נזק מרחף: העונה הרעה של ווסטברוק בלייקרס

ראסל ווסטברוק שעט לעבר הצבע, שם חיכה לו רודי גובר - הנפיל שעל שמו רשומים שלושה תארי שחקן ההגנה של העונה - והחליט שנשבר לו. הדאנק שלו ריסק את האינטרנט. כשאתה ביגמן כמו גובר, פעם בכמה זמן תאלץ לאכול דאנק על הראש. כל מי שבאמת מגן על הטבעת יודע את זה. אבל לא ככה. לא גובר. ווסטברוק הוציא תסכול של חצי עונה עם הדאנק הזה. הוא שאב את הנשמה של רודי בדרך, שלחובתו נשרקה גם העבירה. זה היה מהלך סופר חיובי בעונה קשה של הלייקרס. אז נתעלם הפעם מפאול התוקף שלא נשרק, ומהטכנית שווסטברוק קיבל בחגיגות אחרי שנחת. זה היה רגע שבו אתלטיות נדירה ביטאה כעס טהור, וזה היה אפי.

עם כל הכבוד למהלך המדהים בניצחון השבוע מול הג'אז, הכתבה הזו תתמקד בתסכול שהצטבר, והיה צריך לצאת.

לאורך הקריירה שלו ווסטברוק אכן סיפק לא מעט רגעים כאלה, מה ששלו שלו, ונרחיב גם עליהם. אבל הגארד בן ה-33 לא מסתדר, וזו העונה השלישית ברציפות שבה זה קורה לו, בקבוצה שלישית. צריך לפתוח את זה. מה הופך את אחד מהשחקנים הכי מפורסמים, מרגשים ומרוויחים שיש ל-NBA להציע, לשחקן שעושה יותר נזק מטוב כשהוא על הפרקט?

הלייקרס בעיצומה של עונת בלהות. הפציעות וההיעדרויות הפכו את העבודה של פרנק ווגל לכמעט בלתי אפשרית. גם בניית הסגל סביב שלושת הכוכבים (ווסטברוק, לברון ג'יימס ואנתוני דיוויס), שמרוויחים ביחד 117 מיליון דולר העונה, לא הייתה משימה פשוטה. לצד פגיעות כמו מאליק מונק, היו גם החטאות כמו דיאנדרה ג'ורדן וקנט בייזמור. ככה זה שהסגל מלא בחוזי מינימום. 22 ניצחונות לעומת 23 הפסדים נכון לכתיבת שורות אלה, מקום שמיני במערב. הקבוצה נמצאת בשליש התחתון של הליגה בנט-רייטינג.

השאיפות של הלייקרס לא נגמרות בעונה הרגילה, אבל השעון מתקתק גם על הפנטזיה הזאת. המאזן של הלייקרס מול קבוצות במאזן חיובי (12:7) טוב רק משל 12 קבוצות בליגה, ואף אחת מהן לא רואה את עצמה כקונטנדרית. הרכש החדש רחוק מלהיות הפתרון. המשחק הלילה מול הפייסרס היה סנונית ראשונה לדרך האופטימלית של ווגל להתמודד עם המציאות, ונגיע גם לזה.

הלייקרס טובים יותר בהתקפה ובהגנה כשווסטברוק על הספסל, הנט-רייטינג שלהם צונח בשלוש נקודות לכל מאה פוזשנים כשהוא משחק. גם מבחן העין מכשיל אותו. כשהוא עם הכדור, הוא יעיל פחות מלברון או האופציות האחרות שיש לקבוצה. לראיה אפשר לצפות במקבצי ההחטאות והאיבודים שממלאים את הרשת, אבל ממש לא מומלץ. כשהכדור אצל מישהו אחר המגן של ווסטברוק פשוט שוכח ממנו, והלייקרס כמעט משחקים ארבעה מול חמישה. ווסטברוק קלע רק 30.5 אחוזים מהשלשות שהוא זרק בקריירה, והעונה זה לא השתנה. כל זריקה שלו משם או מחצי מרחק היא רגע קטן של נחת עבור מאמני היריבות.

ככלל, המיתוס של ווסטברוק בתור על-אדם שלא מתעייף ולא נח לרגע חוטף כאפה די רצינית אם נסתכל על ראס כשהכדור נמצא אצל אחד מתשעת השחקנים האחרים. בהתקפה הוא די סטטי. הוא כמעט לא חוסם עבור שחקנים אחרים, ופשוט לא זז מספיק בשביל להעניש הגנות שמתעלמות מנוכחותו. הוא גם מאבד כל כך הרבה כדורים שזה כבר לא מצחיק אפילו. בצד השני הוא בעיקר עושה מה שבא לו, לפעמים נדמה שווסטברוק לא מוכן לבזבז את הזמן שלוקח להחליט החלטות, הוא לא מוכן להאט מספיק בשביל לשקול את האופציות שלו, ופשוט חי על אינסטינקטים טהורים ופגומים. המשחק רק הולך ונהיה מורכב יותר, ועם השנים ראס הופך לנטל שהולך וגדל בשני צידי המגרש.

טרייד נוסח הוליווד

הלייקרס הביאו את ראס בקיץ מהוויזארדס, בתמורה למרבית הנכסים שנשארו להם לצד צמד הכוכבים שלהם, לברון ג'יימס ואנתוני דיוויס. קייל קוזמה, קנטביוס קולדוול-פופ ומונטרז הארל הצטרפו לדני אבדיה בבירה, והביאו איתם בתיקים גם בחירת סיבוב ראשון ושתי בחירות סיבוב שני. מי בכלל צריך עומק, הגנה וקליעה, חשבו בלייקרס, כשיש לך כח אש של שלושה סופרסטארים בסדר גודל הזה?

ובכן… שבועות ספורים בלבד לתוך עונת 2021-22, נחשפו הבעיות בשיקול הדעת. אם לדייק, הבעיות היו ידועות לכל מי שמחוץ לארגון המעוטר של הלייקרס ממש מרגע שהטרייד הושלם, ושבועות ספורים לאחר מכן נודעו גם למי שבתוכו. את החרטה של הלייקרס אפשר לפרש מתוך השמועות שהם בודקים אפשרות לטרייד על ווסטברוק - רק שעכשיו קשה יותר למצוא מי שיראה את ווסטברוק והחוזה העצום שלו כנכס. ווסטברוק מרוויח 44 מיליון דולר העונה, ו-47 מיליון בזו שאחריה (במספרים זה 47,000,000 דולרים). מי היה מאמין שזה לא יעבוד? מי היה מנחש שככה זה יראה? אה. כולנו. לו רק הלייקרס היו יכולים לעשות טרייד עם עצמם.

האירוניה היא שאין יותר הוליווד מראסל ווסטברוק. הוא נולד בלונג ביץ', קליפורניה, ושיחק ב-UCLA לפני שנבחר רביעי בדראפט 2008. הוא אייקון אופנה, עם מותג ביגוד משלו. על שמו רשומות כמה הצהרות הלבוש הכי צעקניות שראינו בספורט האמריקאי. הוא אומר את שעל ליבו (כשבא לו, יש לא מעט בתקשורת שהוא דווקא בוחר לייבש), וגם על המגרש האישיות שלו תופסת את אור הזרקורים באופן קבוע. בספורט שאי אפשר להצליח בו בלי ביטחון עצמי מוגזם, ראסל ווסטברוק הוא מלכת הכיתה.

הדאנק על גובר לא היה הפעם הראשונה שמהלך שלו הופך לויראלי, וגם לא השניה. מדובר במחולל היילייטס תעשייתי. ווסטברוק הוא אחד מהאתלטים הכי מרשימים שהמשחק הזה ראה אי פעם, והוא לא מהסס להשתמש בכלים שלו בשביל לשרוף את המגרש במהירות המהממת שלו, או לנסות לתלוש את הטבעת בהטבעות רועשות.
מעבר לזה, הנתונים הפיזיים והאנרגיה שלו (כשהוא בוחר לתעל אותה) שמים אותו בעמדה לעשות המון דברים. מאז אוסקר רוברטסון ב-1962 לא היה שחקן שסיים עונה עם ממוצעי טריפל דאבל, עד שהגיע ראס ב-2016-17 וביקש ממנו להחזיק לו את הסקס און דה ביץ'. המספרים האלה זיכו אותו בתואר השחקן המצטיין של אותה עונה. מאז ווסטברוק השלים שלוש עונות נוספות בממוצע של טריפל דאבל (!), כשהאחרונה הגיעה ממש לפני שהגיע לאל.איי.

לפני שנרד לרזולוציות של ההישגים האישיים של ראס - מתי הם תורמים לניצחונות ומתי הם מגיעים על חשבונם - ראוי לתת להם לחלחל לרגע. העובדה שווסטברוק בכלל מסוגל להיות דומיננטי כל כך על הפרקט היא עדות להיותו תופעת טבע של פעם בדור. האם הוא משתמש נכון במתנות שהטבע נתן לו? לא תמיד. האם זה הופך אותן לפחות מרשימות? ממש לא. גם בעונתו ה-14 בליגה, כשהאתלטיות שלו כבר לא בשיאה, ווסטברוק מסוגל לעשות דברים על המגרש שרק בודדים מסוגלים לחקות. ווסטברוק הוא הוריקן בבקבוק. תפתחו את הפקק - על אחריותכם בלבד.

חיים בסרט

אז מה גרם ללייקרס ללכת על ראס, ולמה הם נכשלו? שניים מהקולות הכי חשובים בארגון, ג'יימס ודיוויס, דחפו להבאתו של ווסטברוק. מה הם ראו בו, והאם זה עדיין מתחבא שם?

בעידן העצמת השחקנים, כוכבים אוהבים לשחק עם כוכבים. יש קרבה וקשר בין האתלטים הכי טובים בעולם שפשוט לא קיים מול שאר הקבוצה. ג'יימס ודיוויס מעריכים את ווסטברוק על מה שעשה בליגה, אולי קצת יותר מדי. המחשבה שראס יכול לקחת חלק מהנטל ההתקפי מג'יימס, ולהיות פרטנר טוב לפיקנ'רול או פיקנ'פופ עם דיוויס לא מוטעית מיסודה. הוא יכול גם לדחוף את הכדור ולתת ללייקרס המבוגרים קצת יותר אומץ בהתקפות המעבר. לפעמים ג'יימס ירוץ לצידו בתור אחד מהפינישרים הכי מפחידים בליגה, ולפעמים יקח את ההזדמנות לנוח - שזה גם חשוב בגיל 37, בעונה ה-19 שלו.

הפציעות וההיעדרויות השאירו הרבה מהתקוות האלה על הנייר, כמו גם הבעיות שראסל מציג, שנוגסות בכל היתרונות שהוא מביא איתו עד שכלום לא נשאר. כאמור, זוהי הפעם השלישית בשלוש עונות שבה קבוצה מביאה את ווסטברוק בתקווה שיוכל לעדכן את המשחק שלו בשביל לשפר אותה. הסיבה המרכזית לכישלון החוזר הזה היא ראס עצמו. ווסטברוק אפילו לא מבין מה הבעיה, אז איך בדיוק מצופה ממנו לתקן אותה?

העניין הוא שבזמן שווסטברוק לא מודע לדבשתו, לברון, דיוויס ו-ווגל מודעים למצב כבר תקופה, ואפילו הרוויחו ממנו בעצמם. בעונת האליפות האחרונה שלהם הלייקרס חלפו על פני הרוקטס וראס בפלייאוף. הם השתמשו בטמפלט שכולנו מכירים כדי לנצל את החולשות של ווסטברוק בשני צידי המגרש, וזה בדיוק אותו טמפלט שדופק להם את העונה הנוכחית.

ווסטברוק מצדו לא נותן למציאות לבלבל אותו. בראיונות העונה ראס מדבר על כך שמותר לו להחטיא זריקות (אוקיי… גם לי מותר לכתוב עם שגיאות כתיב, אגב). היה ראיון אחד ל-ESPN שממש חשף את דעתו לגבי תפקידו על המגרש: "אני חושב שאני משחק בסדר", הוא אמר, וכהרגלו עבר מיד להתקפה, "אני חושב שאנשים מצפים ממני לסיים משחק עם 25, 15 ו-15. זה לא נורמלי, אנשים חייבים להבין את זה".

איזה ציטוט מדכא לאוהדי הלייקרס. ווסטברוק חושב שהפתרון נמצא במספרים מנופחים יותר. הוא חושב שאם הוא רק ייקח יותר ריבאונדים ויקלע יותר נקודות - אם רק יהיה אגריסיבי יותר הכל יסתדר. הוא באמת לא מוטרד מחוסר היעילות שלו, מהשאננות ההגנתית שלו, או מהעובדה שהקבוצה שלו חייבת לחפות עליו בכל כך הרבה אספקטים שכבר עדיף לה שלא ישחק. ובדיוק פה קבור הכלב.

סוף, טוב?

בינתיים החלו לצוף שמועות שהכסא של ווגל מתחמם, אבל אין שף שיכול להכין מנה טעימה מהמצרכים האלה. את הפתרונות שסותמים את החורים באופן חלקי ווגל מוצא (גם אם לפעמים לוקח לו קצת זמן): הסנטרים לא משחקים יותר עם ווסטברוק כמעט, והוא משחק הרבה כשג'יימס נח. אם יש לחש קסמים שיגרום לראס לסדר למישהו חסימה פעם בירח מלא תהיו בטוחים שווגל כבר ניסה אותו. אבל יש פתרון אחד שיכול לעזור, וממש לא חשבנו שווגל יעז לנסות אותו.

המספרים, מבחן העין וההיגיון הבריא, כולם מסכימים - הלייקרס טובים יותר בלעדיו. הגענו לשם. הדבר היחיד שיותר גרוע מ-44 מיליון דולר שמושקעים בשחקן שלא עוזר לך לנצח, הם 44 מיליון דולר לשחקן שגורם לך להפסיד.

עד למשחק הלילה מול אינדיאנה ראס היה על המגרש ברגעי הקלאץ', גם אם היה ברור לכולנו (פרט לראס) שזה הוריד את הסיכויים של הלייקרס לנצח. אי אפשר להושיב 44 מיליון דולר על הספסל. יש לו יותר מדי כח פוליטי בשביל שזו תהיה אפשרות ריאלית. הלייקרס היו תקועים עם ההחלטה הזו, עד שהגיע ווגל, כשהוא עם הגב לקיר, ועשה את מה שהוא מאמין בו.

כשקבוצתו בפיגור של שבע נקודות, עם 3:52 דקות על השעון ברבע הרביעי, ווסטברוק ירד לספסל ולא חזר. הלייקרס לא הצליחו לחלץ את המשחק מול האקסית של ווגל, אבל את ההדים של ההחלטה הזו נמשיך לשמוע לעוד הרבה זמן. "שיחקתי עם השחקנים שחשבתי שיתנו לנו את הצ'אנס הכי טוב לנצח", ווגל אמר בלאקוניות בסיום, והאדמה רעדה תתתיו.

אם זה יעבור חלק, הלייקרס אולי הצילו משהו מהעונה שלהם. כל הליגה שמה על עין על המצב הזה. השחקנים ב-NBA חזקים בהרבה מליגות אחרות, ובמידה רבה של צדק. אימון בליגה הזו הרבה יותר דומה לסידור עבודה מאשר לניהול. ווגל הוא לא הבוס של ווסטברוק, ג'יימס ודיוויס, וזה ידוע לכל. ולכן, אם ווגל יצלח את הסופה הזו, יש פה שינוי שישפיע גם על שאר הליגה.

ללייקרס יש עוד בעיות חוץ מווסטברוק, על אף עוד עונה היסטורית של ג'יימס. בדקות שווסטברוק כן ישחק לא נותר להם אלא לקוות שמניין הדברים הטובים שיעשה יעלה על מניין הטעויות. המצב הזה כמובן הופך את הלייקרס לקבוצה מאוד לא יציבה, עם תקרה די נמוכה בפלייאוף, ממש כמו כל קבוצה אחרת שראס שיחק בה מאז שקווין דוראנט עזב לגולדן סטייט ב-2016. מה לעשות, לא כל סרט שמיוצר בהוליווד נגמר עם סוף טוב.