רגיש לייק מייק: מה קרה למייקל ג'ורדן שהכרנו?

מייקל ג'ורדן עלה לגדולה כווינר אכזרי שמתעמר בחבריו לקבוצה ודורס יריבים חסרי אונים. אז איך זה שבשנים האחרונות אנחנו זוכים להיחשף דווקא לצד הפגיע והאנושי שלו? רמז: חפשו את התשובה בדו"חות הכספיים של נייקי. ערן סורוקה על השינוי שעבר "אלוהים"

ערן סורוקה
ערן סורוקה  18.09.21 - 11:00

תגיות: NBAמייקל ג'ורדן

תחילת כתבה

בעונה האחרונה (והמצוינת) של "לוציפר", מגיע אדם - כן, האדם ההוא מגן עדן - מן העבר, ומנסה לבקש לעצמו את חווה. לרוע מזלו, ובלי לעשות יותר מדי ספוילרים, הוא מגלה שהתנהגות שהיתה מקובלת בעבר מצד גברים כלפי נשים מקוטלגת כיום תחת הערך "גבריות רעילה". באופן מקרי, או שלא, ההחלטה ללכת לעונה שישית בסדרה על השטן שאולי יהיה אלוהים, התקבלה ביוני 2020, כחודש לאחר סיום שידורו של להיט אחר תוצרת נטפליקס, שעסק באלוהים שהתגלה קצת כשטן: "הריקוד האחרון".

בשנות ה-90, מייקל ג'ורדן היה הגבר-גבר האולטימטיבי. כולנו רצינו להיות כמוהו, או ששנאנו אותו בהערצה. האיש היה ווינר אכזר, חובב סיגרים, הימורים וגולף, מסוקס ושרירי, אייקון אופנה וגורו, ובשנות השושלות של הבולס, בעיקרון, כולנו התארחנו בעולם שלו. בימי מדורת השבט (היחסית), לפני עידן הנטפליקס, הצפייה בדיליי והליג פאס, הוא הרים את ה-NBA לגבהים חדשים של פופולריות ורייטינג שעד היום לא נשברו ובהתחשב בשינויים בהרגלי הצפייה, כנראה שגם לא יישברו. מה שכן נשבר, והשתנה, זו ההגדרה של גבר, של מה נחשב לגבר, מה נחשב לגברי, ושל מה מותר - ואסור - לגבר לעשות.

הרבה נכתב על הריקוד האחרון, והרבה נכתב - מכל היבט, סוציולוגי, תרבותי, פסיכולוגי - על מודל הגבריות החדשה. אבל דבר אחד היה קשה לפספס: מייקל ג'ורדן, החל מההחלטה לאשר את שידור הסדרה (בדיוק אחרי שלברון ג'יימס בכה על הפרקט אחרי האליפות של קליבלנד, הרגע הגדול של חייו) ועד לטקס היכל התהילה האחרון בו הציג את טוני קוקוץ' שעל הראש שלו הלך בברצלונה 1992, הוא לא אותו מייקל של שנות ה-90. ג'ורדן הוא עדיין אחד המותגים החזקים בעולם, אבל במקביל לערכו ככדורסלן הגדול בכל הזמנים, והיחיד שזכה לכינוי "אלוהים", התגלה פתאום צד רך ופגיע יותר באישיות שלו. צד שאם היה מתגלה אצל יריב של מייקל, אז בשנות ה-90, היה נתפס כנקודת חולשה - ומייקל היה עושה הכל כדי לנצל אותה.

אני אשמיד אותך, חמידו דיאלו
דמיינו לעצמכם את הסיפור הבא. בערב חסר משמעות בשלהי העונה, משחק ראשון של בק-טו-בק בין הת'נדר ללייקרס, חמידו דיאלו מאוקלהומה סיטי, שחקן צעיר ונחמד, קולע 35 נקודות, שיא קריירה, מול לברון ג'יימס, כשהלייקרס מנצחים 111-118. אחרי המשחק, לברון מספר כי דיאלו אמר לו "משחק נחמד, 'ברון". לילה לאחר מכן, כששתי הקבוצות נפגשות שוב, לברון מודיע לחבריו ללייקרס שהוא הולך להשמיד את דיאלו. בכל דקה משותפת שלהם על הפרקט, עד שהמשחק הופך לגארבג' טיים, קינג ג'יימס מאמלל את דיאלו שמסיים עם 3 מ-14 מהשדה, והלייקרס מטיילים לניצחון 95-121. בסיום המשחק נשאל ג'יימס על הציטוט של דיאלו, ומודה בחיוך: "המצאתי את זה כדי לתת לעצמי מוטיבציה".

עכשיו בואו נתעורר לרגע. איך הרשת היתה מקבלת סיפור כזה כיום? האם היה פרשן אחד שלא היה לועג לג'יימס, מפרק אותו, מאשים אותו בבריונות ובכך שהוא גיבור על חלשים, ואומר שזו עוד הוכחה לכך שהוא לעולם לא יהיה גדול כמו מייקל? אז הסיפור הזה, למי שפספס במקרה את "הריקוד האחרון", הוא בדיוק הסיפור של מייקל עם לברדפורד סמית' האומלל מוושינגטון בולטס ב-1992.

באותה תקופה, לחבוט - פסיכולוגית, כדורסלנית ולעתים גם פיזית - במי שמולך, נחשב לגיטימי, שלא לומר, הכרחי. כדי להיות זכר אלפא היית צריך בדרך כלל להרביץ יותר חזק. ג'ורדן שלח בעצמו אגרוף לפרצוף של סטיב קר, עוד אירוע שכיום - אם לברון וכו' - היה פותח מהדורות במשך שבוע. באותן עונות הניקס וההיט, כממשיכות דרכם של הבד-בויז, הפכו את הפיזיות לדרך חיים, קטטות על הפרקט הפכו לאירוע די תדיר, ואת רגע השיא והשפל כולנו ראינו בקטטה בפאלאס של דטרויט ב-2004, נקודה שאחריה הכל התחיל להשתנות.

הקטטה בפאלאס. שם הכל השתנה (Getty)
הקטטה בפאלאס. שם הכל השתנה (Getty)

סטיב קר חטף, סטיב קר החזיר
קר
סיפר כי האגרוף מג'ורדן, שהשאיר אותו עם פנס בעין, "עזר למערכת היחסים שלנו, גם אם זה נשמע מוזר. מייקל בחן אותי, אני הגבתי, הרגשתי שצלחתי את המבחן והוא נתן בי אמון לאחר מכן". את התוצאה כולנו ראינו בגמר 1997. בספר של פיל ג'קסון, "11 טבעות", ג'ורדן מצוטט כאומר: "הקרב הזה גרם לי להסתכל עצמי ולומר - אתה ממש אידיוט". לא שמענו את זה בזמן אמת, כמובן; כל מה שמייקל עשה באותן שנים, טוב או רע, מותר או אסור, פשוט הוביל אותו לעבר האליפות הבאה.

ה"נקמה" מצד קר תגיע רק כעבור כשני עשורים. האיש שהבין ליד מייקל, בזכות פיל ג'קסון, איך מתייחסים לכוכבים, נותנים להם את מקומם ומנהלים כמויות אדירות של אגו, מונה למאמנה של קבוצה צעירה ומבטיחה ממפרץ סן פרנסיסקו והפך אותה למפלצת. לא סתם מפלצת, אלא אולי הקבוצה היחידה שהיתה יכולה לתת פייט לבולס של השושלת השנייה, גם מבחינת כדורסל וגם מבחינת יחסי ציבור ואפקט חברתי.

חודשיים לאחר האליפות האחרונה של ג'ורדן, באוגוסט 1998, הקימו שני צעירים, לארי וסרגיי, מנוע חיפוש בשם גוגל, שהפך עם הזמן לשם נרדף לפופולריות. מאז סדרת הגמר הראשונה של קר בווריורס ועד תום השושלת שלהם בקיץ 2019, ווליום החיפוש בגוגל של ג'ורדן היה זהה לזה של סטף קארי, ולברון היה מעל שניהם בערך ב-50%.

נו, תגידו בשלב הזה, האם זה באמת אכפת למייקל? עם זאת, הגישה האנושית, הצנועה והפגיעה יותר (יחסית) של לברון, והבחירה של הווריורס, קר וסטף להזדהות עם כל מה שליברלי ופרוגרסיבי, נטעו את הגבריות החדשה גם ב-NBA. בשנים האחרונות, סיפרו שחקנים רבים על קשיים נפשיים שחוו, וזכו להזדהות ולהערכה ברחבי הליגה. בשנות ה-90 ג'ורדן היה לועס את ה"רכרוכיים" האלה עם המסטיק, מספר להם באוזן במפגש הבא בדיוק מה הוא חושב על זה, ודורך להם על הראש. כשהעולם סביבו משתנה, למייקל נפל האסימון: גם הוא צריך להשתנות. היתה לו רק בעיה אחת: הוא לא משחק כדורסל כבר די הרבה זמן.

גם נשים קונות נעליים
האידיאולוגיה של דור בני ה-25-35, זה שהמפרסמים נוהרים אליו מסורתית, שונה מאוד מזו של שנות ה-90. ויש עוד דברים שהשתנו. סודות מחדר ההלבשה יחזיקו בדרך כלל שעה עד שיפורסמו בטוויטר, במקרה החריג יעברו כמה חודשים עד שייחשפו בפודקאסט של השחקנים עצמם, וקשה לראות מצב בו יאופסנו בארכיון 22 שנה. כיום, התעללויות של ג'ורדן בחבריו היו שערוריית יח"צ. הצעירים היו קוראים להחרים אדם שמתעמר בשחקנים שמרוויחים 1/20 ממנו, או שמסמן מטרה על הגב ליריבים נחותים ממנו ומנסה לדרוס אותם. את העבר כבר אי אפשר לשנות, אבל ההודאה באשמה, ההסברים מול מצלמה שהתנהג לא בסדר, איפשרה למייקל לצאת לארג' ולהכות על חטא בכנות נדירה. ואם על הדרך כולם גם נזכרים שהוא היה אלוהים על מגרש הכדורסל, אז בכלל אחלה.

מייקל, אגב, לא רק נעשה רגיש יותר ואנושי יותר. עם השנים הוא גם הרשה לעצמו לבכות יותר, לא בכי אמוציונלי של אליפות שמשחררת עול עצום, אלא בכי מחושב מראש - ואחרי שהדמעות הפכו אותו למימ, הוא אפילו התייחס לכך בחיוך בטקס האשכבה לזכרו של קובי בראיינט. הוא גם מעורב יותר חברתית - כולל התחייבות של מר "גם רפובליקנים קונים נעליים" לשעבר להעביר 100 מיליון דולר על פני עשור לארגונים הפועלים למען שוויון חברתי ובני מיעוטים, בליגת הגברים עם הקהל הכי פרוגרסיבי בארה"ב. גם זה טוב לתדמית בעיניי הדור הצעיר.

והעסקים? וואו, כמה שזה טוב לעסקים. הקורונה וסגירת החנויות הפיזיות גרמה לנייקי לדווח על ירידה ברווחים בשנת 2020, אבל נחשו איזה מותג דווקא עלה ב-15% לרווח שיא של 3.6 מיליארד דולר? נכון, ג'ורדן. בצירוף מקרים מושלם, כשהעולם מושבת ויריביו על המיקום במנועי החיפוש מנוטרלים, מייקל כבש את גוגל ואת החנויות הווירטואליות. והנה מגיע הטוויסט שנייקי של שנות ה-90 לא ממש היתה מצפה לו. "נשים שיחקו תפקיד מפתח בצמיחת המותג, וראינו הזדמנות משמעותית להגיע לנתח שוק גדול אפילו יותר כשייצרנו יותר עבור נשים, והתרחבנו לתחומי הלייפסטייל", סיפר ב"פורבס" מנכ"ל נייקי ג'ון דונאהו, שהדגיש כי שיא הרווחים הגיע ברבעון בו שודר הריקוד האחרון.

במילים אחרות: ג'ורדן של השנים האחרונות רק חיכה להזדמנות לחזור למרכז הבמה. זה דרש ממנו לשנות את התדמית הציבורית, לוותר על הבריונות והכוחניות שאפיינו אותו בעבר, לאוורר סודות אפלים מהעבר, להציג צד אחר, לגעת בקהלי יעד שונים מאלה שהעריצו אותו בשנות ה-90, וגם להנות מקצת "מזל" בדמות מגיפה עולמית. ואתם יודעים - כשג'ורדן רואה הזדמנות לקחת אליפות, קשה לעצור אותו. גם הפעם, He really took it personally.