משחקי הרעב: כך הניקס וההוקס עשו מהחופשה לימונדה

כשהם הבינו שהכל נגמר, לפחות לעתיד הנראה לעין, שאין לדעת מתי יחזרו לפרקט לשחק כדורסל, איך העולם ייראה, ואם ייצאו מזה בריאים או חיים – הם החליטו שלפחות יתנו לווינס קרטר להיפרד כמו שצריך. שנה וחודשיים אחר כך הן נפגשות שוב, והפעם, הכל מסביב יהיה חי, אינטנסיבי, בעל משמעות – ומלא תקווה.

11 במארס 2020 היה עבור אוהדי NBA היום שבו הכדור הפסיק להסתובב. הכתום, וגם הכחול-ירוק-חום, זה שעליו הם גרים. זה היה הלילה האחרון שבו אולמות ה-NBA היו מלאים באוהדים בתפוסה מלאה. רק חלק מהמשחקים הגיעו בכלל לסיומם. אחרים לא נפתחו. החשש ריחף באוויר כבר כמה ימים, אבל ברגע שהתברר שרודי גובר הוא נשא הקורונה הרשמי הראשון של ה-NBA, התקבלה החלטה להפסיק את הליגה.

ההוקס והניקס נפגשו באותו לילה למשחק חסר משמעות. שתי הקבוצות היו בדרך ללוטרי. ניו יורק סיימה את העונה שלא נגמרה במקום ה-12, אטלנטה משחק וחצי מתחתיה במקום ה-14. הדבר היחיד שנזכור מהמשחק הזה הוא שווינס קרטר הוכנס לדקות האחרונות כדי שיוכל לפרוש כשהוא על המגרש, והקהל נפרד ממנו במחיאות כפיים נרגשות, לפני שהתפזר הביתה בחשש קיומי עמוק.

שבוע אחר כך, הקומישנר אדם סילבר התחיל לתכנן איך מביאים את עונת 2019/20 לסיומה. כשהתברר גודל האתגר הלוגיסטי של הבועה, היה די ברור שאי אפשר יהיה להזמין את כל 30 הקבוצות, בטח לא כאלה שבאמת אין להן מה לעשות שם, לקומפלקס של דיסני באורלנדו. מצד שני, החלטה להתחיל ישר מפלייאוף אחרי חודשים של השבתה היתה כרוכה באובדן של עוד מאות מיליוני דולרים ובסיכון משמעותי ששחקנים חלודים יתקשו להיכנס לעניינים, הרי הם צריכים קצת הרצה לפני. בסופו של דבר הגרזן נחת וקצץ החוצה את 8 הקבוצות חסרות הסיכוי, ולו התיאורטי, להגיע לפלייאוף. בפרפראזה על ה-Elite Eight של ליגת המכללות, קרא להן ג'ון הולינג'ר, פרשן האתר The Athletic, בכינוי המשעשע והעצוב: Delete Eight.

לא רוצה להישאר בחוץ יותר
"יהיה הוגן לומר שאנו מאוכזבים שהקבוצה הצעירה שלנו לא תקבל הזדמנות לצבור עוד זמן משחק בעל ערך יחד, עם חידוש העונה. עם זאת, אנחנו מכבדים את אינסוף הגורמים וההחלטות הקשות שנלקחו בחשבון על ידי הליגה, ומבינים שיש דברים חשובים בהרבה שמתרחשים כרגע בקהילה שלנו, שדורשים תשומת לב".

שמונה הקבוצות הללו לא קיימו משחק כדורסל רשמי אחד במשך תשעה חודשים וחצי. הליגה שקלה בשלב מסוים להקים להן בועה משלהן או לפחות משחקים שיוכלו להחזיר קצת שידורים לטלוויזיה המקומית, אבל הסיכון הבריאותי היה גדול מדי, מספר הקורבנות גדל יום יום באופן מפחיד, החיסון עוד היה בפיתוח, ולבסוף הוסכם שהקבוצות תקיימנה מחנות אימונים קצרים במתכונת של בועה. זה היה הכי קרוב לכדורסל מבחינתן.

קצת אחרי ההחלטה, בעיצומן של מחאות BLM, הוציאו בהוקס הצהרה משותפת של המנג'ר טראוויס שלנק והמאמן לויד פירס. השחקנים של פירס, בעונה השנייה של טריי יאנג במועדון, ציפו להוציא מהעונה ההיא קצת יותר. הסגל סביבו רק התחיל להתגבש. העובדה שלא הזמינו אותם למסיבה שבה נמצאות שלושת רבעי מקבוצות הליגה לחצה אצלם על נקודה רגישה. "אני לעולם לא רוצה שוב להישאר מחוץ לפלייאוף", אמר טריי.

להוקס היה הרבה כסף פנוי, והיה את קלינט קאפלה שלא הספיק להשתלב לפני שהקורונה הגיעה. הם ניצלו את המקום מתחת לתקרת השכר לבליץ החתמות בפגרה המקוצרת. בוגדן בוגדנוביץ' הובא מסקרמנטו, דנילו גלינארי מאוקלהומה סיטי, רג'ון רונדו מהלייקרס ולאחר מכן, הוחלף בלו וויליאמס מהקליפרס. גם סולומון היל וקריס דאן צורפו. "הם היו רעבים להגיע לפלייאוף לראשונה מאז 2016/17", אומר לנו כריס קירשנר, המסקר את הקבוצה עבור The Athletic. "המנוחה הארוכה נתנה להם מוטיבציה לכך שלא יגיעו שוב לסיטואציה כזו. למעשה, עוד לפני שהליגה הושבתה, הם תכננו להיות פעילים מאוד בפגרה שלפני עונת 2020/21".

הציפיות היו גבוהות, ועומס השחקנים הטובים בסגל – חדשים לצד אותם כשרונות צעירים – יצר היררכיה קצת מבולבלת. המאמן לויד פירס, עדיין לא מספיק מנוסה במעמדים גדולים, לא הצליח לספק את הסחורה, ופציעות לשחקנים כמו דיאנדרה האנטר ובוגדנוביץ' לא הקלו עליו את החיים. ההוקס איבדו ביטחון והגיעו למאזן שלילי. כאשר פירס נשלח הביתה, תיכנן גם עוזרו נייט מקמילן לעזוב. בהנהלה ביקשו, מקמילן נענה, ויאנג סיפר בשבוע האחרון ב-Woj Pod איך המאמן הוותיק נסך בשחקנים ביטחון ועזר להם להפוך לקבוצת רבע רביעי מצוינת. אטלנטה נכנסה לקצב, ונתנה פיניש מעולה תחת מקמילן – מאזן 11:27.

לא נשחקו
בינתיים, בניו יורק, המשחק האחרון לפני הקורונה דווקא נתן רמז לבאות, כאשר ג'וליוס רנדל סיים עם 33 נקודות, 11 ריבאונדים ו-3 מ-6 לשלוש. מחוץ לפרקט, שקדו שם על מהפכה מסוג אחר. מהותית, ושקטה. ההנהלה החדשה, עם אנשים רבי עוצמה כמו ליאון רוז ו-וויליאם ווסלי – רוצים להרגיש שהקורונה התחילה ממש מזמן? דייויד בלאט עוד היה אז יועץ להנהלה – החליטה שצריך לבנות את התרבות הארגונית מאפס. לאו דווקא עם מהפכה בסגל. קודם כל את התרבות. אנשים כמו טום ת'יבודו, המאמן החדש, מקרינים ומנחילים צניעות, קשיחות, מחויבות. הכי רחוק שיש מהבעלים ג'יימס דולאן, שהפעם הביא אנשים כל כך משפיעים, שבאמת לא היתה לו ברירה אלא לזוז הצידה ולא להפריע.

שמות כמו פרד ואן וליט הועלו כאופציות לחיזוק, אבל בסופו של דבר הניקס הסתפקו בעוד צעד לא אופייני – הם לא עשו שטויות ולא נתנו חוזים מופרכים לאף אחד. השיפור התחיל מבפנים, רנדל הפך למועמד לחמישיות העונה ולשחקן המשתפר, בארט השתדרג אף הוא. בהמשך ת'יבודו הביא את העזרים הקבועים שלו מהתחנות הקודמות, דריק רוז וטאג' גיבסון, שנתנו שקט נפשי ומנהיגות, וגם לא ממש פגעו בצעירים.

וגם כאן, הפגרה הארוכה השפיעה. "אין ספק שהמנוחה הארוכה היתרגמה לרווח אדיר", אומר לנו מארק ברמן מהניו יורק פוסט. "במקום להיות בבועה, משחקים ומעמיסים עוד שחיקה ועייפות על הגוף, הם קיבלו את הפגרה הארוכה ביותר בקריירה והפיקו ממנה את המיטב. הם עבדו על כישורים ספציפיים והביאו את הגוף שלהם לכושר שיא. מה גם שבזמן המגיפה, לא היה שום דבר אחר לעשות מלבד להתאמן.

"מי שהכי הרוויחו מכך היו רנדל ובארט. בארט היה צריך לעשות הרבה הופעות קהילתיות כרוקי. בגלל המגיפה, הוא התמקד רק בכדורסל. רנדל הגיע לדאלאס, התחבר למאמן כושר שעבד איתו בעבר ועבד על עצמו עד שהגיע לכושר הטוב ביותר בקריירה. אפילו המחנה בספטמבר היה נהדר ליצירת אחווה וקשר, ונתן לת'יבודו הזדמנות ללמד אותם את שיטת המשחק עוד לפני מחנה האימון. העובדה שהם נשארו מחוץ לאורלנדו, היתה ברכה במסווה של קללה".

לא נמחקו
כשמסתכלים מה עשו העונה אותן קבוצות Delete Eight, בהשוואה לניחוש באתר ההימורים המרכזי של לאס וגאס, מגלים שחצי מהן ניצחו את הציפיות, שתיים מהן (שיקאגו וקליבלנד) עמדו בציפיות ורק שתיים ניצחו בפחות משחקים ממה שחזו להן – מינסוטה, שסבלה גם היא קשות מהקורונה ומפציעות, וקליבלנד שוויתרה על העונה בשלב מוקדם.

תוסיפו להוקס ולניקס את מה שראינו רוב העונה משארלוט (שם הכוכב שהפציעה שלו דירדרה אותם, גורדון הייוורד, השתתף בבועה במדי בוסטון והגיע לגמר אזורי) ומגולדן סטייט (שהיתה טובה עוד יותר אלמלא הפציעה של קליי תומפסון), ומתברר כי הפגרה הארוכה, שרבים חששו שתוציא את השחקנים מהקצב, איפשרה לרבים דווקא לשפר ולדייק אלמנטים במשחק שלהם. החוסר בדקות משחק אמיתיות היה, בדיעבד, פחות משמעותי.

ההוקס, הניקס וההורנטס היו היחידות שהצליחו למנף את הרעב הזה לשינוי אמיתי, ארגוני, וכזה שגם הקפיץ את כל רף הציפיות מהמועדון שנים קדימה ופתח לאוהדים את התיאבון. ההורנטס גם היו מגיעים לפלייאוף אלמלא הפציעות של הייוורד ולאמלו בול, אבל ניו יורק ואטלנטה יזכירו לנו החל מיום ראשון בערב איך לפעמים כשהחיים נותנים לך חופשה, עושים ממנה פלייאוף.

ומה עם וינס קרטר? השחקן הראשון ששיחק בליגה בארבעה עשורים שונים עשה הסבה מקצועית לפרשן. באפריל האחרון הוא התייצב לראיין את דנילו גלינארי אחרי עוד ניצחון של ההוקס, נגד הווריורס. "היי גאלו, זה VC. משחק נהדר היום", פתח קרטר את הראיון עם האיטלקי שרשם 25 נקודות ו-10 ריבאונדים, והעיניים של דנילו נפקחו לרווחה בהתרגשות. "VC? איפה אתה?", הוא שאל. "כאן, ממש מאחוריך", ענה האגדה, וגלינארי הנפעם הסתובב לנפנף לו לשלום.

שנה וחודשיים לאחר היום בו קרטר הועלה על המגרש רק כדי להיפרד מעוד עונה מבוזבזת של אטלנטה, ההוקס כבר נפנפו גם לתקופה הזו לשלום.