הגוד בויז: עשור לאליפות המפתיעה של דאלאס

היסטוריה והיסטריה
כדי להבין עד כמה האליפות של 2011 הייתה מרגשת, כדאי לחזור ל-8 ביולי 2010. "בסתיו הזה אקח את הכישרונות שלי לסאות' ביץ' ואצטרף למיאמי היט", הכריז לברון ג'יימס בשידור חי בטלוויזיה, וטלטל את עולם הכדורסל. למחרת, כבר הספיק לתפוס מקום על הבמה ב"אמריקן אירליינס ארינה", לצד חבריו החדשים, דוויין ווייד וכריס בוש, ונתן להבין שבקרוב יהיו לו יותר טבעות על האצבעות מליהונתן כהן (המגיש, לא הכדורגלן). "לא אחת, לא שתיים, לא שלוש, לא ארבע, לא חמש, לא שש, לא שבע", השוויץ ג'יימס לקול תשואות 13 אלף איש ואישה ביציעים. בתוך 24 שעות הפך האיש לנבל האולטימטיבי של ה-NBA.

ואם האויב של האויב הוא חבר, הרי שמי שיביס את הרע יסמל את כל מה שטוב. כך היו שחקני בוסטון שגברו על מיאמי במחזור הראשון של עונת 2010-2011. כך היו כוכבי המערב שניצחו את השלישיה במשחק האולסטאר בסטייפלס סנטר, כך היו החבר'ה משיקגו שסיימו ראשונים במזרח בתום העונה הסדירה. אבל כשהגיע הפלייאוף, די ברור היה שהישועה לא תבוא מהקונפרנס הזה. האמת? גם המערב איים לאכזב: המדורגת ראשונה סן אנטוניו ארזה כבר בסיבוב הראשון, הלייקרס של קובי חטפו סוויפ בסיבוב השני. במילים אחרות, הסופר הירו שלנו עומד להיות בחור לא הכי חזק, לא הכי מהיר ונטול יכולת לעוף (או אפילו לקפוץ, לצורך הדיון) מווירצוברג, גרמניה.

דאלאס – אופרת סבון
לפני פתיחת העונה, בווגאס הציבו את דאלאס במקום השביעי מבין המועמדות לאליפות. בסופו של דבר, היא סיימה במקום השלישי במערב, עם מאזן 25:57. המאבריקס הובילו את הליגה באסיסטים ובדיוק ל-2 נקודות, אבל היו מחוץ לעשיריה הראשונה באחוזים לשלוש וגירדו את תחתית החבית בפרמטרים חשובים כמו חטיפות, חסימות וריבאונדים בהתקפה. בהחלט קבוצה טובה, אבל מועמדת לתואר? הצחקתם את הפרשנים. "ידענו שחלון ההזדמנויות שלנו הולך ונסגר", שחזר לימים הפורוורד, שון מריון, את מפלס מעיין הנעורים הצחיח בטקסס.

ברוב מוחלט של המשחקים פתח המאמן, ריק קרלייל, עם ארבעה שחקנים מעל גיל 30 ורכז מחליף (גאון ככל שיהיה) בן 38. והיה שם, כמובן, את דירק נוביצקי. רגע לפני יומולדת 33, הגרמני הבינלאומי היה האולסטאר הפעיל היחיד בסגל. הוא כבר נאלץ לבלות דקות משמעותיות על הספסל, אבל באותה נשימה ההתקפה של דאלאס הייתה תלויה בו יותר מתמיד. פורטלנד גררה אותם לשישה משחקים. את הלייקרס הם טאטאו בניגוד גמור לציפיות. ואת אוקלהומה סיטי, עם השחקנים הצעירים והמבטיחים קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן, הם שלחו הביתה לאחר 1:4 מרשים. אבל גם המסע הזה לא העמיד אותם כפייבוריטים מול שלישית הכוכבים מדרום-מזרח פלורידה.

הגמר
"כל אלה שבחרו במיאמי על פנינו לפני שהסדרה החלה, צחקנו עליהם. חשבנו שהם מלאים בח#%, אם לדבר בכנות".

הציטוט הזה של מריון מזכיר לנו מה בדיוק היה תוסף הדלק למנוע של המאבריקס, לפני הגמר ההוא. הזלזול. סקיפ בייליס וסטיבן א. סמית' התווכחו באולפן ESPN אם מיאמי תחגוג אחרי שבעה משחקים, או שמא יספיקו שישה. ראשים מדברים אחרים הזכירו לנוביצקי את השדים מגמר 2006, שבו נחנק מול אותה היריבה בדיוק, לאחר יתרון 0:2 בסדרה. אבל מילא הפרשנים, לנו הרי אף פעם אין מושג. גם היריבים היו זחוחים מתמיד. זכור במיוחד מופע השיעולים המכוער של הצמד ג'יימס-ווייד שעשו חיקויים של נוביצקי שסבל אז מתסמיני שפעת. איך אמר קארון באטלר, חברו של דירק לחדר ההלבשה? "כשראיתי את הסרטון ההוא, את הלעג לחבר שלי שהיה חולה... מבחינתי הסיפור נגמר. היה לי ברור שיהיה לנו מצעד בדאלאס".

ובמצעד הזה נוביצקי ניצח על התזמורת. ביד שמאל החבושה הוא קלע סל ניצחון על בוש במשחק השני בסדרה. ביד ימין הבריאה הוא גלגל פנימה לייאפ מכריע מול יודוניס האסלם, 14 שניות לסיום המשחק הרביעי. במשחק החמישי הוא הוביל עם 29 נקודות ובמשחק השישי והמכריע היה זה ג'ייסון טרי שבא לעזר, עם התפוצצות של 27 נקודות מהספסל שהייתה שווה אליפות מדהימה. את התמונות של נוביצקי דופק ספרינט לחדר ההלבשה כדי שלא יראו אותו מתפרק בבכי, כנראה לא אשכח לעד. באותו הזמן במיטה חמה בלובליאנה, ילד בן 12 העונה לשם לוקה דונצ'יץ' ודאי לא חלם שבחלוף עשור הוא יהיה האירופאי הטוב ביותר בליגה, ושנוביצקי יבוא לראות אותו בפלייאוף.

לאליפות זה עדיין לא הספיק. להצית את הדמיון של מארק קיובאן ואוהדי הקבוצה? בהחלט כן.