אוכפות עוצר: מי אמר שההגנות ב-NBA פחות טובות מאשר פעם?

קבוצות שקולעות 154 בפלייאוף נותנות את האשליה שה-NBA הפכה לליגה בלי הגנות. אך רגע לפני הגמרים האזוריים, נותרנו עם אלה שההגנה שלהן הסתגלה למשחק המודרני - וזה מחזה לא פחות מרהיב מאשר לראות את ליימביר עושה הורדת זקיף. סורוקה מפוצץ בועה

ערן סורוקה
ערן סורוקה  11.09.20 - 16:00
תחילת כתבה

דמיינו לעצמכם שאתם מנהלים חברה לצביעה או טיפוח פארקים. כל יום אתם צריכים לצבוע או לטפח שטח מסוים. פתאום מודיעים לכם שאתם צריכים לצבוע או לטפח שטח גדול יותר, עם אותו כוח אדם, באותו פרק זמן. ואז שוב, מגדילים את השטח שאתם צריכים לטפל בו. לא נשמע כיפי במיוחד, נכון?

  • ב-04:00 ב-SPORT5: המשחק השביעי והמכריע בין טורונטו לבוסטון

זה, פחות או יותר, מה שעובר על הגנות ה-NBA בשנים האחרונות. הסנטרים המסורתיים נכחדים. השחקנים נעשים יותר ויותר אתלטיים וזריזים. שחקנים שפעם לא זרקו שלשות, זורקים שלשות. שחקנים שפעם זרקו שלשות יותר טוב מכולם, כבר קולעים אותן צעד מקו האמצע. יותר ויותר התקפות נגמרות במסירה או שתיים וזריקה מהירה, מה שגורם לכך שכמות ההתקפות עולה. וההגנות עובדות קשה הרבה יותר. כמה קשה? בשנת 2013/14, אז החלו סטטיסטיקות המעקב המתקדמות, כל קבוצה רצה במהלך משחק 12.7 קילומטר. בעונה שעברה, כל קבוצה רצה כבר 13.4 קילומטר באותן 48 (וצ'ופצ'יק) דקות. יותר מ-700 מטר תוספת, על אותו מגרש.

אחת הטענות שנשמעות שוב ושוב כלפי המשחק של היום הוא ש"אין בו הגנות". וגם בפלייאוף כבר היו תוצאות כמו 111:154 בין הקליפרס לדאלאס, 122:150 בין טורונטו לברוקלין, 127:129 בין יוטה לדנבר, 122:131 בין הלייקרס לפורטלנד וכל זה עוד בלי הארכות, אז לכו תתווכחו. ואז בא הסיבוב השני בפלייאוף, והזכיר לכל הנוסטלגיים שמתגעגעים לימי הבד-בויז של הפיסטונס שההגנות לא הלכו לשום מקום; כשמגיעים לרגעי ההכרעה, בפרפראזה על הקלישאה המתאימה לחיל הים, הגלים מתחזקים - וההגנות מתגלות.

אחד האנשים שבגללם צריך לשמור כבר מהלוגו (Getty)
אחד האנשים שבגללם צריך לשמור כבר מהלוגו (Getty)

מ-116 ל-106
אלה המספרים: בעונה הרגילה נקלעו 111.8 נקודות למשחק, כאשר בבועה, בלי עייפות ובלי קבוצות גרועות, הממוצע נסק ל-115.7 נקודות לערב. בסיבוב הראשון עדיין היו שם הגנות גרועות, והן כבר לא גרות איתנו יותר. ב-18 המשחקים הראשונים של חצאי הגמר האזוריים, ירדנו ל-106.2 נקודות בלבד לערב, עם 45.3 אחוז שדה, לעומת 46% בעונה הרגילה, ועם 34.7% בלבד לשלוש, לעומת 35.8% בעונה הרגילה.

ועדיין, הם לא מספרים את כל הסיפור. הקצב מואט, בין היתר מכיוון שהרוטציות מתקצרות, אבל גם מכיוון שכמה קבוצות שעלו לשלב הזה היו מהמובילות בליגה בנקודות בהתקפות מעבר והחזיקו בכלי נשק התקפיים רבי עוצמה, והיריבות שלהן פשוט מצליחות לעצור אותן בצורה ממוקדת. זה היתרון של פלייאוף לעומת עונה רגילה: אתה לא צריך רק לרוץ עם השיטה שלך עם התאמות קלות ליריבה - אתה פשוט צריך להבין איך לנטרל יריבה אחת, ולעשות את זה מספיק פעמים.

יאניס אנטטוקומפו שהתרגל לשעוט בין מגנים ולהגיע בצעד וחצי מקו השלוש לסל, נתקל פתאום בקו ביצורים של מיאמי שהפך אותו להרבה פחות אפקטיבי. פסקל סיאקאם, שעושה 20 אחוז מהנקודות שלו ב-6 השניות הראשונות של שעון הזריקות, לקח רק 2 מתוך 79 הזריקות הראשונות שלו נגד הסלטיקס בפרק הזמן הזה, כאשר ג'יילן בראון עושה עליו עבודת חיסול שגם דורון מ"פאודה" היה גאה בה.

בראון. אחראי לעבודת חיסול שגם דורון מ"פאודה" היה גאה בה (Getty)
בראון. אחראי לעבודת חיסול שגם דורון מ"פאודה" היה גאה בה (Getty)

יוסטון התרגלה לא לצאת מהפיג'מה בשביל פחות מ-50 זריקות לשלוש בערב, אבל הלייקרס במשחק 3 הגבילו אותם ל-30, ובמשחק 4 ל-33 בלבד, כולל 3 סלי שלוש בלבד עד ההפסקה, כאשר הסנטרים של ווגל נמחקו מהרוטציה ובמקומם משחקים אנתוני דייויס ומרקיף מוריס הזריזים יותר. ג'מאל מורי נראה נגד הג'אז כמו הסופרסטאר הבא של הליגה, אבל מול קו הרוטויילרים של הקליפרס עומד על 17.7 נקודות למשחק ב-38.2 אחוז שדה.

חכמים על ג'ורדן? נראה אתכם מול סטף
הסטנדרט העליון להגנה עבור חובבי הנוסטלגיה, סביר להניח, הוא פחות או יותר הבד-בויז של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. בין היתר מדובר בקבוצה שהמציאה את ה"ג'ורדן רולז", במטרה להעביר את ג'ורדן ממצב מאונך למצב מאוזן בכל פעם שהוא מעז להתקרב לצבע. רק שבאותה תקופה לא היתה נהוגה פילוסופיית ה"דרייב אנד קיק" כמו שהיא נהוגה היום וגם הנעת הכדור היתה פחות זריזה. אם כבר, דווקא ההגנה של הבולס ההם, עם שומרי פרימטר אגדיים כמו ג'ורדן ופיפן ולצדם רודמן, הארפר וקוקוץ', היתה יכולה להסתדר יופי גם בכדורסל של היום.

לא בטוח שהפילוסופיה של לצופף את הצבע עם ליימביר, רודמן, מהורן וסאלי ולהרביץ לכל מי שנכנס, היתה עובדת מול השושלת של גולדן סטייט שהיתה רוצחת אותך עם קלעים של 40 ו-45 אחוז לשלוש, מול מיאמי של לברון ו-ווייד שלקחה שתי אליפויות עם כריס בוש כסנטר וחבורת צלפים, מול הספרס של 2014 עם הנעת הכדור המושלמת, או אפילו מול קבוצות מגוונות התקפית כמו בוסטון והקליפרס של העונה.

תומאס מול ג'ורדן. לא יכול היה לקחת צעד לאחור עם סטף (Getty)
תומאס מול ג'ורדן. לא יכול היה לקחת צעד לאחור עם סטף (Getty)

ביטול ההנד-צ'ק (הנחת יד על שחקן יריב) ב-2004 היה צעד ששיחרר את הפקק הגדול, צעד של חוסר ברירה. אחת ההנחות המוטעות היא שאחרי פרישת מייקל ג'ורדן, מה שדן את ה-NBA לשנים של חוסר אטרקטיביות היה חוסר בכוכבים. זה לא מדויק. היו שם שאק וקובי, היו שם דאנקן וגארנט, היו קיד ואייברסון ונאש וריי אלן ופול פירס וטימאק וקרטר, כולם שחקני היכל תהילה, וזה עוד לפני מחזור 2003 של לברון ו-ווייד. מה שעוד היה זה כדורסל איטי, סטטי, פיזי ודי משעמם. כשהשתחרר השסתום, התחלנו לראות את הכדורסל משתפר והופך אטרקטיבי ומהיר יותר.

מי שכנראה באמת הניחה את הבסיס להגנות המתוחכמות של היום היתה שושלת גולדן סטייט. תמיד יזכרו אותם בזכות השלשות, אם כי מהפכת הסוויצ'אביליות - היכולת להחליף שומרים מעולים זה בזה תוך כדי מהלך בלי לפגוע באיכות ההגנה, ובכך למנוע מההתקפות היריבות יתרון אחרי הפיק'נ'רול הראשוני - לא פחות משמעותית. כשבוסטון יכולה לשמור על אותו כוכב עם ג'יילן בראון, מרקוס סמארט או ג'ייסון טייטום באותה יעילות, או כשמיאמי יכולה להחליף תוך כדי מהלך את השומר של יאניס מבאטלר שנע בין עמדות הגארד לכנף, לקראודר הפורוורד ולאדבאיו הסנטר, זה מרהיב וקטלני.

איזורית עם יחסי ציבור
בפלייאוף שעבר, טורונטו לקחה את כל העסק והעלתה אותו מדרגה. ניק נרס, האיש שעוד נהג באוטובוס של הקבוצה כשאימן באנגליה, צבר במהלך חייו המון ידע ובא ליישם, בלי פחד ובלי לעשות חשבון למוסכמות. לפני שנתיים רק עכברים ידעו מי הוא. היום כבר קוראים לו בהערצה "הפרופסור המטורף", בזכות היכולת לשלוף בוקס אנד וואן כדי לנטרל את קמבה ווקר או איזורית כדי לעצור מומנטום של הסלטיקס. אחרי העזיבה של קוואי בקיץ האחרון, נרס החליף אותו בעוד שחקני הגנה אתלטיים ומלאי מוטיבציה כמו רונדיי הוליס ג'פרסון וטרנס דייויס שהבינו את הווייב והביאו אנרגיות ואתלטיות מהספסל. ואם אפשר לקחת אליפות עם אזורית, הגנה שבכלל היתה אסורה פעם ב-NBA, למה לא להשתמש בזה עוד יותר?

לא עושה חשבון למוסכמות. נרס (Getty)
לא עושה חשבון למוסכמות. נרס (Getty)

"האיזורית היא Glorified Switch", אמר דוויין קייסי, מאמן דטרויט, לבליצ'ר ריפורט. 'טקטיקת חילופים הגנתיים עם יחסי ציבור', אם תרצו גרסה עברית. אבל יחסי הציבור שלה עובדים. בשנת 2017/18 נרשמו בליגה 718 התקפות נגד אזורית, וב-2019/20, גם בעונה מקוצרת, היו כבר קרוב ל-5,400 כאלה. מיאמי, למשל, מפתיעה יריבות באיזורית עם שחקנים גבוהים שיוצאים קדימה ומפעילים לחץ על מובילי הכדור בשלב מאוד מוקדם. "זו פשוט דרך ליצור בלגן מול מובילי הכדור ובנתיבי המסירה", הסביר דאנקן רובינסון, "זו התאמה שקבוצות רבות לא רגילות אליה".

בין הגנות חילופים, אזוריות, סגירות מושלמות על קלעי שלשות, מגני טבעת כמו רודי גובר ודניאל תייס, גבוהים מספיק זריזים כדי לצאת לקלעים, סלעים בגוף של גארדים כמו לאורי, בוורלי, סמארט וטאקר, שחקנים סופר אתלטיים שמסוגלים לשחק בכמה עמדות וגם בלמים קדמיים כמו קוואי, אדבאיו ודריימונד גרין שלפעמים "שומרים אזורית לבד" וקוראים מהלך או שניים קדימה, ההגנות של היום אולי לא זוכות ליחסי ציבור טובים כמו הימים של הבולס והבד בויז, אבל הן הרבה יותר מותאמות לעידן המודרני, וכשהן עובדות, הן פשוט מחזה נהדר.

נכון שלקח לשוטרים זמן לשכלל את הטכנולוגיה שלהם כדי לתפוס את הפושעים שהשתפרו, אבל בגמרי המזרח והמערב, אנחנו כבר צפויים לפגוש ארבע קבוצות הגנתיות משובחות. ביותר משחקים שם נתקרב ל-150 נקודות לשתי הקבוצות יחד מאשר ל-150 לאחת. פשוט תתרווחו על הספה, ותביאו פופקורן.

הדפס