אין שני לו: דוראנט סוף סוף מצא את הנחלה

אחרי שנים של תסכול, מזל רע ואי השלמה עם עצמו, לראשונה בקריירה קווין דוראנט מצא את התפקיד שלו בעולם, וגם חולל נס בדרך למקום בפסגת ה-NBA, לה כל כך ייחל. פרק מהספר "23 אחרי 23"

אורן לוי
אורן לוי  07.01.22 - 17:11

טעימה מתוך פרק שיהיה בספר "23 אחרי 23", אשר ידרג את 23 הדמויות הכי משפיעות מאז פרישתו של מייקל ג'ורדן מהבולס. מוזמנים ומוזמנות לתמוך בהדסטארט שלנו ולהבטיח עותק של הספר שיצא ביוני:
https://headstart.co.il/project/66439

בסדרת המנגה הקלאסית, אפרו סמוראי, היחיד שיכול לקרוא תיגר על הלוחם הטוב ביותר, "מספר 1", הוא הלוחם השני בטיבו. השניים מסומנים בסרטים ארוכים ועתירי משמעות הקשורים לראשם. לעומת הלוחם שבפסגה, "מספר 2" חשוף ללחימה מול שאר העולם. הוא חייב להגן על עצמו מפני כל לוחם שאמיץ מספיק לאתגר אותו, ובמקביל אינו זוכה לסיפוק שמגיע עם הידיעה שהוא הטוב ביותר. תמיד רודף ותמיד נרדף. לאורך הקריירה שלו, קווין דוראנט התנהל כמו מספר 2, ידע את זה, וסבל מכל רגע.

"הייתי שני כל החיים שלי. דורגתי שני בתיכונים, בחירה שניה בדראפט, שני בהצבעות לשחקן המצטיין שלוש פעמים, שני בגמר ה-NBA", אמר דוראנט בכתבת שער בספורטס אילוסטרייטד באפריל 2013. "עייפתי מלסיים שני. אני לא הולך להשלים עם זה, נמאס לי".

זו האירוניה המרה בצמרת של כל שדה תחרותי באמת: אותה גישה שהביאה את דוראנט להיות שני בעולם בתחומו, היא זו שמנעה ממנו כל רמז של שמחה מכך. הרעב בלתי נגמר הזה מנע ממנו לחגוג באמת את הקריירה הנדירה שלו. הוא לא הפיק הנאה מכיבוש הפסגות האלה, שהנוף מהן נשקף רק לבודדים בהיסטוריה של הליגה.

על נאמנות בספורט ומעשיות אחרות
אחרי עונה מופלאה שלו במכללת טקסס, הגיע דוראנט בן ה-19 לסיאטל סופרסוניקס, שעקרה במהרה לאוקלהומה סיטי. המועדון שבחר בו בדראפט - התהליך המופלא הזה שבו לאנשים הכי מוכשרים בעולם בתחומם אין את הזכות לבחור איפה לעבוד - זכה לראות אותו מתפתח לסופרסטאר במדיו. בחסות כישרון נדיר למשחק, נתונים פיזיים ייחודיים ואהבה בלתי נגמרת למלאכה עצמה, קיי. די. הוביל את הקבוצה לעונות נהדרות. כשלצידו שני זוכים עתידיים בתואר השחקן המצטיין, ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק, השיא של השלישייה המופלאה היה הופעה בגמר ב-2012, בו הפסידו ללברון ג'יימס וההיט.

בקיץ 2016, בתום חוזהו השני בקבוצה, דוראנט בחר לעבור קבוצה. בהיסטוריה של הספורט האמריקאי, מדובר בחטא שאין עליו מחילה. אמנם, דוראנט לא חזר על הטעות התדמיתית של ג'יימס - האחרון בחר להודיע לקליבלנד בשידור ישיר שהוא הולך להקים סופר-טים במיאמי - אבל קיי. די. עשה בחירה שחלקה קווי דמיון רבים עם זו של ג'יימס. במובנים רבים הבחירה שלו הייתה אפילו מושמצת יותר. לפחות מבחינת הפרשנות המסורתית של חוקי המשחק הלא כתובים. דוראנט עשה זאת בטור אישי לפליירס טריביון - אתר שמביא את הקול של הספורטאים והספורטאיות בגוף ראשון. המהלך פרץ דרך לאחרים ואחרות שבאו בעקבותיו, אבל גם הפך אותו למם נלעג באותם ימים. המעבר שלו פשוט נתקע בגרון.

דוראנט בחר לקבוצה שניצחה אותו בפלייאוף, הקבוצה שסיימה את העונה הרגילה עם המאזן הטוב ביותר בהיסטוריה. הוא חבר לשחקן המצטיין של שתי העונות האחרונות, סטף קרי, ולסוללת הכוכבים בהנהגת סטיב קר. הביקורות עליו היו בלתי פוסקות. מוצדקות יותר או פחות, ממניעים טהורים יותר או פחות - הן פשוט לא הפסיקו לאורך כל התקופה שלו במפרץ.

דוראנט עבר למפרץ במטרה למצוא את הכדורסל המושלם. והוא מצא. שיחקה תפקיד גם העובדה שסן פרנסיסקו היא סן פרנסיסקו, ולא עיר אפורה ומשעממת כמו, למשל, אוקלהומה סיטי. אבל למי יש כח לניואנסים כאלה? החיים וההזדמנויות בסיליקון ואלי לעומת מה שזה לא יהיה שמאפיין את אוקלהומה. אבל לאף אחד ואחת לא אכפת. בוגד הוא בוגד ובגידה היא בגידה.

לא חסרו הבדלים גם על המגרש. בזמן שהת'אנדר הסתמכו על כדורסל של בידודים חסר כל השראה, בגולדן סטייט עשו דברים אחרת. חניכיו של קר ניצלו את העליונות של הכוכבים שלהם להשגת זריקות נהדרות לכל מי שמשחק, וכך לא רק הכוכבים סחבו את הנטל. למעשה, לא היה נטל אפילו. על המגרש ומחוצה לו דוראנט מצא את גן העדן הפרטי שלו, אבל המציאות סביבו, ואולי גם אלמנטים באישיות שלו, פשוט לא נתנו לו להנות מזה ולו לרגע אחד.

אם להסתמך על הסיקור התקשורתי, ועל אוהדי הת'אנדר ששרפו את חולצתו בטקסי אבל מטרידים, המעבר של דוראנט היה יריקה לפנים. מקצועית, ניתן לשאול מה שחקן כמו דוראנט יכול להוכיח בקבוצה כמו הווריורס. הניצחונות נערמו, אבל הסיפוק שמלווה אותם בדרך כלל סירב להגיע. הדומיננטיות של הלוחמים תורגמה בקלות גם לפלייאוף, אך יצרה גם תקרה מלאכותית שדוראנט נתקע תחתיה. לטעמו המתוק של הניצחון נוסף גם טעם לוואי חמצמץ.

"חשבתי שהאליפות תמלא אותי", הוא הודה בראיון ל-ESPN עם כריס היינס ב-2018. "זה לא קרה".

אז מה הוא עשה לגבי זה? הוא זכה בעוד אחת ב-2018. דוראנט נבחר לשחקן המצטיין של הגמר בפעם השניה, וגם הפעם זה היה מול אותו לברון ג'יימס שהראה לו את הגב במשך שנים. תארים על גבי תארים. יותר כסף ממה שאפשר לבזבז בגלגול חיים אחד. מגורים בעיר נפלאה בקליפורניה. מה עוד אפשר לאחל לשחקן כדורסל? ועדיין, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. דוראנט שיחק כמו העילוי שהוא, אבל התפרץ והועף ממשחקים בקצב מטריד, הסתכסך עם חבריו לקבוצה, ומצא לעצמו קרבות מיותרים גם מחוץ למגרש וחדר ההלבשה.

דוראנט נכנס לעונת חוזה נוספת (מבחינה מעשית כל עונה שלו הייתה עונת חוזה), וחדר ההלבשה העייף של האלופה הגיב בהתאם לחוסר המחויבות שלו לקבוצה. המאבקים שלו עם עצמו היו כל כך פומביים. היה בזה משהו מציצני כמעט. הכל היה חשוף בפנינו. לכולנו הייתה דעה עליו. על המעבר לגולדן סטייט, על הניצחונות הקלילים מדי מול לברון ועל מעמדו ההיסטורי. היינו חלוקי דעות בכל נושא, למעט אחד, בהכללה. כולנו הסכמנו שהוא לא השחקן הטוב בעולם. הוא לא מספר 1. לא ככה.

הוא אפילו לא מספר 1 של הקבוצה שלו - התואר הזה יהיה שייך לסטף כל עוד הוא משחק במדי הלוחמים, ושכל המספרים והתארים ילכו לעזאזל. דוראנט הצטרף לאימפריה שקרי בנה. כשכל הסופות האלה משתוללות סביבו, דוראנט המשיך להילחם בשדים שלו, לעבוד קשה על המשחק שלו 12 חודשים בשנה, ולריב עם דמויות מפוקפקות בטוויטר. בסיזיפיות האופיינית שלו, כפסע אחד מהפסגה האולטימטיבית, הוא עדיין דרך במקום שנה אחר שנה.

ריב מתוקשר עם דריימונד גרין במשחק סתמי מול הקליפרס היה רק סימפטום למחלה האמיתית. חוסר הוודאות שדוראנט חש השפיע על כל חדר ההלבשה, שהיו לו מספיק סיבות אחרות להיות עייף ונרגן. יום אחד גרין פשוט התפוצץ. ככלל, הבעיה של גרין מעולם לא הייתה שהוא טועה. זו תמיד הדרך הכמעט-אלימה שבה הדברים נאמרים, על אף שהוא כנראה צודק. מעולם לא היה שחקן בליגה ששילב אינטליגנציה רגשית עם חוסר טאקט ברמות כאלה. גרין למעשה דיבר בקול רם (ממש רם) על הפיל שבחדר - אתה איתנו או לא? הוא הוסיף, בדריימונדית טיפוסית: "אנחנו לא צריכים אותך", והתשובה של דוראנט, מעייפת, מטרידה ומעיקה ככל שתהיה הייתה - דברו איתי בקיץ. בין אם החליט כבר ובין אם לא, היעדר ההתחייבות דחף אותו החוצה, אבל היה עוד משהו אחד להשיג מהעונה הזו, ודוראנט היה קרוב מאי פעם. אפשר היה להריח את זה באוויר.

הכדורסל שדוראנט שיחק היה מהפנט. הוא היה נשק יום הדין של ההתקפה הטובה בהיסטוריה, וכולנו ידענו את זה. במקביל, לברון עקר מאוהיו מולדתו, שוב, ועבר להוליווד. הרבה מהמעבר שלו נקשר בהנחה הרווחת, שהוא לא יקח אליפות מהקבוצה ההיסטורית שנבנתה בגולדן סטייט. לא בקליבלנד ואולי גם לא במקום אחר, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה, בכל מובן. במקביל, רגע לפני גיל 34, המלך הראה סימנים ראשונים של אנושיות, כשפציעה שלו מול הווריורס השביתה אותו ל-17 משחקים. הלייקרס לא עמדו בזה. אחרי שמונה גמרים רצופים, לברון ג'יימס מצא את עצמו מחוץ לפלייאוף.

כשמספר 1 אפילו לא נמצא בזירה, הדרך של דוראנט אל עבר החלום שלו נסללה. הוא כבר ניצח את ג'יימס פעמיים פנים-אל-פנים. אם ישיג אליפות שלישית בשלוש שנים, הוא יוכתר. אם נרצה בזאת או לא. פשוט לא תהיה אפשרות אחרת. אפילו קר כבר הודה שדוראנט טוב יותר מקרי.

המשחק של דוראנט פרח בפלייאוף. הוא פיצח את המטריקס. מבחינת הנוחות שלו על הפרקט הוא שיחק כמו מישהו שכבר ניצח. בהיעדר טוענים אחרים לכתר, טקס ההכתרה הפך להיות רק עניין של זמן. על אף כמה הפסדים משונים, הפלייאוף הרגיש לפרוטוקול בלבד. דוראנט היה מי שהשאיר את הקבוצה מעל המים במשברים, שבמובן מסוים אולי הוא היה אשם ביצירתם. אחרי סדרה של שישה משחקים מול הקליפרס הגיעה יוסטון, היריבה המושבעת בהובלת ה-MVP של 2018, ג'יימס הארדן. על הנייר, הווריורס היו עדיפים, זו לא הייתה שאלה בכלל. הנה זה בא. גביע האליפות, גביע השחקן המצטיין של הגמר, והסרט של מספר 1. עוד רגע הוא שם. ואז הוא נפצע.

דוראנט מתח את שריר התאומים של רגל ימין במשחק החמישי ביוסטון. התזמון היה כל כך טראגי שהוא והלוחמים פשוט התקשו להשלים עם המציאות. אולי זו הייתה הסיבה שדוראנט חזר היישר לסדרת הגמר, כשספק גדול מרחף לגבי כשירותו. חזרה שהייתה ניסיון נואש להציל את המצב, בסדרה המקוללת מול הראפטורס. הווריורס החבולים עלו למשחק החמישי בפיגור 3:1 בסדרה, מרחק משחק אחד מאובדן האליפות. אליפות שכולנו הנחנו במשך חודשים שכבר נרשמה על שמם.

דוראנט עלה בחמישייה וב-12 דקות נתן הופעה של גלדיאטור, עם 11 נקודות. זה היה רגע קסום שבו כאילו כח המשיכה עצר, והמפולת שאיימה למחוץ את הכל עצרה מלכת וכמו קפאה באוויר. על הגב של השחקן הטוב ביותר בפלייאוף, הווריורס עמדו לעשות את הבלתי אפשרי. ואז הוא נפצע בעקב ימין וגמר את העונה. וגם את זו שאחריה.

הווריורס חילצו את המשחק הזה, אבל זה לא הספיק. הקנדים ניצחו את מה שנשאר מהאלופה המכהנת בשישה משחקים, לא לפני שגם קליי תומפסון נפצע וגמר את עונת 2019-20 לפני שהתחילה. קוואי לנארד נבחר לשחקן המצטיין של הגמר, והראפטורס חגגו במשחק האחרון ששוחק באורקל ארינה, האולם המיתולוגי באוקלנד. הפרק של דוראנט בגולדן סטייט נגמר בטעם מר. מר מדי.

מגשר הזהב לגשר ברוקלין
בכל הקשור להתנהלות מחוץ למגרש, קל ואפילו מתבקש להתייחס אל דוראנט כאל אחד ממשיכי דרכו של לברון ג'יימס. ויש בכך אמת מסוימת. הדלתות שלברון פתח, בין אם מתוך כוונה ובין אם לא, נפתחו רק ליחידי סגולה כמו דוראנט. עידן העצמת השחקנים מעצים רק שחקנים מאוד ספציפיים, אלה שבקצה של הפירמידה, בזמן שהשאר היו ונשארו שכירי חרב. שכירי חרב עם משכורת גבוהה מאוד, אבל מעט ודאות לגבי המיקום ותנאי ההעסקה שלהם מעבר לכך. דוראנט הוא חלק מהגילדה המיוחסת, והוא בפירוש ניצל את השביל שג'יימס פרץ, אבל מבט מפוכח יותר מראה שדוראנט ממשיך משם לסלול לעצמו נתיב ייחודי משלו, ונותן השראה בדרכו לשחקנים שמגיעים אחריו. שוב, בהנחה שהם טובים מספיק.

דוראנט בחר לעצמו את הקבוצות שלו על פי הקריטריונים שלו, ולא של החברה. ניכר שהמסלול שלו שונה מזה של כל כוכב שהקדים אותו. שנים של ריבים בטוויטר ומול התקשורת השמרנית, המצטדקת לעיתים, הפכו את הכל לבליל רגשי אחד גדול. עם זאת, כשחקן כדורסל דוראנט ידע בדיוק מה הוא מחפש.

על המגרש הכל היה פשוט יותר. הוא בחר לחבור לקיירי אירווינג, בשידוך שאפשר וראוי לכתוב עליו ספר נפרד, והעונה האבודה של דוראנט בברוקלין התחילה כשאירווינג מוביל את ההצגה בלעדיו. במובן מסוים קיירי למעשה הופיע עבור החבר שלו, שישב על אזרחי בשורה הראשונה והמשיך להתכונן לחזרה שלו למגרשים. הקסם נמשך בדיוק 11 משחקים ואז קיירי נפצע בעצמו. הוא חזר לעוד כמה משחקים לפני שהושבת שוב, אבל העונה של ברוקלין כבר הלכה לפח. הנטס עפו בסוויפ לטורונטו בסיבוב הראשון, בפלייאוף שנערך בבועה.

רק על שניהם אפשר לכתוב ספר (Getty)
רק על שניהם אפשר לכתוב ספר (Getty)

החזרה מהשאול
הפציעה של דוראנט גזלה את השיא של הרבה קריירות לפניו. לא היו תקדימים לשחקנים שחזרו ממנה לטופ של המשחק, או אפילו לטופ שלהם עצמם. לחלקם, פציעה כזו בגיל 31 היא מכה שאי אפשר לקום ממנה. דוראנט התכונן לחזרה שלו, אבל כולנו ציפינו לראות גרסה מדוללת למדי. אקורד סיום קצת עגום של מי שהיה פעם אחד מהשחקנים הכי טובים שהמשחק ראה. סלים ריפר קראו לו, ופתאום הכינוי הפך להיות קצת אפל מדי.

כשדוראנט חזר בתחילת עונת 2020-21, הפעם במדי ברוקלין, גילינו שיש עוד טוויסט אחד לפחות לסיפור ההזוי שלו. זה היה כאילו העולם קפא שוב, ודוראנט פשוט חזר להיות השחקן שהיה והמשיך מאותה נקודה. זו תופעה שאין לה תקדים ברמות האלה. סוג של נס במונחי כדורסל. מעבר לפציעה, אפילו סימני האטה של זקנה לא נראו עליו. זה כמעט בלתי נתפס, והמזל הוא שיש אינספור מצלמות במשחקים שלו בברוקלין כדי להוכיח לנו שזה באמת קורה. אפשר לטעון, בלי לעבור למדף המדע בדיוני, שהוא אפילו המשיך להשתפר.

מתוסבך ככל שהיה, דוראנט אפילו החל להתיר את הקשרים שלו מחוץ למגרש. הוא לא נח לרגע מהמרדף שלו, אבל נראה שהוא מצא שלווה בתהליך עצמו. "אני באמת מרגיש כאילו אני צומח בכל יום. אני מתחיל להבין את המשחק קצת יותר. החלטתי מעין לפשט אותו יותר לעצמי", דוראנט סיפר בתחילת העונה. "בכל פעולה שאני עושה על המגרש אני מנסה להיות הכי טוב שאפשר, וכל דבר שנמצא מחוץ לזה כבר ידאג לעצמו".

בעולם כאוטי שמשתנה סביבו תדיר, דוראנט מתכנס לכדי מיצוי כולל של היכולות האדירות כסקורר, יוצר וכמגן קבוצתי. ספורטאי העל התחרותי בטירוף - זה שנהג לריב עם דמויות חסרות פנים ברשתות החברתיות - פשוט מצא. מצא את האור. לא שהוא יגדיר את זה ככה. מבחינתו הוא פשוט השלים עם התפקיד שלו בעולם. וזה עובד.

הנה, כשהוא נשמר על ידי שחקן שלא מסתדר איתו לבד (כלומר כולם), הוא ימצא את הזריקה מחצי מרחק, שנכנסת ביעילות שאין שניה לה בהיסטוריה של המשחק. אם דוראנט היה עורך תחרות קליעות עם גרסה צעירה יותר שלו באוקלהומה סיטי, שכבר אז היה אחד מהקלעים הכי טובים בליגה, זה לא היה כוחות. הוא השתפר דרמטית גם ביכולת שלו להגיע לנקודות שלו על המגרש.

ואז, כשתגיע השמורה הכפולה, ובשלב הזה היא בלתי נמנעת כמו השמש בבוקר, דוראנט ישתמש באורך המוגזם שלו, ובאינסטינקטים שעמל לשייף, וימצא את המסירה הטובה ביותר. כשהוא ישחק עם ג'יימס הארדן (גם אירווינג מופיע לפרקים), התפקיד שלו ישתנה במעבר כל כך חלק שקשה לקלוט אותו. בפשטות מפעימה הוא יהפוך לפינישר הכי מפחיד ב-NBA. סקורר קטלני וחסר עכבות, חד פעמי ביעילות שלו.

גם הגנתית דוראנט עושה עוד צעד, דווקא בשלב בעונה (ובקריירה שלו) שמצופה ממנו לאגור כוחות. הוא לוקח על עצמו יותר משימות, ברמה האישית והקבוצתית, ובעיקר מתקשר ללא הרף עם חבריו הפחות מנוסים ממנו. לפעמים הוא נראה כמו גרסה צנומה וגבוהה מאוד של דריימונד, בדרך שבה הוא מפעיל את חבריו על המגרש ושולח אותם למקום הנכון. בניגוד לגרין, ולגרסה הצעירה יותר של דוראנט עצמו, התכונה שבולטת לעין היא הסבלנות שלו. הוא מסביר, מעודד ומכוון, בלי להפלות אף אחד.

העונה הראשונה של דוראנט בקבוצה כשחקן פעיל הייתה עמוסת תהפוכות, ובמרכזה הטרייד הענק שהנחית בברוקלין את ג'יימס הארדן, למעלה משמונה שנים אחרי הפעם האחרונה ששיחקו יחד בת'אנדר, צעירים וחסרי דאגות. הנטס התפוצצו על הליגה בעונה הרגילה, ורק כמות בלתי נתפסת של פציעות מנעה מהם להתחרות על האליפות. בפלייאוף 2021 הם הפסידו בהרכב חסר מאוד לאלופה שתבוא, מילווקי באקס. כשקיירי מושבת, והארדן מושבת או מדדה על המגרש לפרקים, דוראנט עצמו היה רחוק מלהיות הבעיה.

רק הפציעות עצרו אותו בעונה שעברה (Getty)
רק הפציעות עצרו אותו בעונה שעברה (Getty)

התפוצצויות אישיות שלו השאירו את מה שנשאר מהנטס בסדרה, שהגיעה עד למשחק שביעי בברוקלין. המשחק החמישי שלו היה הצגה לפנתיאון של הליגה. דוראנט סחב את הסגל המשתנה סביבו ועשה במגרש את כל מה שאפשר לבקש מהשחקן הכי טוב על המגרש לעשות. הנטס נאחזו בשיניים. הכל התנקז למהלך אחד במשחק המכריע. זה היה להיות או לחדול. או להגיע להארכה.

בשניות הסיום של הרבע האחרון, במצב של 109:107 לבאקס, לדוראנט היה צ'אנס להציל את העונה.

הוא קיבל את הכדור מול יריבו המר וחברו הטוב, פי.ג'יי טאקר, הסתובב על קו השלוש ונעץ את הזריקה הבלתי אפשרית ממש עם הבאזר. סערת הרגשות באולם קיבלה טוויסט כשהתברר שקצות אצבעותיו של דוראנט דרכו על הקו, שלוש נקודות הפכו לשתיים, והמשחק האפי הלך להארכה. זה קשה להכנס לנעליים הגדולות של השחקן הטוב ביותר, אבל הפעם הרגליים של דוראנט היו פשוט גדולות מדי. מילווקי חילצה את המשחק בדרכה לאליפות, על אף שהשחקן הטוב ביותר בסדרה שיחק במדי היריבה.

מה הלאה
החיבור של דוראנט והארדן הוא הסיבה העיקרית שהנטס נמצאים במקום השני במזרח נכון לכתיבת שורות אלה. התוספת האפשרית של קיירי למיקס הזה, גם על תקן של חצי משרה, היא הסיבה שברוקלין היא הקבוצה המפחידה ביותר בליגה. הסגל סביב דוראנט, כמו גם צוות האימון והניהול של ברוקלין, נתנו תוקף להחלטה שלו בקיץ 2019.

זה כמעט בלתי נתפס, אבל בגיל 33, אחרי פציעה שלקחה באכזריות את השיא של לא מעט עילוים אתלטיים, דוראנט משחק את הכדורסל הטוב בקריירה שלו. יותר משמונה שנים אחרי שנמאס לו להיות שני, ואחרי שכבר נגע בחלום פעם אחת עם הווריורס, נדמה שהגיע הרגע שלו. למרות שזו שאלה חמקמקה בעלת פנים רבות, ולמרות שאני לא בטוח שהוא עצמו טורח לשאול אותה בכלל - קווין דוראנט הוא השחקן הכי טוב בעולם.

הפסגה נכבשה. ומה עכשיו? כלום. פשוט כלום. גם מחר דוראנט יתעורר, וימשיך מאותה נקודה שבה עצר אמש, בניסיון להיות השחקן הכי טוב שהוא יכול להיות, במטרה לזכות בעוד אליפות. למה? ככה. אולי כי זה התפקיד שלו בעולם, ולראשונה בקריירה שלו נראה שהוא בשלום עם זה.

עותק של הספר המלא ניתן לרכוש כאן: https://headstart.co.il/project/66439

עקבו אחרי אורן לוי בטוויטר:
השחקן הטוב בעולם (Getty)
השחקן הטוב בעולם (Getty)