זרים לראש: כך השתלטו השחקנים הבינלאומיים על ה-NBA

"יש שלושה שחקנים בליגה הזו שאי אפשר לעצור", אמר השבוע קווין דוראנט, MVP של שתי סדרות גמר, אחד שמבין משהו בשחקנים שאי אפשר לעצור.

"יאניס, יוקיץ', דונצ'יץ'".

דבר אחד משותף לשלושת השמות הללו. הם לא נולדו בארצות הברית.

בעצם, אולי יותר מדבר אחד. הם משחקים בעמדות לא מוגדרות, או עושים דברים שלא תמיד מקובל לעשות בעמדות שלהם. לוקה, שמשחק בתכל'ס בכל 3 עמדות הקו האחורי, מדורג העונה 21 בליגה בריבאונדים, הגארד השני בליגה אחרי ראסל ווסטברוק. ניקולה יוקיץ', סנטר, מדורג העונה שישי בליגה באסיסטים. ויאניס אנטטקומפו, מספיק מוכשר כדי לרכז ומספיק גדול כדי לשחק סמול-בול סנטר, מדורג בטופ-20 בשתי הקטגוריות האלה. תוסיפו גם נקודות, ויש לכם את יוקיץ' ויאניס בטופ-20 בליגה בשלוש קטגוריות שונות. יוקיץ' מדורג 18 גם בחטיפות, יאניס 22; יאניס מדורג גם בטופ-20 העונה בחסימות.

אחד מהם היה MVP. השני כנראה MVP העונה, כאשר קמרוני, ג'ואל אמביד, צפוי לסיים במקום השני או השלישי. השלישי (דונצ'יץ') היה המועמד המוביל בסוכנויות ההימורים להיות MVP העונה, אבל כנראה שעוד יהיה מתישהו בשנים הקרובות. מתוך 15 שחקני חמישיות העונה ב-2020, שישה – 40% - נולדו מחוץ לארה"ב. יסודות בינלאומיים פוגשים ליטוש אמריקאי, והתוצאות מהממות.

גם הקרב על שחקן ההגנה של העונה די צמוד. יש המצדדים ברודי גובר, עמוד התווך, תרתי משמע, סביבו בנויה ההגנה של הקבוצה שמובילה רוב העונה את הליגה (יוטה). ויש שהולכים על בן סימונס, תמרור העצור בכניסה לחצי המגרש של הקבוצה הראשונה במזרח (פילדלפיה). צרפתי מול אוסטרלי. אגב גובר, הצרפתי מדורג שני בליגה העונה בריבאונדים; מתוך 11 הראשונים בליגה, יש אמריקאי אחד – ראסל ווסטברוק שגם הוא, אגב, רכז – מול 10 זרים: שני ליטאים (סאבוניס ו-ואלצ'ונאס), צרפתי, סרבי (יוקיץ'), שוייצרי (קאפלה), טורקי (קאנטר), יווני (יאניס), מונטנגרי (ווצ'ביץ'), קמרוני ודיאנדרה אייטון, יליד איי הבהאמה.

ראשי התיבות של ה-NBA, פירושם "ליגת הכדורסל הלאומית". אבל ייתכן שעוד לפני שדנים האם צריך להחליף את הלוגו, אפשר לשנות את השם: "ליגת הכדורסל הבינלאומית".

באתי מסומבור, ואותי איש לא ישבור
היו ימים בהם האמריקאים היו ידועים כשחקנים הטובים ביותר בעולם. המשחקים האולימפיים בברצלונה 1992 היו הפסגה. רק שמהפסגה, אתם יודעים, אפשר רק לרדת. בסידני 2000 הם כבר גירדו כמה ניצחונות בקושי. כשהם הוכו באתונה 2004 זה היה שוק, בעיקר עבור אנשים שלא שמו לב לנבחרת הכושלת של אינדיאנאפוליס 2002, אליפות העולם בה האמריקאים הפסידו ויותר מפעם אחת.

רבים קיטרו אז על החוסר ביסודות ובכדורסל קבוצתי, השחצנות שמתבטאת ברצון רק להטביע ולכדרר מאחורי הגב, והזלזול ביריבות. בתגובה, האמריקאים השקיעו יותר בנבחרת הלאומית שלהם. בעשור וחצי שאחרי גם הנבחרות האמריקאיות שיחקו קבוצתי יותר, גידלו שחקנים עם יסודות טובים יותר, המאמנים השקיעו בסקאוטינג ולא זלזלו, והתוצאה היתה שובה של הדומיננטיות האמריקאית במסגרות הבינלאומיות.

רק שבמקביל, צמח מחוץ לארה"ב דור בינלאומי חדש. אלה כבר לא השחקנים שראו בעיניים משתאות את מייקל ומג'יק בברצלונה - הנוביצקים והגאסולים והג'ינובילים; אלה הילדים שעבורם נוביצקי וגאסול וג'ינובילי היו כבר המודלים לחיקוי. שחקנים זרים שלוקחים אליפויות ככוכבים, שלא מפחדים מאף אמריקאי, שלא חושבים שהם נחותים מילידי שיקגו, ניו יורק ולוס אנג'לס, רק מכיוון שנולדו ביאונדה, סומבור או לובליאנה.

יאניס, ספציפית, הגיע מרקע מאוד חריג, עם קבוצת ליגת שנייה ומשפחת מהגרים ענייה, האנגלית שלו היתה לא טובה והוא ממש סיפור סינדרלה. אבל רוב השחקנים הבינלאומיים שמגיעים ל-NBA הם כבר כאלה שזכו למעקב וקיבלו כותרות ראשיות ב-ESPN מגיל צעיר. הם מכירים מדיה חברתית, מדיום בו ליגת הכדורסל היא אחת המובילות בעולם. האנגלית שלהם הרבה יותר טובה, ולאן שהם לא יילכו בליגה, הם יפגשו עוד בינלאומיים כמוהם, מודלים לחיקוי.

ליג פאס, איטס א קאם
בסופו של דבר, אין כאן מה לבוא בטענות לשחקנים האמריקאים. בסופו של דבר, לעומת יותר מ-300 מיליון אמריקאים, שאר העולם מונה יותר מ-7.5 מיליארד. דייויד סטרן התחיל במצווה, ואדם סילבר הולך ומשפר את המצב עוד יותר. נבחרת אמריקאית טובה תמיד היתה ותמיד תהיה, אבל האינטרס העיקרי של ה-NBA מעולם לא היה לשדרג את הכדורסל רק בארה"ב. זו ליגה גלובלית ולשם היא מכוונת. בארה"ב פנימה תמיד תהיה לה בעיה לכבוש את המקום הראשון, בטח כל עוד יש פוטבול ובייסבול.

אפילו במחאות החברתיות של השנה החולפת ראינו את ההבדל: השחקנים האמריקאים יצאו לרחובות והביעו דעות שלא תמיד הסתדרו עם המיינסטרים. הם ליברליים, רובם אם לא כולם, ואחד הערכים הבולטים של הליגה כולה הוא קידום שונות. של נשים, של להט"בים, של מיעוטים. הם באמת חושבים שבליגה הזו יש מקום לכולם. אפילו הזכייה החריגה של הלייקרס באליפות בלי אף שחקן בינלאומי בסגל הבכיר (קוסטאס אנטטוקומפו היה היחיד, על חוזה דו-כיווני) לוותה בהצטיידות מהירה ברכז גרמני (דניס שרודר) ובסנטר ספרדי (מארק גאסול).

מקניטי הליגה ומתרגזי ה"שלא יתעסקו בפוליטיקה" חוגגים מפעם לפעם ירידה כזו או אחרת ברייטינג (בלי לקחת בחשבון השלכות אחרות על דפוסי הצפייה בשוק הטלוויזיה בכלל), אבל בינתיים הליגה אוספת את הכסף שלה ממקומות אחרים, דרך שיתופי פעולה כמו זה שנחתם עם VIDAA, פלטפורמת הצפייה בטלוויזיה חכמה, ביולי האחרון, מה שמאפשר התחברות קלה יותר לצפייה בשירותי התוכן של הליגה.

כמה ההתפשטות הבינלאומית עוזרת? יוקיץ', למשל, הביא לעלייה של 200% במנויי ליג פאס בסרביה. בבריטניה, ליגה בלי מועמד ל-MVP, נרשמה העונה עלייה של 72% במנויים. באיטליה חלה עלייה של 32% ובספרד של 17%. בסך הכל, דיווחו בפברואר ב-NBA על עלייה של 15% במנויים מחוץ לגבולות ארה"ב. "אנחנו ממש נרגשים ממה שקורה באירופה", הסביר סגן נשיא הליגה לענייני תוכן גלובלי והפצת תוכן, "לראות עלייה בצריכת ליג פאס ותוכן בכלל בשווקי ענק כמו ספרד, איטליה ובריטניה, מעיד על מצב בריא".

ב-2012, פורסם כי 50% מאוהדי הליגה, קבוצותיה ושחקניה ברשתות החברתיות מגיעים מחוץ לגבולות ארה"ב. כמות העוקבים אז בפייסבוק, טוויטר ואינסטגרם עמדה על 226 מיליון. ב-2016 היתה ה-NBA הליגה הראשונה שעברה את רף מיליארד העוקבים ברשתות הללו, בתוספת שיתוף פעולה עם רשתות חברתיות בסין. ב-2019, היו שם כבר 1.3 מיליארד. זוכרים את החרם הסיני על ה-NBA לאחר ההערות של דריל מורי? בחצי השנה הראשונה לאותו "חרם", דווקא עלתה כמות עוקבי ה-NBA ברשת המיקרובלוגינג הסינית Weibo בכמעט 7 מיליון איש. כל הילדים הללו שנחשפים לליגה, שמים לעצמם כמטרה להגיע ל-NBA, ואם לא ישחקו בה, לפחות יקנו גופיה. ומהשבוע הבא, הליגה עוברת גם להתחיל בכיבוש היעד הבא.

ללא גבולות, עם הרבה סקאוטינג
האקים אולאג'ואן נבחר ראשון בדראפט 1984, בימים בהם שחקן בינלאומי במקום הראשון הוא מצרך נדיר (וגם הוא עבר דרך המכללות). שנה לאחר פרישתו של הניגרי, ב-2003, שמה ה-NBA אבן פינה ראשונה בבניית שיתוף פעולה עם אחת המדינות הגדולות ביותר באפריקה, כשהביאה לניגריה את המחנה הראשון של "כדורסל ללא גבולות". בדראפט האחרון כבר נבחרו 8 שחקנים ניגרים או ממוצא ניגרי בסיבוב הראשון. למיאמי היט, למשל, יש היום בסגל את אדבאיו, אולאדיפו, אצ'יווה, איגודאלה – כולם ילדים להורים ניגרים או שחקנים שנולדו שם.

ביום שני יוצאת לדרך, באיחור של כשנה ביחס לתאריך המקורי (בגלל הקורונה), ה-BAL. ליגת כדורסל במתכונת צ'מפיונס בחסות ה-NBA, בה ישתתפו 12 אלופות וקבוצות מובילות מאפריקה. רק השבוע פורסם כי הראפר ג'יי קול חתם באחת הקבוצות – ריברס הופרס, שלא במפתיע, מגיעה מניגריה. לצדה ישחקו בליגה קבוצות מטוניסיה, אנגולה, מצרים, סנגל, מרוקו, מדגסקר, מאלי, מוזמביק, קמרון, רואנדה ואלג'יריה. הליגה הזו אמורה לספק ל-NBA עוד כשרונות, וכשרואים את ההשפעה האפריקנית על הליגה כיום – עם שחקנים כמו אמביד, אנטטקומפו שמגיע ממשפחה ניגרית, פסקל סיאקאם, אולאדיפו ואדבאיו – מבינים את גודל הפוטנציאל.

ההשתלטות הזו היא גם תוצר של סקאוטינג איכותי. אותם מחנות כדורסל ביוזמת ה-NBA יוצרים את העתודה הבינלאומית של הליגה, כאשר בסגלי הליגה שפתחו את עונת 2020/21 כבר נכללו לא פחות מ-34 שחקנים שעברו דרך המחנות הללו, מאמביד וסיאקאם עד ג'מאל מארי ודני אבדיה. עם יד מכוונת משלב מוקדם בקריירה, קל יותר לאתר את הפוטנציאל הזה, לממש אותו ולמנוע ממנו ללכת לאיבוד.

אז בפעם הבאה שתראו שחקן סרבי, סלובני, ניגרי או קמרוני מניף תואר אישי, אל תחשבו שזה בגלל שהאמריקאים הפסיקו להיות טובים בכדורסל; בטח שאין סיבה לזלזל (היי, ניק רייט שטען שיוקיץ' הוא ה-MVP "החלש ביותר מזה 35 שנה") בעונה מופלאה כמו זו שנתן יוקיץ' עכשיו; גם האוהדים ורוב התקשורת האמריקאית מקבלת בברכה את השינוי, ומוצאת דרכים להתחבר לאנשים עם השמות הבלתי אפשריים והמבטא המצחיק.

ה-NBA פשוט משקיעה יותר מתמיד בכדורסל הבינלאומי - משאבים, סקאוטינג, שיתופי פעולה מסחריים, אפילו אתרים וחשבונות סושיאל בשפות זרות (היי וושינגטון), וזה, בתמורה, מזרים אליה את מיטב כשרונותיו, צופיו, אוהדיו וכן, גם את מזומניו. עם יותר כישרון, הליגה תוכל גם בהמשך להוסיף קבוצות מבלי לאבד איכות. הכל מתוכנן ומדויק מראש - ממש כמו עוד מסירה של ה-MVP המיועד, יליד עיר של 47 אלף תושבים בסרביה ובחירה 41 בדראפט, כשהוא רואה חבר מדנבר חותך לסל, בדרך לדאנק חופשי.