לוקה בחסר: מה עובר על לוקה דונצ'יץ' ודאלאס?

בחייו של כל שחקן צעיר מגיע הרגע הבא: הציפיות ממך הולכות וגדלות, ואתה חייב לעמוד בהן כדי להמשיך בהתקדמות. מעטים חוו את הרגע הזה בעוצמה שחווה לוקה דונצ'יץ'.

להגיע ל-NBA כאלוף אירופה וכאלוף היורוליג בגיל 19 - באמת שאין נקודת פתיחה הרבה יותר גבוהה לשחקן בינלאומי. ועדיין, מדובר בשחקן בינלאומי, מאלה שמקבלים "הנחה" מרוב הפרשנים והאוהדים. מפני שגם בעידן היוטיובים, הרשתות החברתיות והשידורים הזמינים - האמריקאים פחות מתחברים, תרתי משמע. אז דונצ'יץ' הצליח לשבור עוד תקרה ועוד תקרה, הגדיר מחדש שוב ושוב את מה שאפשר לבקש משחקן אירופי צעיר, היה רוקי העונה ו-ווינר מיידי, הגיע לפלייאוף במערב אכזרי תוך שניצח על ההתקפה הטובה בהיסטוריה, וסחט קריאת "באנג! באנג!" ממייק ברין כשניצח את אלוף ה-NBA המכהן דאז בשנייה האחרונה.

במונחים של נינג'ה ישראל, לוקה דונצ'יץ' נכנס לעונת 2020/21 כשהציפייה ממנו היא לא רק לעלות את הר המידוריאמה, אלא גם לעשות זאת תוך כדי הזמנת פיצה ובעיניים עצומות. הליגה שיבצה אותו לשחק בחג המולד נגד הלייקרס, בבחינת טקס העברת לפיד פוטנציאלית מלברון ג'יימס לפנים החדשות של ה-NBA בעשור הקרוב. וכאן, בפעם הראשונה בקריירה שלו כאדם מבוגר, דונצ'יץ' נתקל בקשיים. ברוך הבא לעולם האמיתי, ילד.

דער מענטש טראַכט און קורונה לאַכט
למאבריקס היתה תוכנית מושלמת לעונה הזו: להקיף את לוקה בחבורת קלעים בכל עמדה כדי לתת לו מרחב עבודה מקסימלי. הטרייד-אוף שבוצע בפגרה הקצרה, בין שני ספציאליסטים בתחום שלהם - סת' קארי, אחד מקלעי השלשות הטובים בהיסטוריה אבל שחקן הגנה בינוני ומטה, תמורת ג'וש ריצ'רדסון, מישהו שנע בין 3&D משודרג לעושה משחק משני לסקורר וחודר - היה אמור לחזק נקודה חלשה מבלי לאבד יותר מדי קליעה. יחד עם הקאמבק של פורזינגיס מהפציעה בבועה, דאלאס היתה צריכה להציג התקפת טופ-5 בליגה והגנה שתהיה מספיק סבירה כדי לאפשר לאותה התקפה להכריע משחקים.

התכנית הזו התבררה כפרפראזה לפתגם הידוע ביידיש, "דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" (האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק). או במקרה הזה, "דער מענטש טראַכט און קורונה לאַכט". המאבס עמדו על מאזן 4:4 במומנטום חיובי ואחרי ניצחון מרשים בדנבר, הנגיף יצא להתקפה מתפרצת ותפס את ההגנה של דאלאס בלי מסיכות. חמישה שחקנים נאלצו להישאר במלון בדנבר או נכנסו לבידוד בימים שאחרי, ולא סתם חמישה: ריצ'רדסון, השומר האישי הטוב ביותר, דוריאן פיני סמית', הרכז האמיתי הטוב ביותר, ג'יילן ברנסון, ושני הסנטרים הקולעים שעובדים הכי טוב לצד פורזינגיס - דווייט פאוול, שבדיוק חזר העונה מפציעה באכילס, ומקסי קליבה הגרמני.

בקרב האוהדים, בסיטואציה ההזויה שיצרה המגיפה העולמית, נוצרו שני מחנות: כאלה שמעדיפים שלקבוצה שלהם ידחו משחקים מאחר ואין לה מספיק שחקנים כנפגעת קורונה (מתווה וושינגטון-ממפיס), וכאלה שמעדיפים שהקבוצה שלהם תשחק עם הרכב חסר כדי שחלילה לא תצטרך לשחק בלו"ז פסיכי בהמשך העונה. המאבריקס, כמו הסיקסרס (לטווח קצר) וההיט, "נדפקו" רק מכיוון שהיו להם מספיק שחקנים כשירים - אבל אלה לא היו אמורים להיות שחקנים שמקבלים דקות בעונה הסדירה, בטח לא כזו כמות של דקות.

מי מפחד מנייט הינטון
ווס איוונדו ונייט הינטון, למשל, לא באמת מהווים איום מרחוק - מה שעוזר להגנות למקד את כל תשומת הלב על הסלובני, מבלי לשלם מחיר. הרוקי מאמצע הסיבוב הראשון, ג'וש גרין, שכן היה אמור לספק שלשות, קלע שתיים כאלה ביותר מ-210 דקות. ג'יימס ג'ונסון ופיני-סמית', שחקנים של 31 ו-33 אחוז בקריירה מעבר לקשת, מקבלים את כל הזמן שבעולם להעיף אבנים על הטבעת. גם שחקנים שאמורים היו לקלוע כמו שצריך, כמו פורזינגיס (32.5%) או ריצ'רדסון (27.5%), לא פוגעים העונה. יכול להיות שבמקרה של ריצ'רדסון, כמו אצל שחקנים אחרים (סת' קארי, למשל), הקורונה גם הביאה לפגיעה בכשירות הפיזית. במשחקים האחרונים נראה לפרקים שהוא יוצא מזה, אבל יציבות עדיין אין.

ווילי קאולי סטיין מנסה ונלחם, אבל יש סיבה שהמאבריקס הביאו אותו בעונה שעברה כסנטר רביעי. הוא לא יכול לספק ריווח, 86% מהזריקות שלו העונה מגיעות בטווח של שלושה מטרים מהסל וההתגלגלות שלו לסל יעילה כשההגנה מספיק מרווחת מסביב, מה שלא קורה. מצד שני, אף אחד לא יפיל את האשמה על איוונדו, ווילי או פיני סמית' מאחר וכל העיניים מתמקדות בלוקה.

ולוקה, שהקסים פרשנים וכתבים בשנתיים הראשונות עם הגישה החיובית למשחק, החיוך המצטנע וההתרחקות מסטטיסטיקות - מתחיל להשתנות לנו מול העיניים, ולא באופן חיובי. חוסר שביעות הרצון שלו, ההערות לפיהן "החבר'ה נראים כאילו לא אכפת להם", חילופי הדברים עם השופטים. לדונצ'יץ' יש כבר חמש עבירות טכניות העונה, הוא רביעי בליגה אחרי קוטרים בכירים ידועים כמו דווייט הווארד, ראסל ווסטברוק או דריימונד גרין. כל אלה לא משרים ביטחון על החברים לקבוצה, שמצפים ממנו להנהיג אותם בזמנים קשים. אחרי הכל, לקבוצה הזו יש כמה וטרנים, אבל אין שם באמת מישהו שהיה במעמדים הגדולים, ידע לומר את הדברים הנכונים ולהכניס את כולם לפרופורציה. בעצם, אולי יש אחד כזה. וכדאי לשאול גם מה חלקו במצב.

שיעור באין-כימיה
ריק קרלייל מקבל אשראי בלתי מוגבל בדאלאס, ובצדק (אם כי יש מדינות שבהן מוציאים להורג על פחות מאשר לתת לקלי אוברה ג'וניור לקלוע עליך 40 נקודות). הוא אחד המאמנים הטובים והמבריקים בליגה, הביא לקבוצה את האליפות היחידה שלה ב-2011 ונחשב לחלק ממערך מנהיגות - בעלים-מנג'ר-מאמן - מהטובים בליגה מאז הגעתו. הוא גם מבין ללב השחקנים שלו והודיע כי יתחיל כל מסיבת עיתונאים בפברואר, "חודש ההיסטוריה השחורה", בציטוט או סיפור הקשור לקהילה האפרו אמריקנית. אבל כרגע, התוכניות שלו לא עובדות. הקבוצה נראית לא מחוברת, וקשה לפתח כימיה כאשר המשחק נגד פניקס מוקדם יותר השבוע היה הראשון מזה שנה וחודשיים שבו המאבס היו עם כל שחקני הרוטציה הבכירים.

המאבס כרגע מדורגים בין שמונה האחרונות בליגה באסיסטים, חטיפות, חסימות, נקודות, עבירות ואחוזים לשלוש. בריבאונדים, הם "רק" במקום הלפני אחרון. חלק מהפגמים ברי תיקון ויבואו עם ההתחברות המחודשת של הסגל והחזרה האיטית לכושר, בתוך לוח משחקים שמסרב לרחם, מגבלות תנועה שמזכירות את הבועה ובלי אוהדים ביציע. אבל יכול להיות שהמאבס כן צריכים לחשוב על שדרוג בעמדת הסנטר ועל שינוי קונספט. למה? מכיוון שעם שחקן בגובה 2.21 מטר שאחוז הריבאונד בדקות המשחק שלו מדרג אותו במקום ה-57 מבין הסנטרים (!), ושמדורג 221 (!!) במדד ההגנתי העונה, קשה לסמוך על שחקני הפרימטר שימנעו הפקרות בצבע. אה, והשחקן שהמאבס קיוו שיפתור חלק מהבעיות האלה בהמשך, יאניס אנטטוקומפו, החליט להישאר במילווקי עד אמצע העשור.

איך שלא מסתכלים על זה, זהו רגע מבחן ללוקה - למרות המספרים הנהדרים שלו, ובצל היכולת שלו להתמודד בפעם הראשונה עם רף ציפיות כמעט לא הוגן שמרחף לו הרבה מעל הראש. ועדיין, אין מה להספיד את המאבריקס. יש להם מספיק כישרון כדי להתחבר, להגיע לפלייאוף ולעשות שם דברים יפים. אבל אם בתוך שבועיים-שלושה, בסגל מלא, המספרים בהגנה ובקליעה משלוש לא ישתפרו - וכמה תזוזות בניהול הרוטציה לא יעזרו - יכול להיות שקרלייל וההנהלה יסתכלו על הסגל, ויחליטו להתחיל בשיפוצים.