" כמונח שמעיד על חיבור נצחי, גדול מהחיים. "אוהב אותו כמו אח", אנחנו נוהגים להגיד. אבל אחים הם לא תמיד החברים הכי טובים. לפעמים, עומדים ביניהם מחלוקות, ושנאות, ומריבות על טריטוריה. כשאתה נמצא עם אדם אחד לאורך כל חייך, לא תמיד הדברים מסתדרים.

לעתים, נראה שהאח שלך הוא האדם שהכי קשה לך איתו. דווקא הוא, שגדל איתך, לפעמים נראה כמי שהכי לא מבין, שהכי מעצבן. אבל בסוף, אתם נשארים אחים. "איבדתי אח קטן", אמר אוניל על ברייאנט במשדר הפרידה של רשת TNT. "שמותינו תמיד יהיו מחוברים יחד, בגלל מה שעשינו. היינו שני אנשים דעתניים, שיגרמו לדברים לקרות בדרך שלהם. והם יגידו דברים מסוימים, אבל הכבוד ההדדי לעולם לא ייעלם. כשהוא הלך", הוא הודה בקטע אחר, "לא הרגשתי כאב כזה כבר הרבה זמן".

ב-26 בינואר, 2020, קובי בראיינט נאסף אל השמיים. השמיים שתמיד שאף אליהם. אוניל, שהיה שותף לכמה וכמה טיסות שכאלה, נותר על האדמה. ונדמה שמשהו ברגע המכאיב הזה, פוגג את כל הערפל. הותיר את הדברים כמו שהם.

"כן, לשאק וקובי היו את ההבדלים שלהם. אבל אל תטעו: שאק אהב את קובי. הוא איבד את החצי שלו. הוא איבד אח", כתב מת'יו שמידט על השניים. ובסופו של דבר, יודע כל מי שחווה מערכת יחסים עם אח קטן, יש דברים שחזקים יותר מהכל. כמו הרגע שבו אתה מבין, שזה רק אתה והוא. כל המריבות נראות קטנוניות, כל הסכסוכים מתגמדים. שאקיל אוניל וקובי בראיינט היו אחים על המגרש. אבל רק לאחר שהעשן התפזר, התברר כמה הם היו מחוברים גם הרבה מעבר לפרקט.

"עכשיו על הדרך,
בדרך הארוכה הלילה,
אני עוצם את העיניים וחברים רבים סביבי,
באור הערב המוקדם.

והקילומטרים שעברנו,
הקרבות שניצחנו והפסדנו,
וכל כך הרבה דרכים שעברנו,
ונהרות שחצינו.

ואני פונה לאלוהים לכוח,
ולאמונה באחר,
זהו לילה טוב לדהור,
לחצות את הנהר אל הצד השני,
אחים בדם."

(ברוס ספרינגסטין)