מהפרקט לרצפה: סיפורו המדהים של ביינס

במהלך האולימפיאדה המרשימה של נבחרת אוסטרליה בכדורסל נתקלנו בסיפור מוזר - ארון ביינס, הגבוה בעל הניסיון ב-NBA ואחד מכוכבי הנבחרת סיים את חלקו בטורניר כבר לאחר המשחק השני מול איטליה כשמה שדווח אז היה החלקה בחדר ההלבשה.  כעת, בחשיפה של ESPN, התגלו עוד פרטים רבים על מה שקרה לגבוה האוסטרלי, החל מהרגע שירד מהפרקט בדרכו לחדר ההלבשה, דרך הרגעים שבהם הוא חשב שישאר משותק ועד לבידוד הקשה בביה"ח והחזרה הקשוחה למשפחתו באוסטרליה.

זה היה משחק בתים חשוב נגד האזורי והוא היה נהדר באותו הערב. עד לסיום הרבע השלישי הוא קלע 14 נקודות ב-14 דקות, רק שאז הוא בחר לרוץ לשירותים בהפסקה בין הרבעים. כן, זו הייתה דרך ארוכה בהיכל עד לשירותים אך הוא עזב בריצה כך שברגע שהמאמן, בריאן גורג'יאן, רצה להחזיר אותו לפרקט והוא לא היה שם, כולם הופתעו. אחד מאנשי הצוות רץ בדאגה למצוא את הגבוה האוסטרלי והוא אכן מצא אותו שוכב בחדר ההלבשה, כשהמדים שלו מוכתמים בדם, שכיסה גם את הרצפה, ושני פצעי דקירה עמוקים בזרועות שלו.

רופא הצוות הוזעק ואחר כך גם פרמדיקים. כשהוא עדיין שוכב על הרצפה, ביינס היה עצבני ולא הצליח לקום. הוא רק זכר שרץ מעבר לפינה כדי ללכת לכיוון השירותים, ולאחר מכן לא זכר עוד כלום. בחקירה שנפתחה חשבו ששני הווים שהיו על הקיר בשביל המגבות הם אולי מה שגרמו לחתכים. אולי ביינס בכלל היכה את ראשו בקרקע, אולי גם וגם. הוא עדיין לא השתמש בשירותים והיה צריך ללכת, אז הוא קם מהאלונקה - ומיד נפל חזרה לרצפה.

התקופה הבודדה בחייו
בבלבול הרגע, איש לא הבין שביינס איבד את יכולת ההליכה שלו. משם הוא פונה לבית חולים יפני לתהליך שיקום לא פשוט, כשהוא לגמרי לבדו, בלי אפשרות שאיש מהצוות האוסטרלי יתלווה אליו בגלל תקנות הקורונה. "התקופה הכי בודדה בחיי הייתה לשכב בבית החולים ההוא, להיכנס ולצאת מההכרה, לעבור על תוכנית החיים שלי והמטרות שלי ופשוט לבכות", אמר ביינס, כשהוא מדבר על החוויה הקשה בפעם הראשונה. "דוד שלי עבר תאונה לפני 10 שנים. הוא חולה בשיתוק מוחין", הוא אומר. "למשפחה שלי היה ניסיון ממקור ראשון עם הדבר הזה. כל כך פחדתי".

שלושה ימים לפני המשחק המדובר מול איטליה, במשחק הפתיחה מול ניגריה, ביינס עלה לחימום לקראת המחצית השנייה עם אלכוג'ל על היידים, וכשעלה לדאנק פשוט האצבעות שלו החליקו מהטבעת והוא נפל על הראש והצוואר ולא שיחק בהמשך המשחק. שלושה ימים אחרי, כאשר ביינס החליק ונפל שוב בחדר ההלבשה - לא ברור אם זה נבע מההשפעות של הנפילה הראשונה או סתם בגלל מים על הרצפה, אך בריאותו התדרדרה במהירות.

כאשר הוא נמצא לראשונה בחדר ההלבשה והתעורר להכרה, החובשים חשבו תחילה שהוא סבל מזעזוע מוח. אבל ככל שחלף הזמן, רגליו החלו לעקצץ. ואז הוא הבין שהוא לא יכול להזיז את ידו וזרועו השמאלית. הוא לא יכול היה ללכת. "למעלה מחצי שעה באמת התחלתי להיתדרדר", סיפר ביינס, שנלקח באמבולנס לבית החולים ומיד עבר מערך סריקות. בדיקת MRI הראתה שיש לו דימום פנימי שהפעיל לחץ על חוט השדרה שלו.

"נכנסנו לחדר ההלבשה ורק תהינו איפה ביינסי", אמר מת'יו דלאבדובה, חברו לנבחרת. "הוא היה במצב רע. בהתחלה זה היה כמו, 'הוא יכול לשחק בשאר הטורניר?' ואז היינו כמו, 'הוא יהיה בסדר?'".

השיקום הקשוח
"הוא שלח לי תמונה של החורים בזרוע שלו ואמר שהרופא בודק אותו, והדבר הבא שאני יודע זה שהוא במיטת בית החולים והטקסטים שהוא שלח היו בפאניקה", אומר דניאל מולדובן, סוכנו הוותיק של ביינס. "אף אחד לא הצליח להשיג לנו תשובות. חיפשנו מידע וניסינו לעדכן את רייצ'ל אישתו באוסטרליה. רציתי לקחת את הטיסה הבאה אבל בשלב הזה אפילו לא הצלחתי להיכנס ליפן".

ביינס, שהיה לבדו בביה"ח ולא הצליח לתקשר כמו שצריך עם האחיות היפניות, התקשה להשתמש באפליקציית התרגום בטלפון שלו. "עדיין קיוויתי לשחק במשחק הבא", אומר ביינס, דומע את זיכרון השיחה. "היפנים חשבו שאני משוגע. במבט לאחור, אני לא מאמין למה שקרה".

הוא סיים בטלפון עם נוירוכירורג אוסטרלי בשעה 2 בלילה ולרופא, שראה את המצב בעבר, הייתה תוכנית טיפול של תרופות ופיזיותרפיה כדי להפחית את הנפיחות על מנת שיוכל לחזור הביתה. "הרופאים האוסטרים הרגיעו אותנו", סיפר מולדובן. "הם ידעו מה לעשות. ברגע שהשגנו את זה, הייתה לנו מפת דרכים".

במשך כמעט שבועיים, ביינס התמקד בעשיית מה שהוא צריך לעשות כדי לעמוד. אם הוא יכול לעמוד, נאמר לו, הוא יכול לקחת את הטיסה מטוקיו חזרה לאוסטרליה. זה הפך לאובססיה שלו, למרות שלעתים קרובות הוא לא היה מספיק חזק, והסתמך על מטפלים שיניעו את איבריו עבורו. הכאב העצבי חרב בכל גופו. "לא יכולתי להתמודד. הייתי כמו שילוב של שריפה, אש, סכינים", אומר ביינס. "הייתי צריך את תרופות הכאב, אבל הם דפקו אותי מיד, אז הייתי צריך לתזמן את זה סביב המשחקים. האחיות הראו לי כל כך הרבה חמלה".

עשרה ימים לאחר התאונה, האוסטרלים זכו בסופו של דבר במדליית הארד עם הופעה גדולה מול סלובניה של לוקה דונצ'יץ'. כשהגיע הזמן לטקס, ביינס, לבדו, שכב ובכה במיטת בית החולים שלו בעת הטקס וכששמו הוזכר. האחיות הביאו לו כדורים אבל הוא שם שעונים מעוררים על מנת שלא ירדם במהלך הטקס.

למחרת, חברי הקבוצה דלאבדובה וניית'ן סובי הגיעו לבית החולים כדי להביא לביינס את המדליה שלו. דלאבדובה וסובי התחזו לרופאים כדי לעבור את האבטחה, מכיוון שהוא לא יכול היה לקבל מבקרים, מלבד רופא הקבוצה ומאמן הכושר בשלב זה למשך 15 דקות ביום.

החזרה הביתה
ביומו ה-11 בבית החולים, ביינס הצליח סוף סוף לעמוד. לאחר מכן, בתרגיל לעבודה על הכישורים המוטוריים שלו, הוא הצליח לערום כוס אחת על גבי השנייה, הישג שאליו שאף. הוא היה כל כך נרגש שהוא עשה פייסטיים לאשתו. כשהיא ענתה הוא ראה את הצעירה מבין שלושת ילדיו, בתו בת החצי שנה, לומדת לעשות את אותו הדבר - ללכת, והוא התחיל לבכות.

להגיע הביתה היה אכזרי. מטוס רפואי מיוחד הוחכר לטיסה הארוכה ועל מנת לשמור על ביטחונו, הרופאים קבעו שהוא יצטרך להיות חגור על גבו ולהרדים אותו במשך כל שמונה שעות הטיסה. כשהגיע לבסוף הביתה לבריסביין, הוא נאלץ להישלח לאמבולנס כי הוא עדיין לא יכול ללכת. בגלל פרוטוקולי הקורונה המחמירים של אוסטרליה, הוא נאלץ להיכנס להסגר חובה של שבועיים בבית חולים מקומי ועדיין לא היה מסוגל לראות את משפחתו.

הוא החל בפיזיותרפיה אינטנסיבית, שהיתה התקופה הטובה ביותר ביום שלו, כי בחדר היו חלונות ומשפחתו יכלה לראות אותו. המטרה שלו הייתה פשוטה: להיות חזק מספיק כדי לחבק את אשתו וילדיו כשישחררו אותו מהסגר. הוא שהה בבית החולים בבריסביין כמעט חודש. הוא התקדם כל יום, מכסא גלגלים להליכון להליכה בכוחות עצמו, בעיקר התמודד עם חולשה ברגל שמאל, מלמד את גופו כיצד לנוע צעד אחר צעד, עבד על סינכרון הרגליים. אחרי כמה חודשים הוא היה מסוגל לשוב לרוץ.

למרות שהוא שתק ברובו לגבי מצבו, ביינס הוצף בהודעות טקסט, מיילים ושיחות מחברים לקבוצה ומאמנים לשעבר שבדקו מה שלומו. זה אמצע הקיץ באוסטרליה, והוא לא היה בבית בקיץ כבר שנים, כך שיצא לו ללכת לים עם משפחתו. "אם היית רואה אותי עכשיו, לא היית יודע שמשהו קרה", אומר ביינס. "הייתה התקדמות רבה בששת החודשים האחרונים".

ביינס הגיע לגיל 35 במהלך החוויה הקשה הזו, והמטרה שלו היא לחזור ל-NBA בעונה הבאה. הוא מתאושש באגרסיביות כל יום. "אין לו מתג כיבוי, הוא רוצה לעשות את זה שמונה שעות ביום. אנחנו מנסים לגבות אותו, אבל זה לא בטבע שלו", אומר מולדובן. חלק מהדחף שלו לחזור לליגה הוא בגלל כמה שהוא נהנה מהדרך שבה שופטי הליגה מאפשרים לשחק יותר פיזי, כמו שהוא אוהב.

"זה נראה הרבה יותר כיף עכשיו. ככה גדלתי לשחק ואני מאוד רוצה לחזור לזה", אומר ביינס. "יש לי את הרצון להגיע לשם ובכל יום אני מצפה להרבה מכל הסובבים אותי. אני לא יודע איך תראה הדרך שלי, אבל אני הולך לתת לזה חתיכת הזדמנות".