כולנו עדים: לברון ג'יימס הגיבור האידאלי למרות הכל

תאהבו או תשנאו אותו, קינג ג'יימס דורש כבוד והוא בהחלט מגיע לו. הכדורסל המושלם, הדרך שעבר ויצרה את סיפור האגדה והפרמטר בו הוא לא רואה את מייקל ג'ורדן ממטר

אבישי סלע
אבישי סלע  12.10.20 - 11:38
תחילת כתבה

כל החיים שלנו אנחנו רודפים אחרי גיבורים. מנסים להיתלות בעקבם כדי למצוא משהו גדול יותר מהחיים הבינוניים שלנו, בני התמותה. פעם הגיבורים היו מצביאים או לוחמים, אחר כך הם ירדו קצת מהאולימפוס - חלקם ידעו לנגן על גיטרה, חלקם לשיר, חלקם ידעו לצחוק או להצחיק, וחלק גם ידעו להבקיע שער או לקלוע סל. אחרי כל אחד מהם, כל אחד והגיבור שלו, אנחנו הולכים כדי לחפש השראה. למצוא משהו גדול שייתן לנו את הכוח לעבור את המכשולים שלנו. להתחמם באורו של אחד גדול מהחיים, כדי - אולי - להבין קצת יותר את החיים.

לברון ג'יימס הוא, לכאורה, לא גיבור אידיאלי. הוא רחוק מלהיות מושלם; הוא כבר היה "נבל" ו"אחד שנחנק", היו כאלה שאפילו העזו לקרוא לו "לוזר". הוא נחשב לסמל של אלה ש"ויתרו בקלות", או "רדפו אחרי טבעות ותהילה". ההפך מג'ורדן, למשל, שבנה את השושלת במו ידיו בקבוצה שבה החל את הקריירה - והלך איתה עד הסוף. הוא היה שכיר חרב; אחד שגדל בקליבלנד, והלך למיאמי, וחזר לקליבלנד, ואז הלך ללוס אנג'לס כדי להגשים את המטרה שלו. מי שהחל פרדיגמה חדשה שבה הכוכב מחליט היכן הוא ישחק, הוא יהיה האיש החזק שיביא גם את החברים שלו - כדי לבנות קבוצת על.

ובכל זאת, לברון ג'יימס הוא גיבור. סופר גיבור - דווקא בגלל הדרך הארוכה והמפותלת. דווקא בגלל שזה לא "הלך לו בקלות", בגלל המשקולת שהיתה לו על הכתפיים עוד כשהיה תיכוניסט. בגלל שעל כל הצלחה שהשיג, הזכירו לו מיד את הכשלונות שצבר. על כל אליפות שהשיג, תמיד יהיה למקטרגים על מה להגיד. בכל פעם שהוא הבהיר, במציאות, למה הוא כן - יהיה תמיד את האחד יגיד למה לא. וזה, כמובן, בסדר. לא היינו רוצים את הגיבורים שלנו נטולי פגמים. בד"כ, זה מפתח לשיברון לב. אבל עכשיו, כשהוא מגיע אל התואר הרביעי בקריירה - הנה שלוש סיבות למה, בכל זאת, לברון ג'יימס הוא גיבור אידיאלי.

1. בגלל הכדורסל
סחבק לא מבין גדול בכדורסל. מעטים הנושאים שאני באמת מבין בהם, וזה לא אחד כזה. ובכל זאת, קשה שלא להתאהב בלברון הכדורסלן - בטח לא בגרסה הנוכחית שלו. מי שהשיל מעליו את כל קליפות האגו של פעם, את הרצון הזה לדרוס ולרמוס, את השחצנויות הקטנות שקפצו פה ושם. שהפך לשחקן שלם יותר, קבוצתי יותר - כזה שקל יותר לאהוב. וכל זה בלי, להוריד מהרגע מהיכולות שלו: מהקליעה החדה, מהחדירה הבלתי ניתנת לעצירה, מהיכולת ההגנתית.

עם דייויס. יודע שהוא צריך עזרה (Getty)
עם דייויס. יודע שהוא צריך עזרה (Getty)

מהרגע שבו הגיח לעולם, הוא היה מפלצת; אבל לברון ג'יימס הנוכחי הוא "מפלצת מודעת לעצמה". כזו שמבינה שבלי קבוצה טובה ובריאה מסביב, בלי סופרסטאר לצידו כמו אנתוני דייויס, כמו רייג'ון רונדו שיגיח ויביא הגנה ונקודות, אי אפשר לבנות פסיפס של קבוצה אלופה. מי שהבין שבסוף הוא ייזכר בגלל התואר הקבוצתי הגדול, ולא בגלל התארים האישיים.

לברון של הלייקרס מהנה יותר מלברון של מיאמי או לברון של קליבלנד. הוא לברון מפוכח, אולי בהשפעת הטרגדיה של קובי בראיינט, שהבין שיש מטרה גדולה ממנו והיה מוכן להוריד מעצמו בשבילה. זה היה לברון שראינו בסדרת הגמר, ווינר בלתי מתפשר, אתלט בלתי נתפס (אוטוטו בן 36!), אבל גם אחד שמבין שיש סביבו משהו לא פחות גדול ששווה את המקום והכבוד. כוכב שהבין שהכוכבות שלו רק תגדל, ולא תפחת, אם יהיה חלק מארגון מנצח.

2. בגלל האקטיביזם
כל החיים השוו (וכל החיים ישוו) את לברון ג'יימס למייקל ג'ורדן, אז הנה מקום אחד שבו לברון עקף את ג'ורדן משמעותית: ביכולת ההבנה לתפקיד שיש לספורטאי בתוך חברה. לברון ג'יימס הוא חלוץ ביכולת של שחקנים לקחת את דעתם ולהביע אותה בפרונט. בהבנה ששחקנים הם בני אדם, שאינם נטולי הבנה, שמסוגלים למחות על אי צדק - ומשתמשים בפלטפורמה שיש להם כאנשים מובילים ומקובלים בחברה, גם כדי לומר משהו משל עצמם.

הדילמה הזאת לא קלה, ואין לה תשובה ברורה: מייקל תמיד יהיה מזוהה עם המשפט לפיו "גם רפובליקנים קונים נעליים". וזו גישה לגיטימית. לברון, לעומת זאת, תמיד ייזכר בתור מי שלא היה מוכן רק "לשתוק ולכדרר" - כל מי שראה את מחאת השחקנים סביב בועת ה-NBA, צריך לדעת שזה לא היה קורה אם לא היה שם מישהו שנקט בעמדה הזאת קודם. שהבהיר שגם הספורטאים, למרות הכסף והמעמד והשופוני, חיים בתוך עמם. ויודעים לזעוק כשיש עוול.

לברון ג'יימס הוא לא רק כדורסלן גדול, אלא גם אישיות גדולה - בתקופה שבה לספורטאים היה עדיף לשתוק, הוא קם ודיבר. בתקופה שבה היה יכול בקלות "לקחת את הכסף ולברוח", הוא נשאר ועמד עם מי שפחות שפר עליהם מזלם. דווקא בגלל הכסף והמעמד שהרוויח, הוא לא מוכן לשכוח את אלה שנשארו מאחור.

3. בגלל הדרך
כי הסיפור של לברון ג'יימס הוא סיפור על הבטחה שהתקיימה. שחקן שעוד מהתיכונים שודר מחוף לחוף בארה"ב, שהוגדר כ"נבחר" עוד לפני שהוא ממש נבחר, שהיה המושיע של קליבלנד עוד לפני ששיחק משחק אחד. מעמסה שהרבה בני אדם היו קורסים תחתיה בקלות (ואני בטוח), אבל כזו שהוא הפך למציאות: 4 תארי אליפות בתנאים קשים בהרבה משהיו ל-6 של ג'ורדן. עם צורך כל הזמן להוכיח, מול עדרים של ציניקנים שתמיד ידעו לפקפק או לעקם את האף.

דווקא כי הסיפור הוא לא קו ישר, הוא חזק: דווקא בגלל ה"החלטה" השנויה במחלוקת, הטענות על בגידה, הכעס האותנטי והאמיתי שעורר בעיר שבה גדל, במדינה שבה צמח - והחזרה, והגאולה המחודשת, וסגירת המעגל עם אותו משפט שנזעק בדמעות: "Cleveland, This Is For You!". וגם המעבר ללוס אנג'לס, שגם הוא גרר ביקורות על כך שאינו מבוסס כדורסל, אבל התברר כמוצלח בדיעבד.

בדרך הארוכה ומפותלת של 17 שנה ב-NBA, שבהן ראינו כל גרם ממנו. כל צלקת, כל כאפה, כל הפסד כואב שודר על המסכים שלנו. רובם הגדול ב-HD. כשבאים לשפוט את "השלמות" של מייקל ג'ורדן, חשוב לזכור - הוא היה בעידן אחר, פחות חשוף. את הכשלונות והפאשלות והפגמים ידענו לתקן בדיעבד (עד שבאה "הריקוד האחרון"), כאנשים נוסטלגיים שאוהבים לזכור את מה שטוב. הדרך של לברון ג'יימס היתה פרושה לפנינו במלואה, הטוב והרע גם יחד, והפכו אותה לדרך החזקה ביותר.

לכן לברון ג'יימס כל כך גדול. כי האגדה הזאת נכתבת לפנינו עכשיו, We Are All Witnesses, כמו שאמר השלט ההוא בקליבלנד. כולנו העדים. ובגלל כל אלה, יכול להיות שיום אחד נסתכל עליו - ונזכור את הגדול ביותר.

הדפס