אינטליגנציה מלאכותית: לברון עדיין בפסגה

השנים חלפו, היריבים התרבו, אבל לברון ג'יימס עדיין בפסגה. בגיל 37 ממשיך הכוכב של הלייקרס לשבור שיאי ליגה ומועמד לחמישיית העונה. על האבולוציה במשחק, ההשוואות לג'ורדן והמורשת

אורן לוי
אורן לוי  13.01.22 - 17:41

תגיות: NBAלברון ג'יימס

תחילת כתבה

אחרי המשחק מול אטלנטה, לברון ג'יימס נכנס למקום העשירי בטבלת החטיפות של כל הזמנים. הישג שיכול להיחשב לפסגת הקריירה של 99.9 אחוז מהשחקנים בליגה, אבל זה היה בסך הכל עוד קיסם למדורה בשביל שחקן העל הזה. ג'יימס בן ה-37 משחק ב-NBA יותר ממחצית מחייו, וביסס את עצמו כאחד מאבני הפינה של הליגה. הקטע הוא שבמקביל לכל מה שכבר עשה, הוא עדיין דומיננטי מספיק בשביל להיכנס לדיוני חמישיית העונה, ואף למעלה מזה. הגדולה שלו משתווה רק לגדולים ביותר, לגדול ביותר, אם נדייק, וקו הסיום אפילו לא נראה באופק. אל האינסוף ומעבר לו.

כבכל שנה בעשור האחרון, כך נדמה, נתכנסנו כדי לשאול - כמה גבוה ג'יימס כבר טיפס? מה נשאר לו להשיג, אם בכלל, כדי להביס את הבוס האחרון? אה, ואיך לעזאזל אפשר לענות על השאלה הזו בכלל?

האיש שראה הכל
אין סרט שג'יימס לא היה בו. הוא ראה את הילדים הרעים של הפיסטונס (גרסה 2.0) לוקחים אליפות, וניצח אותם. הוא הפסיד אליפויות לסן אנטוניו של טים דאנקן בשתי קבוצות שונות. הוא הגיע לשמונה גמרים רצופים, ובאחד מהם חזר מהקבר כדי לנצח את הקבוצה עם המאזן הטוב בהיסטוריה. הוא הגיע כבר למקום השלישי בדקות משחק בהיסטוריה, אם נחבר את הפלייאוף והעונה הרגילה (די מתבקש לחבר בהקשר הזה, תסכימו איתי). רק קארים עבדול ג'אבר וקארל מאלון עדיין לפניו, ועוד נחזור אליהם.

ג'יימס עבר שביתה ב-2011, ושני קומישינרים. בזמן שהוא בליגה הצטרפה אליה קבוצה חדשה, ושתיים עשו רילוקשיין (אחת זמני ואחת קבוע). הוא שרד ושורד הכל, כולל מגפה שפושטת על הליגה ממש בימים אלה. לברון ג'יימס הוא כבר חלק מהריהוט בשלב הזה. חוק טבע. ממחזור הדראפט שלו רק כרמלו אנתוני נשאר בליגה כשחקן פעיל, וגם הוא כבר היה עם רגל בחוץ ובלי עבודה. אלו רק חלק מהדרכים להסביר כמה ארוכה ונדירה הקריירה של קינג ג'יימס, ואפילו לא התחלנו להיכנס למספרים העל-אנושיים שהוא מעמיד.

לברון. שרד ושורד הכל (Getty)
לברון. שרד ושורד הכל (Getty)

לעומת הגדולה שלו, שנותרה עקבית ובלתי ניתנת לערעור, המשחק השתנה סביבו. כשג'יימס התחיל לשחק היו לפחות ארבעה שחקני פנים על המגרש יחד איתו. כמות השלשות הייתה פחות מחצי ממה שהיא היום, וזה היה חוקי לשים יד על השחקן עם הכדור כדי למנוע ממנו לחדור לסל. הליגה רק החלה לצאת מהחול הטובעני של שנות ה-90 כשלברון הגיע אליה, והיום, עם כל התנועה של הכדור והשחקנים, אנחנו כבר יותר בכיוון של שחיה צורנית, אם לשחוק את המטפורה. מדובר בשני ענפי ספורט שונים.

לאורך כל המסע הזה המשחק של ג'יימס ממשיך להתעדכן כמו תוכנת אינטליגנציה מלאכותית - קשה להסביר לגמרי איך זה קורה, אבל זה קורה וזה עובד. ככל שהעליונות הפיזית שלו דועכת עם הגיל, הוא מסתמך יותר על קריאת המשחק הפנומנלית שלו. לג'יימס יש זיכרון צילומי, והוא מנצל אותו עד תום כדי לזהות כל דפוס ממה שמתרחש סביבו, ולהכיר את הנטיות של כל שחקן שחולק איתו את הפרקט. אה, והוא עדיין מפלצת. כשהוא מדליק את כפתור הטורבו שלו, אין מישהו בליגה שהוא גם חזק וגם מהיר מספיק בשביל לעמוד בדרכו. כן, ניתן לקבוע בביטחון יחסי שלברון ממש טוב בכדורסל.

כשהוא מדליק את כפתור הטורבו, אין מי שיעמוד בדרכו (Getty)
כשהוא מדליק את כפתור הטורבו, אין מי שיעמוד בדרכו (Getty)

צבא קטן וחכם
אז הלוחות הטקטוניים של המשחק נעו סביב כס המלכות, אבל לברון היה זה שישב עליו לאורך רובה המכריע של התקופה. קמו לו טוענים לכתר, הליגה נמצאת במקום מדהים מבחינת האבולוציה שלה. אבל ג'יימס מצא דרכים להישאר בפסגה. חלק מרכזי מההתפתחות שלו כשחקן קשור במעבר ההדרגתי של הליגה לסמול-בול. בין אם תקטלגו אותו כרכז או כפורוורד, ארבעה מתוך תשעת השחקנים שאיתו על המגרש היו ביגמנים. קליעה מבחוץ הייתה בגדר המלצה ידידותית. כיום יש בצבע בין אחד לשלושה כאלה, אם סופרים גם אותו ('כל הג'אברים שהיו לי עוברים לי בראש עכשיו…'). מעבר להשפעה שהייתה ללברון בהבאת השינוי הזה, ראוי להתעכב גם על איך השינוי הזה השפיע עליו.

מאז ומעולם הליגה הייתה עסוקה בחיפוש פתרונות לכוכבים שמטילים את אימתם עליה. לעיתים הליגה אפילו הרגישה צורך לסייע להפוך את הקרב להוגן, על ידי שינוי החוקים. דמיינו את ווילט, שאק וג'ורדן. אך במקרה של ג'יימס נוצר מצב הפוך, גם ברמת החקיקה וגם מבחינה סגנונית. הליגה למעשה הקלה עליו לשלוט עליה. זה לא נאמר בגנותו של ג'יימס, אגב (למרות שאם זה המחנה שלכם בוויכוח, תרגישו חופשי להשתמש). הנוכחות הפיזית של ג'יימס הפכה להיות יותר קשה לעצירה ככל שהשחקנים שמולו הלכו והצטמקו. הקלעים שהקיפו אותו פתחו לו את הצבע, והוא מצידו פיטם אותם בזריקות פנויות בדרך להתקפות טובות ברמה היסטורית.

כשכולם באותו גודל באופן כללי, ג'יימס הפך להיות אפילו יותר טוב כמגן בשל היכולת שלו לבצע חילופים - הוא תמיד יכול היה לעשות את זה, רק שהפעם גם שאר הכלים על הלוח התאימו לטקטיקה הזו. בצד השני הוא עדיין מיס-מאץ' שחקנים גדולים או קטנים מדי, וגאון בניצול כל מה שההגנה נותנת. עונה אחרי עונה ג'יימס הדגים לנו איך משחקים סמול-בול, ואיך מנצחים סמול-בול. לפחות עד שהגענו לווריורס בעידן דוראנט, עם כח האש הבלתי ניתן לעצירה שלהם. אסופה כזו של כישרון הייתה פשוט יותר מדי. אז ג'יימס חתך לאל.איי וניסה משהו אחר.

ככלל, ג'יימס העדיף לשחק כסמול-פורוורד, אפילו שהכח שלו תמיד היה עם יותר קלעים ניידים סביבו. העמדה שלו מעולם לא שינתה יותר מדי את התפקיד שלו בהתקפה - הכדור יהיה אצלו, כי אין שחקן טוב יותר בהיסטוריה בקבלת החלטות עם הכדור. השיחה על העמדות מתנקזת לשאלה על מי ג'יימס מעדיף לשמור. ג'יימס העדיף לחסוך את העומס הגופני, ולשחק יותר בחוץ. החיבור עם אנתוני דיוויס בלוס אנג'לס, תחת פרנק ווגל נתן לו הזדמנות לעשות את זה.

הליגה תמיד חיפשה פתרונות לכוכבים שמטילים אימה (Getty)
הליגה תמיד חיפשה פתרונות לכוכבים שמטילים אימה (Getty)

דיוויס מצדו מעדיף לשחק כפאוור-פורוורד, למרות שהוא עדיף כסנטר, ו-ווגל מצא איך לגרום לזה לעבוד. ווגל שיחק עם סנטרים גדולים ליד שני הסופרסטארים, במן רימיקס רעיוני להגנה הנהדרת שהנהיג באינדיאנה בשנים 2011-2016. הדומיננטיות של הקבוצות האלה בצבע אפשרה להן להתגבר על מגבלות הספייסינג בצד השני, ולברון דאג למקסם כל מרווח של טעות מהיריבות. זה הספיק לאליפות היסטורית בבועה ב-2020.

העונה לברון ממשיך להדהים. הנסיבות מכריחות אותו לשחק יותר כפאוור-פורוורד, ואפילו כסנטר. זו שאלה של שחיקה בעונה הרגילה, כי מבחינת יעילות למדנו כבר איפה הוא צריך לשחק בעידן הזה של הליגה. ההגעה של ראסל ווסטברוק, שנעשתה בתמיכת ג'יימס, רק מסבכת את המצב. גם אם היו לי כל המילים שבעולם להסביר מה קורה שם, לא הייתי מצליח. ג'יימס נותן תפוקה של מועמד ל-MVP, משחק כמעט 37 דקות למשחק, והלייקרס עדיין מדשדשים באזור הפליי-אין.

המרדף האמיתי
מבחינת מספרית, והספורט האמריקאי מכור למספרים, ג'יימס נמצא בקצב לשבור את השיאים שחשבנו שילוו אותנו לנצח. הוא אמור לעבור את עבדול ג'אבר ומאלון בדקות משחק, בפער. נכון לכתיבת שורות אלה חסרות לו 2,148 נקודות כדי לעבור את קארים בראש טבלת הקלעים של כל הזמנים. 98 משחקים בקצב של 22 נקודות למשחק והוא שם. הוא עומד על 29.1 נקודות למשחק העונה, קראתי את המשפט הזה עשר פעמים כדי לוודא שאין פה טעות. אלו שיאים שחשבנו שאין לגעת בהם, אלא  לראותם בלבד. אבל קארים ומאלון הם רק נספחים לסיפור שלו. הוא רודף אחרי מישהו אחר.

עקרונית, זה לא הזמן לקבוע אם ג'יימס הגיע כבר לקצה הפירמדה או לא. התשובה תיכתב רק כשיתלה את הנעליים שלו, לא לפני שהוא יעלה עם הבן שלו ברוני בחמישיה (אני מניח). אבל סבלנות מעולם לא עצרה בעדנו. סבלנות זה אחלה לחקלאות. פה זה האינטרנט.

עבדול ג'אבר. לברון ישבור גם את השיא שלו (Getty)
עבדול ג'אבר. לברון ישבור גם את השיא שלו (Getty)

לעניות דעתי, לברון כבר נמצא מעל ג'ורדן כשחקן כדורסל. הוא מושך את הדומיננטיות שלו לאורך תקופה ארוכה בהרבה. אולי הוא עושה זאת בזכות כלים מדעיים-רפואיים טובים יותר, נתונים פיזיים שמאפשרים לו לשמור על עצמו, ואפילו קיומו של ג'ורדן עצמו. לברון הרבה יותר טוב ממה שהוא היה בעולם ללא מייקל ג'ורדן, לא שאפשר לבדוק את האמירה הזו אמפירית. בהיבט הזה ראוי גם לשאול מה היה קורה אם ג'ורדן היה מגיע אחרי לברון, ובמקרה כזה, סליחה על זיגזוג, החץ שלי יצביע על ג'ורדן. פשוט כי אבולוציה.

נכון, השיא של לברון לא דומיננטי מול התחרות שלו, כמו השיא של ג'ורדן, שהיה בלתי מנוצח. מי שיבחרו להשתמש בזה בתור התשובה - מה תגידו על ביל ראסל ו-11 טבעות האליפות שלו - די דומיננטי, לא? שווה לקחת בחשבון גם את ההשפעה על המשחק ברמה הגלובאלית, ההשפעה על הליגה מחוץ למגרש, וכן הלאה.

זו שאלה מורכבת, והיא סוג של מבחן רורשאך. וזו לא סיבה להימנע מלענות עליה - להפך. בואו נריב על זה בתגובות. ולמי שרוצה עוד מהדיון האינסופי הזה - הקלטנו פרק בנושא למרגישים NBA, גשו נא. בואו, זו לא הכתבה הראשונה שנכתבה על ג'יימס, וגם לא האחרונה. לא באנו להמציא את הגלגל. רק להמשיך להתפעל מהיעילות שלו אחרי 19 שנים בדרכים.

חימום לפני משחק
טימברוולבס-גריזליס, שידור ישיר בערוץ הספורט בשעה 3:00 לפנות בוקר, בין חמישי לשישי. מינסוטה מגיעה לממפיס למפגש עם הקבוצה הכי כיפית בליגה. הוולבס לא שורפים את הליגה, אבל מתחילים לטפס לעבר מרכז הטבלה, וזה גם משהו. האם יוכלו להאט את הגריזליס בביתם? בואו נגיד שהם לא בדיוק פייבוריטים. מה שכן, כשעל מסך אחד יש את ג'ה מוראנט ואנתוני אדוארדס, גם באמצע הלילה, לא תרצו למצמץ. שני הגארדים מציגים אתלטיות שקוראת תיגר על כח המשיכה, יחד עם טונות של סוואג וכישרון. ג'ה מול אנת, דובים מול זאבים. יהיה שמח.
לברון כבר נמצא מעל ג'ורדן כשחקן כדורסל (Getty)
לברון כבר נמצא מעל ג'ורדן כשחקן כדורסל (Getty)