"הריקוד האחרון": אני אוהב אותך, דניס רודמן

כנראה שהיופי ב"ריקוד האחרון", שהכי בולט מבין כל הדברים האחרים (האסתטיקה, הנוכחות המוזיקלית, העריכה הגבוהה, היכולת לספר סיפור) - הוא הישירות. נראה כאילו הסדרה, כמו כל אחד מהדוברים בה (שהם לב הסיפור) קיבלו החלטה: לבוא בלי בולשיט. בלי גינוני טקס, בלי קלישאות, אחד אחד מהם הוציאו מעצמם כל מה שיכלו. בשיא הכנות, בשיא הענווה, הם עמדו מול המצלמה כדי לספר.

מייקל שוב ניצח: הפרק הראשון ביומן

כאילו הבינו שיש להם צ'אנס אחד לכתוב את הסיפור שלהם, שהסדרה הזאת תיזכר לדורות כקפסולה של זמן ושל הזמן שבו כל אחד מחברי הבולס, אבל גם כל אחד מהשותפים האחרים לסיפור, בין אם הם עיתונאים, יריבים, או סתם מתבונני ספורט (אפילו כרמן אלקטרה), היו במרכז העניינים. ההגנות הורדו באופן סופי. זה היה משחק פתוח לגמרי. וזה מה שהופך את חוויית הצפייה בסדרה לכל כך מהנה.

ג'ורדן שלמד להשתנות

לסדרה יש בעצם שני נראטיבים מקבילים: אחד הוא קצר מועד, מתאר עונה אחת בחייה של קבוצה. 1997/98. שיקגו בולס המסוימת ההיא, על כל חלקיה, שמנסה לזכות באליפות שישית - אבל לצידו, מגיע גם הנראטיב הארוך יותר שמשוחק במקביל; ושם אפשר להעיף מבט גם על ההתקדמות של מייקל ג'ורדן. הבגרות שלו, באיזשהו מקום. החיבור לפיל ג'קסון, ההבנה שבלי קבוצה באמת אי אפשר לנצח (אולי גם ש"ארגונים", בכל זאת, "זוכים באליפויות ולא רק אנשים...")

הפרק הראשון נגמר באותה הצגה מטורפת של ג'ורדן בבוסטון גארדן, מול הקבוצה הגדולה של הסלטיקס, שקלע להם 63 נקודות על הראש ורשם שיא אישי שעד היום אי אפשר לשבור. הפרק הרביעי נגמר מול היריבה של הסלטיקס, הלייקרס, כשג'ורדן לא מפסיק למסור לג'ון פקסון הפנוי, שצולף עוד ועוד שלשה בדרך לשיא האמיתי: כי את הסדרה ההיא מול בוסטון, וגם את המשחק ההיסטורי ההוא, ג'ורדן הפסיד. את המשחק ההוא בפורום, ג'ורדן ניצח - לא סתם ניצח, זכה באליפות ראשונה.

ארבעת הפרקים מראים לנו את סיפור התבגרותו של הסופרסטאר שלפנינו: מכוכב צעיר וכשרוני, שידע לעשות הכל על המגרש ברמה עילאית אבל לא הצליח להשיג לתארים, למי שלקח את כל הכישרון הזה, ומבלי לגרוע ממנו, הביא את שלוש המטרות האמיתיות שהניעו את ג'ורדן כל חייו: 1. לנצח 2. לנצח 3. לנצח.

היריבות - איך אני אוהב יריבות

כנראה שאין נראטיב שמרתק אותי בעולם הספורט מאשר התנגשות הטיטאנים: שני גופים גדולים, שתי קיבוצי אנשים מרתקים, שמתחרים ראש בראש על פרס אחד. מאבקים בין קבוצות. והעימות בין שיקגו בולס לדטרויט פיסטונס, שעובר כחוט השני בין שני הפרקים, הוא אולי הדלק שמניע אותם. מצד אחד - דטרויט הקשוחה, ה"רעה", זו שלא מפחדת לעשות גם עבירה גסה כדי להילחם על מה ששלה. זו שבערך, רק האוהדים במישיגן ידעו לאהוב - וכל הליגה שנאה.

אלה שבאו, כמו שאמר אייזיה תומאס, "להרוס את המסיבה של הלייקרס ושל הסלטיקס", ובמובנים רבים גם את המסיבה של מייקל ג'ורדן, זו שה-NBA ידע לתדלק נהדר. ומנגד, שיקגו - הפרוטגוניסטים בסיפור. אלה ששיחקו את התקפת המשולש, שבאו לייצר כדורסל יפה ושובה עין - אלה שהיה להם את השחקן הטוב בעולם. והעימות הזה, הכמעט בריוני, בין קבוצה שלמה לבין אדם אחד (שהגיע עד כדי אלימות של ממש), הוא דלק ספורטיבי נהדר.

וגם לו יש חשיבות כדי לספר את הסיפור של ג'ורדן והבולס: בלי דטרויט הלוחמת, הנאבקת, זו שניסתה לחוקק חוקים נגד המלך ולהורידו מכיסאו (וגם הצליחה פעמיים למנוע ממנו את הכס), לא היתה שיקגו הגדולה. בלי 1989 ו-1990, לא היינו חוזים ב-1991. וגם לא במה שקרה אחריה. האתגר שהציבה דטרויט, ברוטאלי ככל שהיה, בנה את מייקל והפך אותו למי שהוא.

ג'ורדן, ששונא את הקבוצה הזו עד היום (הכנות! הכנות! תודה אלוהים על מות הדיפלומטיה - לפחות כאן), אפילו הודה בזה פעם, בחצי פה. בסופו של דבר, דטרויט, כמו הלייקרס, היו שלבים במשחק ה"ארקייד" שהוא הקריירה של ג'ורדן - הוא עבר שלב, ועוד שלב, עד שהגיע אל הפרס הגדול. וחיבק אותו כמו שמחבקים דבר שמחכים לו שבע שנים ארוכות ארוכות.

אני אוהב אותך, דניס רודמן

אז אחרי הפרק הראשון, שעסק בג'ורדן, והפרק השני שעסק בפיפן; הגיע הסיפור של דניס רודמן. כן, כנראה שאת רודמן בזמן אמת לא הייתי מחבב. היה בו משהו מאוד לא "ספורטיבי", מאוד רעשני, צעקני, רחוק מהישירות והווינריות הג'ורדנית הכל כך אמריקאית. אבל אני מודה שהסתכלתי על המסך והתאהבתי.

אפלטונית, כמובן. שלא תהיה טעות.

ולא שיש משהו רע בזה.

התאהבתי באותנטיות של בנאדם שסירב לציית ל"כללי המשחק" הברורים של ה-NBA: להיות חרוץ, וישר, להישאר בתוך הקווים, לא להתפרע. ורודמן הצליח לשלב את האופי המוחצן, את צביעת השיער הבלתי פוסקת ואת הרומנים עם הבחורות הכי יפות שיש, להיות הכי מושך תשומת לב - ובכל זאת להיות הלוחם הכי גדול על המגרש. לתת תוצרת, גם אחרי שבילית לילה שלם בווגאס. להיות הראשון שרץ באימון, גם כשכולם חושבים שאתה בוואחד האנגובר. להיות אתה. לטוב ולרע.

זה מה ששבה את ליבי בסיפור של רודמן, זה מה שהפך אותו לדמות שבגללה אנחנו כל כך אוהבים ספורט. בגלל הטיפוסים הקצת משוגעים, הקצת אוף-דה-וול, אבל כאלה שצובעים את המשחק בצבעים אחרים. אה, וגם לוקחים כל כדור שמתעופף באוויר, ומאפשרים לג'ורדנים ולפיפנים של העולם לגזור את התהילה.

אז אני אוהב אותך, דניס רודמן. הלל הזקן אמר פעם ש"במקום שבו אין אנשים, השתדל להיות איש". תודה שאתה בנאדם.