האל שירד מהאולימפוס: מה למדנו על סטף קרי העונה

עונת 20/21 סומנה כעונת מבחן עבור סטף קרי - האם יוכל להוביל לצמרת גם צוות מסייע מוגבל? התשובה לשאלה הזו אמנם שלילית, אבל האם זה יפגע במורשת שלו? סורוקה משיב

ערן סורוקה
ערן סורוקה  01.05.21 - 13:09

תגיות: NBAסטף קרי

תחילת כתבה

השלשה מספר 83 הייתה כיפית במיוחד.

הוא חיפש, מה שנקרא, 2 for 1. לנצל את השעון כך שלקבוצתו, גולדן סטייט ווריירס, יישארו שתי התקפות במחצית הראשונה וליריבה, סקרמנטו קינגס, רק אחת. אז הוא נתן לכדור להתגלגל אל מעבר לקו החצי, הרים אותו, כדרור וחצי, וכשהוא כמעט על קו החוץ, 3-4 מטר מעבר לקו החצי, העיף שלשה.

בום

עם השלשה הזו, הוא שבר את שיא ה-NBA לשלשות בחודש קלנדרי של ג'יימס הארדן, שהיה 82. את אפריל כולו הוא סיים עם 96, שיא שכבר יהיה קשה מאוד לשבור. אגב, במקומות השלישי והרביעי, עם 81 ו-80, הוא ניצב בעצמו.

אז זה מה שקרה בסוף המחצית הראשונה. מעט האוהדים בצ'ייס סנטר, העשרות על המסכים האלקטרוניים ושחקני הספסל לא ידעו את נפשם. טרפת. היילייטס בלופ אינסופי. ריטוויטים, לייקים, בלגנים. בסוף המחצית השנייה, לעומת זאת, באופן לא אופייני, הוא איבד שני כדורים והחטיא זריקת עונשין. למזלו הוא גם חסם (בעבירה שלא נשרקה) את רישון הולמס וגירד ניצחון ביתי מול קבוצת ההגנה הגרועה ביותר בליגה, ששיחקה ללא השחקן הטוב ביותר שלה.

נדמה שאין ערב שסיכם יותר טוב את עונת 2020/21 של סטף קרי.

עונה שכזו (Getty)
עונה שכזו (Getty)

גם ילד בן 6 יודע
במובן מסוים, קריירת פוסט-השושלת של סטף קרי מתחילה להזכיר את זו של קובי בראיינט, פוסט-השושלות שלו בלייקרס. אחרי שהיה לסמל של המועדון שלו - גם כשהיו בקבוצה שחקנים דומיננטיים יותר ממנו - תחושת העל-אנושיות מתחילה להתפוגג, היריבות מציירות מטרה על הגב שלך והקבוצות החזקות באמת מסתכלות עליך מלמעלה בחיוך זדוני. הסגל מסביבו כבר לא חזק כמו פעם, ועם כל ההנאה, אפשר להתחיל לתהות ברצינות מתי בפעם הבאה, אם בכלל, נראה אותו מתמודד על אליפות.

יש נסיבות מקלות. קליי תומפסון שהיה אמור לחזור מפציעה קשה ברצועה בברך, חווה את אחת הפציעות היחידות שיכולות להיות קשות יותר - קרע באכילס - שעות ספורות לפני הדראפט. התכניות של הווריירס, שנרקמו על פני 8 חודשים ללא כדורסל, התפוגגו בעשן. בלחץ של זמן הם ניסו למזער נזקים כשבחרו את הביג מן עם הכי הרבה סיכוי להפוך לכוכב, ג'יימס ווייזמן, והביאו את קלי אוברה ג'וניור על חריגת הטרייד שהיתה להם. מעבר לכך, לא היתה הרבה גמישות מתחת לתקרת השכר, ואפשר היה להביא רק פילרים כמו קנט בייזמור, בראד וואנמייקר ולקוות שהצעירים שקיבלו דקות בעונת הטנקינג יבשילו.

הם לא בדיוק. כלומר, חלקית כן. ג'ורדן פול לשבועיים פה ושם, דאמיון לי בסדר גמור, חואן טוסקנו אנדרסון מאוד משתדל והוא שחקן חכם. אבל בסופו של דבר, הווריירס תלויים בעיקר בארבעה שחקנים: דריימונד גרין, שבגיל 30 שכח איך קולעים (6.5 נקודות, 42% שדה, 24.5% מחוץ לקשת נכון לחמישי בערב), קלי אוברה ואנדרו וויגינס שמעולם לא הובילו קבוצה לכלום, ואחד קרי. מי שעוקב אחרי הקבוצה הזו העונה יודע שבדקות בהן סטף יושב על הספסל, ההתקפה של הווריירס היא הגרועה ביותר בליגה ובפער גדול. אפילו נכדו בן ה-6 של מומחה היח"צ והתקשורת מקליפורניה, טים גלאגר, בישר לאבא שלו: "אם אתה רוצה לנצח את גולדן סטייט, תקלע הרבה כשסטף על הספסל".

ברייקינג: אוברה הוא לא דוראנט
בגלל כל הנסיבות הללו, העונה הזו סומנה מראש כעונת מבחן עבור סטף. כזו שתשפיע על איך שנזכור אותו. ובכן, העונה הזו מביאה לעשרות מיליוני מעריצי קרי מסביב לעולם שעות ארוכות של הנאה. הוא טרור עוד לפני שהוא עובר את החצי. הוא נותן מספרים של MVP. הוא פיגר אחרי בראדלי ביל ב-2 נקודות בממוצע למשחק בשלהי העונה בתחרות מלך הסלים ואז עקף אותו תוך משהו כמו שלושה שבועות. יש רק בעיה אחת - הווריירס מדשדשים בתחתית הפליי-אין, מחזיקים במאזן שלילי, ובכלל לא בטוח שהם פייבוריטים להיכנס לפלייאוף, כשמסתמן שלפחות אחד מבין לוקה דונצ'יץ', דמיאן לילארד וממפיס העמוקה בטירוף יהיו שם כדי לנפנף אותם מהדרך. מה שמעלה, לפחות תיאורטית, שאלה: האם הכדורסל של סטף הוא כדורסל מנצח?

על פניו, השאלה מגוחכת. סטף שינה את הכדורסל כולו. יש שיגידו, הרס. הוא לא הראשון שזרק שלשות ולא הראשון שקלע - ע"ע אביו בשנות ה-90 - אבל הוא הראשון שהפך את השלשות מ-10 מטר ומעלה לנשק יום הדין. עם הזמן, שחקנים אחרים כמו דמיאן לילארד, לברון ג'יימס וטריי יאנג החלו ללכת בעקבותיו ולזרוק מאותם טווחים, ולא מעט נערים שצפו בהם בטלוויזיה ייכנסו לליגה בשנים הקרובות. הוא גם הראשון שהפך את השלשה מכדרור לנשק כל כך קטלני, שקבוצות צריכות לבנות את תוכנית המשחק שלהן סביב נטרול שלו.

בימי השושלת היה לו גם כיף וגם מאוד מאוד נוח. אי אפשר היה להתמקד בו. מכיוון שתומפסון היה מאסטר בהשתחררות לקליעה, אנדרו בוגוט היה קיר בטון של חסימות, דריימונד גרין היה לוקח ממנו מטלות ריכוז על תקן שחקן הפנים היוזם, וקווין דוראנט היה, ובכן, קווין דוראנט, סטף מצא את עצמו פעם אחר פעם מול שחקנים חסרי אונים, או צד אותם בנינוחות בסוויצ'ים.

היום, כששותפיו להתקפה הם שחקנים אלוהיים קצת פחות, הרבה יותר קל להתמודד איתו, ועדיין המשימה כמעט בלתי אפשרית: סטף מדורג ראשון בטבלת מלכי הסלים למרות שאינו בין 30 הראשונים בליגה בזמן החזקה בכדור (5.7 דקות למשחק), ולמרות שגם כשהוא מקבל כדורים, הוא מותקף ב-22 דאבל טימס למשחק. אבל התוצאה היא שהווריירס מסתמכים על קליעה מבחוץ יותר מכל קבוצה אחרת בליגה. על פי סטטיסטיקה שפרסם ג'ון שומאן מ-NBA.com בתחילת השבוע, כשהווריירס קולעים מעבר לקשת מעל ממוצע הליגה מהטווח, הם מנצחים ב-75% מהמשחקים שלהם; כשהם קולעים באחוז נמוך מהממוצע של הליגה, המאזן שלהם עמד על 24% הצלחה בלבד.

ג'יימס. סטף לא בלבל הזה (Getty)
ג'יימס. סטף לא בלבל הזה (Getty)

תוצר של הסביבה
אז כן, הווריירס הם האחראים לכך שסטף קרי הפך לסטף קרי. החל מבניית הקבוצה סביבו, עם לא מעט מזל לאורך הדרך אבל גם עם המון שימוש בכלים אנליטיים, ניהול נכון ובניית תרבות ארגונית בריאה. אם קרי היה נופל לסיטואציה אחרת - היי, תזכרו שהוא אפילו לא רצה להגיע לווריירס אלא לניקס, ואז ג'יימס דולאן היה הבוס שלו – בכלל לא בטוח שהוא היה מתפתח לכזה אייקון. בצד השני, מכיוון שמדובר בליגת חקיינים, קבוצות אחרות למדו לבנות התקפות מרווחות, עתירות קלעים וסוויצ'אביליות, ולהשתמש בשחקני פנים כרכזים, עיקריים או משניים - מניקולה יוקיץ' עד באם אדבאיו. סטיב קר, שאחראי לא פחות מקרי לבניית התרבות הארגונית הזו, לא מצליח להתמודד עם הסגל הנוכחי והפחות מוכשר. והנשיא ריק וולטס, שפיקח על הכל מלמעלה, יפרוש בסוף העונה.

סטף ייזכר כשחקן ששינה את הכדורסל, אולי כשוטר הגדול אי פעם, אבל ספק אם יוזכר בטופ-10 של כל הזמנים. שם, על הר ראשמור, נמצאים שחקנים שעשו שינוי בשני צדי המגרש, כאלה שסט היכולות שלהם היה מספיק שלם ומגוון כדי לסחוב על הגב קבוצה שלמה - ולפעמים סוגים שונים של קבוצות, על פני שנים רבות. לקרי יש סט יכולות מדהים, אבל כזה שמוגבל לצד אחד של המגרש ולסוג מסוים של התקפה, ושמביא הישגים רק בתנאי ששמים סביבו את השחקנים הנכונים.

כל זה לא בא להפחית מערכו. כל רגע של סטפן וורדל קרי על הפרקט הוא חוויה שצריך לנצור. גם אם יבואו עוד שחקנים כמוהו, הוא תמיד יישאר הראשון מסוגו, וכנראה שבזכות האישיות שלו, וחוסר האגו שלו, גם ייזכר כשחקן שעשה הכי הרבה עם יכולת קליעה פנומנלית - עד כדי שלוש אליפויות, חמישה גמרים רצופים והבטחת מקום בהיכל התהילה עוד לפני גיל 30.

כמו אל שירד מהאולימפוס ועכשיו צריך להתערות בין בני האנוש, בעונה הזו לא פחות מרתק לעקוב אחריו - לראות אותו מלהיב וחוגג, מתבלבל ונופל, עובד הרבה יותר קשה על כל ניצחון - מאשר בעונות האליפות. גמר מערב או הישארות מחוץ לפלייאוף 2021 לא ישפיעו על מה שהביא ומה שישאיר אחריו: השחקן שיכולותיו ואישיותו היוו את אבן הפינה לאחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים. פשוט תהנו ממנו כל עוד הוא כאן, עובר את החצי, ומיד מתכנן מאיפה לזרוק את השלשה הבאה.

בואו פשוט נהנה ממנו (Getty)
בואו פשוט נהנה ממנו (Getty)