היאבקות בוץ: האם ג'יימס הארדן ינצח גם את יוסטון רוקטס?

כמה שבועות שג'יימס הארדן, אחד מהכוכבים הגדולים בליגה, מנהל מלחמת הורדת ידיים פומבית ומכוערת עם המועדון שהיה שלו - בהרבה מובנים - ברוב העשור האחרון. בינתיים שני הצדדים מפסידים, אבל זה לא אומר שלמצב אין פתרון. סורוקה על הכאוס ביוסטון

ערן סורוקה
ערן סורוקה  01.01.21 - 12:40
תחילת כתבה

אולי זה בכלל לא טור על ג'יימס הארדן. אולי זה טור על איך זה שפעם בעונה, גג שתיים, מגיע מקרה שבו סופרסטאר בוחן את גבולות הגזרה של "איך זה שכוכב אחד מעז". פעם קוראים לקבוצה סן אנטוניו ולשחקן קוואי לנארד. פעם קוראים לקבוצה ניו אורלינס ולשחקן אנתוני דייויס. פעם קליבלנד וקיירי אירווינג. ובפגרת 2020 היו אלה יוסטון וג'יימס הארדן. ההבדל הוא שהפעם הכל יותר מרוכז בגלל הפגרה וההכנה הקצרה, יותר גלוי לעיני כל, ובעיקר יותר מכוער.

רגע לפני פתיחת העונה, ג'יימס הארדן קיים את משחק קדם העונה הטוב ביותר שלו (מבין השניים שבהם שיחק...) והעצוב ביותר שלו. עצוב, מכיוון שזה לא נראה כמו משחק, אלא יותר כמו סוחר הרכב שלוקח את הרכב הנוצץ לסיבוב שופוני בשכונה אחרי שחטף דפיקה בשאסי, כדי להראות לקונים שהכל סבבה, בואו לקחת, ותביאו איתכם פנקסי צ'קים או מזוודות של מזומנים כי הכל חייב לעוף עד יום שלישי. זה לא עף, אגב, והסוחר ממשיך לעשות סיבובים גם בימים אלה ממש.

אם הסצנה האחרונה נשמעת לכם כמו משהו שהיה עושה דניאל לרוסו ב"קוברה קאי", אולי זה מפני שכמו בסדרת הלהיט בנטפליקס, גם כאן שני הגיבורים הראשיים מוצגים בפנינו בצורה שעוקפת את החלוקה הקלאסית לטובים ולרעים. רגע אחד אתה חושב שאתה יודע בעד מי אתה, ברגע השני אתה מגלה את הצד השני של התמונה ופתאום רואה את הדברים קצת אחרת. כולנו צופים בסיפור שיש בו הכל - בראשות סופרסטאר אקסצנטרי, מנהל מטורף ובעלים כוחני - ואלא אם את/ה אוהד/ת יוסטון, הדרך הכי טובה להסתכל על זה היא כמו בגיף המפורסם: לקחת דלי פופקורן ולשקוע אל תוך הספה.

via GIPHY

צעד וחצי לאחור, שלושה צעדים קדימה
הארדן הגיע ליוסטון חמש דקות לפני פתיחתה של עונת 2012/13 והגשים את החלום הרטוב של דריל מורי, המנג'ר שבמשך שנים ניסה להבין איך הוא מנצח את השיטה ועושה משהו שה-NBA עוד לא ראתה. המנג'ר היחיד שהגיע מרקע אנליטי עד אז ולא היה כדורסלן או מאמן, הבין את הנוסחה המתמטית הפשוטה ביותר - שלוש זה יותר משתיים, ואז שיכלל אותה כשהבין שהדבר היחיד שיותר יעיל משלשה זה לסחוט עבירה בזריקה לשלוש. התוצאה היתה שהארדן, שחקן שישי מוצלח באוקלהומה סיטי, הפך תחת השיטה של מורי לאחד משחקני ההתקפה הגדולים בכל הזמנים, ולממציא הצעד וחצי לאחור.

הכדורסל של הרוקטס בעידן מורי, בעיקר בשנים האחרונות, היה קשה לצפייה לפרקים, אבל זה עבד: הם היו הקבוצה הקרובה ביותר לנצח סגל בריא של גולדן סטייט בשלוש שנות קווין דוראנט, והם עשו את זה עם הרבה פחות כישרון מאשר היה לווריירס, ובעיקר עם שיטה. הרוקטס הפסידו בסדרה אבל ניצחו בטווח הארוך: היום כל קבוצה מחפשת את הפורוורדים שיכולים לשמור על עמדות 1-5, לקלוע שלשה ולהיכנס לסל לליי-אפ. לווריירס היו סופרסטארים כמו דוראנט וקליי תומפסון, וכוכבים שלקחו על עצמם תפקיד משני כמו אנדרה איגודאלה. הרוקטס עשו את זה עם הפי.ג'יי טאקר, הטרבור אריזה והלוק רישאר מ'בה א מוטה של העולם, וכולם הבינו שזה אפשרי. וכל הליגה זורקת היום הרבה יותר שלשות.

האם אתה יכול לצאת מנצח למרות שהפסדת? אם תשאלו את דריל מורי, הוא היה עושה את אותו הדבר 101 פעמים מתוך 100. והוא לא היחיד שחושב ככה. רק בשנה וחצי האחרונות, שני מועדונים כושלים שהחליטו שהם רוצים להתחיל מחדש לקחו אנשי מקצוע שישבו תחת מורי: גרסון רוזאס הלך למינסוטה, מונטה מקנייר לסקרמנטו. במובן הזה, יכול להיות שמורי עוד יתברר כיורש של אר.סי ביופורד מסן אנטוניו, שבמשך שנים סיפק לחצי ליגה אנשי מקצוע, כאיש שאת הניהול שלו רוצים לחקות. השאלה היחידה היא האם המחיר של מה שקורה בקבוצה שלך – דברים שמעולם לא שמענו עליהם בסן אנטוניו ספרס – שווה את זה.

מורי (משמאל), הגעתו של הארדן הגשימה את חלומו הרטוב (GETTYIMAGES)
מורי (משמאל), הגעתו של הארדן הגשימה את חלומו הרטוב (GETTYIMAGES)

מכופפים את החוקים
כולנו למדנו שמועדונים גדולים יודעים לכופף את החוקים בשביל הכוכבים שלהם. לפעמים זה יותר בוטה, כמו שעשו הלייקרס במשך שנים עם מג'יק ג'ונסון וקובי בראיינט או קליבלנד עם לברון ג'יימס. לפעמים זה נשאר מתחת לפני השטח, כמו שקרה ביוסטון במשך שנים עד לכתבת הכביסה המלוכלכת שפורסמה לאחרונה בקול תרועה רמה ב-ESPN.

יש שיראו את זה כהתרפסות, ויש שיראו את זה ככורח המציאות: אתה יכול להעלים עין מעבירות משמעת ולעשות מה שהכוכב שלך רוצה ואז להגיע לגמרים ולקחת אליפויות, וכולם יסתכלו עליך בהערכה, קריצה קריצה. ואתה יכול לצאת חכם וצודק וגבר-גבר, להודיע שנמאס לך ליישר קו עם גחמות של סופרסטאר ולעוף סיבוב ראשון בפלייאוף. הרוקטס כנראה הבינו שתקרת הזכוכית שלהם העונה תהיה לעוף סיבוב ראשון בפלייאוף, וידעו שמדובר בכוכב שמעולם לא סחב קבוצה לגמר - אז לפחות רצו שכולם "יידעו מי אשם".

העזיבה של מייק דאנטוני ומורי נעשתה בטוב ובאופן ג'נטלמני. על פניו נראה שהם צריכים מנוחה אחרי כמה שנים מתישות. בפועל, דאנטוני הצטרף לצוות של סטיב נאש בברוקלין ומורי ש"רצה לבלות עם הילדים שלו", כך אנחנו יודעים כיום, כבר נפגש בתוך זמן קצר עם אנשי הסיקסרס בדרך לקבלת התפקיד המקצועי הבכיר במועדון. העובדה ששני אנשי מקצוע כל כך מוערכים עזבו את הקבוצה, ושאחר כך דלפו פרטים על חוסר שביעות הרצון של ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן, השאירה את הבעלים טילמן פרטיטה לבד בקו האש.

בהתחלה, עוד יצאו סיפורים על כך שזה בגלל תמיכת פרטיטה בדונלד טראמפ. זה בטח לא עזר לו להצטייר כחביב בעיני השחקנים, אבל בליגה הזו יש כל כך הרבה בעלים רפובליקנים שתרמו גם לטראמפ במסעות הבחירות האחרונות, שקשה לי להאמין שזו הסיבה להתפרקות. מהכתבות שיצאו מאז עולה יותר שמדובר, אם כבר, בניהול "טראמפיסטי" של פרטיטה - לקיחת קרדיט על הישגים של אחרים, פתיל קצר, וחוסר נכונות לקבל אחריות - בנוסף לכך שהבעלים הציב את החיסכון הכספי כערך עליון מעבר להישגיות מקצועית.

הכתבה שפורסמה ב-ESPN, בהמשך לכך, נראית כמו ניסיון של פרטיטה להכתים בכך את שלטונו של מורי. ספק אם זה יעזור לו במלחמת דעת הקהל, בטח כאשר מורי, כך זה נראה, בנה סביב ג'ואל אמביד ובן סימונס קבוצה שמתאימה להם הרבה יותר, ומתכוון להילחם על האליפות עם פילדלפיה.

בימים יפים יותר. הארדן והבעלים פרטיטה (GETTYIMAGES)
בימים יפים יותר. הארדן והבעלים פרטיטה (GETTYIMAGES)

אמרו לי שראו אותך באיזו מסיבה
מצד שני, קשה להפגין אהדה גדולה כלפי הארדן בסיפור הזה. לאחר שקיבל מאמן שעל פי הדיווחים מאוד העריך, בדמותו של סטיבן סיילאס, הארדן החליט שהוא לא רוצה להיות ביוסטון יותר. לגיטימי לחשוב שבלי דאנטוני ומורי חלון האליפות שלו ביוסטון נסגר, אבל עדיין, יש דרך. והארדן בחר להפגין את הדעה שלו על ידי מסיבות באטלנטה ובלאס וגאס, בלי מסיכה, בימים בהם הקורונה קוטלת בארה"ב 3,000 איש לפחות מדי יום, בנוסף למה שנראה כהעלאה במשקל.

הארדן הציב לרוקטס, על פי הדיווחים, רשימת קבוצות מועדפות שלכולן יש מכנה משותף אחד - רצון להיאבק על האליפות במזרח. הרוקטס סבורים שעל מועמד ל-MVP הם צריכים לקבל חבילה שכוללת לפחות כוכב צעיר אחד וערימת בחירות דראפט, ורוב הקבוצות שבצד השני לא ששות, או לא יכולות, להציע להם את החבילה הזו. בינתיים המספרים שלו מרשימים, אבל הגישה שלו – בין אדישות מופגנת לקלישאות עמומות – מראה שהוא ממש לא רוצה להיות שם.

מלבד זאת, מרחפת שאלה גדולה סביב הארדן: עזבו רגע את עניין המסיבות בווגאס בעונות האחרונות וחיבתו לבילויים ליליים סליזיים. אחרי שדרש את הכדור לידיים בכל התקפה והמאיס את עצמו על כריס פול וראסל ווסטברוק, האם הארדן יכול להשתלב במסגרת קבוצתית, ולשחק היום לצד כוכב אחר? האם בגיל 31 הוא יכול להיות חלק מקבוצה שאינה משחקת "מורי-בול"? ואם לא, האם קיימת קבוצה אחרת, שנבנתה בעמל רב, ושתכפיף את שיטת המשחק שלה למענו? האם הוא מוכן לעשות פחות כדי לקחת אליפות?

אף אחד לא יצא מנצח מהיאבקות הבוץ הזו בין פרטיטה להארדן. הדבר היחיד שקיבלנו הוא עוד שיעור בכך שכוכבים מנהלים את הליגה; בכך שכדי להשאיר כוכב צריך לבנות סביבו תרבות מנצחת, ולבזבז הרבה; ושעצם העובדה שאתה סופרסטאר או מיליארדר, לא הופכת אותך לחסין אש.

ומה יהיה עם הארדן? האם המורשת שלו תהיה של כוכב שהיה רעל והבריח כוכבים אחרים, או של מכונת התקפה משוכללת ששינתה את חוקי המשחק? העונה הזו התחילה עבורו בשילוב של ביצועים מרשימים על המגרש והימאסות קולקטיבית מחוצה לו; התשובה לשאלה איך ייראו השנים הקרובות, פחות משנה איפה, תקבע האם יעלה לרמת קוואי ודייויס וישכיח מאיתנו את הגועל נפש שבדרך עם גביע ביד - או שייזכר כשחקן שקלע והפגיז וליהטט וסיחרר ועירבב, אבל לעולם לא יוזכר בשורה אחת עם הגדולים באמת.

שאלה גדולה מרחפת סביבו (GETTYIMAGES)
שאלה גדולה מרחפת סביבו (GETTYIMAGES)