להאכיל את המפלצת: כך לברון ג'יימס מעביר את הלפיד לאנתוני דייויס

התצוגות של אנתוני דייויס בפלייאוף 2020, ובעיקר בגמר המערב, מעלות את השאלה האם הפורוורד הופך לכוכב הגדול ביותר של הלייקרס - ודוחק הצידה את אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים? רק שאם תשאלו את לברון, זו היתה התוכנית. סורוקה על הלקח ממקרה קובי

ערן סורוקה
ערן סורוקה  26.09.20 - 19:40
תחילת כתבה

אחד התחביבים המועדפים על אוהדי ספורט, בטח בימי הכרעה, הוא להסיק מסקנות נמהרות על סמך חודש, שבוע או אפילו משחק אחד. מה שנקרא, Over-reactions. האם ג'מאל מורי הוא עכשיו הכוכב מספר 1 של דנבר, יותר גדול מניקולה יוקיץ'? האם טיילר הירו הוא השחקן החשוב ביותר של מיאמי? האם בוסטון בושה וחרפה ובראד סטיבנס צריך ללכת הביתה? (התשובות בהתאמה: עדיין לא; לא; לא). אז הנה לפניכם טור שידון בסוגיה מעניינת לא פחות: האם אנתוני דייויס לוקח מלברון ג'יימס את השרביט והופך לכוכב מספר אחת של הלייקרס? התשובה כאן, האמת, קצת יותר מורכבת.

לברון ג'יימס גדל עם אמא חד הורית, כבן יחיד בשכונה קשה באקרון, אוהיו. גם כשהתחיל לשחק כדורסל, מעולם לא היה לו אח גדול אמיתי על הפרקט. קליבלנד בנתה את הקבוצה סביב הרוקי שנפל לה משמיים, אבל לא היו שם כוכבים אמיתיים - קבל את סליחתנו ערב יום כיפור, זידרונאס אילגאוסקאס - אלא בעיקר וטרנים מעבר לשיא או גאנרים קפריזיים שלא ממש הבינו את מקומם בהיררכיה. למעשה, יעברו 7 שנים עד שלברון ימצא פרטנר שהוא יכול לסמוך עליו, מישהו לרוץ איתו. רובין, לכאורה, לצד הבאטמן.

בית אלפא, בית אלפא ב'
כשרואים את מיאמי של היום, חבורה עם כמות נדירה של חוסר אגו, חיבור, פרגון וקבוצתיות, אפשר להבין את הסביבה המקצועית בה גדל דוויין ווייד, זו שאיפשרה למועדון להכיל את התאגיד ששמו לברון ג'יימס, להעמיד אותו במקום כשצריך, ולהפוך אותו לשחקן ולאדם שלם יותר, כזה שיכול להציג לראווה יותר טבעות על האצבעות - ועדיין, במקביל, לעורר פחות אנטגוניזם.

עם ווייד. לקרוא לו סיידקיק יהיה אפילו קצת עלבון (Getty)
עם ווייד. לקרוא לו סיידקיק יהיה אפילו קצת עלבון (Getty)

ווייד, שסיים פעמיים לפני הגעתו של ג'יימס בחמישייה הראשונה של ההצבעות ל-MVP, ידע שהוא כבר לא זכר אלפא - אבל נשאר בגדר אלפא ב': כשמסתכלים על סטטיסטיקות הקלאץ' בעונת האליפות הראשונה שלהם, למשל, מתברר שווייד ולברון זרקו בדיוק אותה כמות זריקות במשחקים צמודים (27 כל אחד; ווייד קלע 11 מהן, לברון 10). גם מכיוון שהם מאותו מחזור דראפט, ללברון לא היתה בעיה עם זה; תודעתית, ג'יימס ממילא הוא השם הראשון שקופץ לראש כשמדברים על ההיטלס של 2011-2014, פשוט כי הוא לברון ג'יימס ואחרים לא. יחד הם היו צמד בלתי עציר, שבו להגדיר את ווייד "רובין" - או סיידקיק - יהיה אפילו קצת עלבון.

אחרי הפרידה מווייד, הגיע תורו של קיירי אירווינג - האיש שהוכיח שאולי, עד כמה שזה יישמע מוזר, כוכבים יכולים לזהור יותר דווקא לצד לברון, מכיוון שהוא מושך כל כך הרבה תשומת לב ומביא את הקבוצה למעמדים הגדולים, מאשר לבדם.

אירווינג, שבשלוש שנותיו הראשונות בקליבלנד ניצח במצטבר ב-64 משחקים - ללברון עד אז היו שתי עונות של 66 ניצחונות - התחיל בהגדרה כסיידקיק, שחקן שיצמח לצד ג'יימס ויוכל לרשת אותו בבוא היום. רק ששנתיים לאחר שאיחדו כוחות, בגמר הראשון בו שיחק חלק משמעותי, אירווינג כבר קלע 27.1 למשחק מול הווריורס, כולל 30.8 נקודות בחמשת המשחקים האחרונים, וקינח בסל החשוב ביותר בתולדות הספורט המקצועני בקליבלנד. ג'יימס השיג את הגאולה; לקיירי האגו עלה לראש, ומאז שעזב את קליבלנד הוא אפילו לא התקרב לגמר והוציא לעצמו שם של חתיכת טראבל מייקר.

עם קיירי. התהילה עלתה לו לראש (Getty)
עם קיירי. התהילה עלתה לו לראש (Getty)

יו קנט סטופ דה טיים, צ'רלי
כשהגיע ללייקרס, לברון ידע למה הוא כל כך רוצה את אנתוני דייויס לצדו. מעבר להבדל 9 השנים ביניהם, לדייויס היה כל כך הרבה מה להוכיח. הוא נמצא בליגה מאז 2012, הגיע רק פעמיים לפלייאוף ועבר סיבוב רק פעם אחת. הוא נחשב לטיפוס שקט ונינוח, לא ממש מנהיג בחדר ההלבשה או על הפרקט. לברון ידע שמימוש הפוטנציאל אצל דייויס עשוי לבוא גם "על חשבונו", אבל שזו הדרך היחידה - כשהוא כבר בן 35 ולא יכול לשחק 40 דקות באינטנסיביות שהיתה לו לפני 4 או 8 שנים - שבה הוא יוכל לגעת שוב בגביע האחרון והחשוב ביותר של העונה.

ולכן, כל מהות הקבוצה שהמנג'ר רוב פלינקה בנה סביב לברון ודייויס, כולל בחירת המאמן פרנק ווגל, היתה למצוא טיפוסים משני סוגים: או שחקנים חסרי אגו שיודעים שאין להם הרבה סיכוי להפוך לכוכבים ממילא, או כאלה שחייבים קלוז'ר לקריירה שהתחילה מצוין ואז ירדה מהפסים. הראשונים, הקנטאביוסים והמרקיפים ובעיקר אלכס קארוסו (שהוגדר על ידי הוול סטריט ג'ורנל כ"לברון ג'יימס של לשחק לצד לברון ג'יימס"), מנצלים את תשומת הלב שמרכזים שני הכוכבים כדי לקחת זריקות חופשיות. בקטגוריה השנייה נמצאים בעיקר רג'ון רונדו ודווייט הווארד, שמזכירים פתאום את מה שראינו מהם לפני כעשור - רק עם חוכמה, תזמון, ערמומיות ותחושת דחיפות, במקום בו היו פעם אתלטיות, מספרים מטורפים ורגליים צעירות.

בתוך הצמד הזה, חלוקת העבודה סופר-מעניינת. ב-14 משחקים בפלייאוף 2020, למשל, לברון ג'יימס מסר 215 פעמים לאנתוני דייויס - יותר מרבע מהמסירות שלו תוך כדי משחק. וכמה פעמים מסר דייויס ללברון? 215. כמה פעמים זרק דייויס ממסירות של לברון? 109 (וקולע ב-48%; באופן מעניין, דווקא ממסירות של אחרים דייויס קולע באחוז פסיכי: 65%!). כמה פעמים זרק לברון ממסירות של דייויס? רק 61. אחרי שנים שבהן חלק את הפרקט עם מובילי כדור אחרים, לברון הפך העונה גם רשמית לרכז של הלייקרס - צעד שהיה חיוני כדי לאפשר לדייויס להפוך, בהדרגה, לבאטמן. כל מסירה כזו של לברון ל-AD נועדה לנסוך בו ביטחון. כל מסירה נועדה להרגיל אותו למעמדים הגדולים. כל מסירה נועדה לשחרר את המפלצת.

עם דייויס. המטרה: לשחרר את המפלצת (Getty)
עם דייויס. המטרה: לשחרר את המפלצת (Getty)

אין כאן ניסיון לפגוע בכבודו של ג'יימס. להיפך. לזכותו של ג'יימס, גם הוא מבין שאי אפשר לנצח את הזמן, אבל אפשר להבין מה המשמעות שלו. ולברון מבין שדייויס בן 27 ונמצא עכשיו בשנות הפריים; אם דייויס לא הופך לשחקן שיכול להביא אליפויות, יכול להיות שלברון כבר לא ייקח יותר כאלה - אבל אם דייויס כן יוביל את הלייקרס העונה לארץ המובטחת, לברון יוכל לבלות את שלהי הקריירה שלו לצד אלוף עם קבלות, צובר עוד ועוד טבעות לקראת הדיון על השחקן הגדול בכל הזמנים.

למד מקובי. מה לא לעשות
כבר בתחילת העונה, דווח ביאהו, לברון יישר קו עם הקודקודים לגבי המדיניות הרשמית: דייויס חייב להפוך לביג מן הדומיננטי הבא בשושלת המפוארת ביותר בעולם, כזו שהתחילה בשנות ה-50 עם ג'ורג' מיקאן ועברה דרך ווילט, קארים ושאק, וכל מי שעל הסיפון צריך לתת כתף. ג'יימס, היסטוריון של המשחק, יודע ששום דבר לא צועק "הבחור הזה לא מוכן להיות אופציה מספר 2 גם כשהוא מעבר לשיא" מאשר הלייקרס של 2012-2016, שנותיו האחרונות של קובי בראיינט, שנים שהיוו כתם על ההיסטוריה המפוארת של המועדון הזה.

המדיניות הזו מגיעה לשיא בטקס העברת הלפיד המתרחש מול עינינו בימים האחרונים. עוד לפני שלשת הניצחון הממבאית, דייויס היה הגו-טו גאי של הלייקרס בקלאץ' במשחק 2, והוא חזר לשם גם במשחק 4. למעשה, אין מהלך טוב יותר מהשלשה המנצחת ההיא כדי להבהיר את ההיררכיה החדשה: לברון ג'יימס, שחקן טופ-5 בכל הזמנים, מגיע למצב בו הוא מוכן לעמוד כפיתיון שמושך תשומת לב ומפנה את הבמה לשחקן אחר. לברון כבר קלע מספיק סלים כאלה בקריירה. עכשיו תור דייויס לכתוב את שמו בדפי ההיסטוריה של הלייקרס. להפסיק להיות הטיפוס השקט והנינוח. לדרוש את הכדור. לקבל את המכות מהכתפיים הרחבות של הצורר הסרבי. לספוג את הביקורת על החוסר בריבאונדים, ולהגיב. לגדל את האגו, ולקחת פיקוד.

כך שאין ברירה אלא לענות לשאלה מסוף הפיסקה הראשונה במילה אחת: כן. לברון מכוון מהרגע הראשון לכך שהעונה הזו תהיה טקס העברת הלפיד. הצעירים שעברו לניו אורלינס תמורתו הם כשרונות גדולים, אחד מהם הוא אפילו השחקן המשתפר של העונה, אבל ללייקרס גרסת 2019/20 אין זמן לחכות שעוד שחקנים יממשו את הפוטנציאל שלהם (אפילו קייל קוזמה, הצעיר היחיד שנשאר, עשה שינוי דרסטי בסגנון המשחק), מפני שעד שזה יקרה, חלון האליפות יכול להיסגר במהירות.

לברון וההנהלה ידעו להקיף את דייויס בווטרנים שיתנו לו שקט נפשי ומנהיגות בחדר ההלבשה, ואז לברון ידע להקדיש את עצמו, תודעתית, קודם כל לניהול משחק, התקפית (כמלך האסיסטים של הליגה) והגנתית (לחסל את קוואי ופול ג'ורג' בהתקפה האחרונה באותה התקפה מכרעת בדרבי האחרון של העונה, או לקחת את ג'מאל מורי בחמש הדקות האחרונות), באופן שיעניק השראה לכל היתר. זה היה הימור - בעיקר על האופי של דייויס - אבל בשבוע האחרון, סוף סוף, הוא קרוב יותר מאי פעם להתגשם.

הדפס