תגיות: NBA, גרג פופוביץ'
גרג פופוביץ' עשה היסטוריה לפנות בוקר (בין שישי לשבת) כאשר עבר את דון נלסון כמאמן המנצח ביותר בתולדות העונה הסדירה ב-NBA. יש בזה משהו משעשע. בשנים היפות של סן אנטוניו, תקופה מדהימה שנמשכה למעשה לאורך 19 שנות טים דאנקן (ועונות ספורות לאחר מכן), הספרס לא היו קבוצה שמשקיעה בעונה הסדירה.
פופוביץ' היה אחד מאבות המנוחה לכוכבים דווקא במשחקים גדולים, נושא שהפך בשנים האחרונות למרכזי. הוא קיבל קנס של רבע מיליון דולר אחרי שנתן מנוחה לטים דאנקן, מאנו ג'ינובילי, טוני פארקר ודני גרין במשחק מבטיח מול מיאמי ב-2012. כמה חודשים לפני כן הוא השאיר את טים דאנקן על הספסל והדגיש שהסיבה לכך בטופס המשחק היא הזקנה של דאנקן, כאשר הוא נרשם כ-DNP Old.
בשונה משני המאמנים הקודמים שהחזיקו בשיא, גרג פופוביץ' לא מאמן של עונה סדירה. לפניו החזיק בשיא לבד דון נלסון, מי שניצח ב-1,335 משחקים בקריירה ועשה זאת עבור 4 מועדונים שונים, אבל לא הגיע מעולם לגמר ה-NBA. לפני שניהם החזיק בשיא לני ווילקינס, האדם היחיד שנבחר ל-75 השחקנים הגדולים ול-15 המאמנים הגדולים בתולדות הליגה. ווילקינס ניצח 1,332 משחקים כמאמן, זכה באליפות אחת והגיע לגמר אחד.
שניהם ביחד, כאמור, עם אליפות אחת, הפסד אחד בגמר ו-7 גמרים אזוריים. גרג פופוביץ', שמחזיק באחוז הצלחה גבוה בהרבה משל וויליקנס או נלסון, הגיע ל-5 אליפויות, הפסד אחד בגמר ו-8 גמרים אזוריים בקריירה. לדבר עליו מנקודת המבט של העונה הסדירה, למרות השיא, עושה לו עוול מסוים.
העונות הסדירות של סן אנטוניו, לפחות עד לעזיבת קוואי לנארד, הרגישו כמו קלאס באפס מאמץ. הם ניצחו מעל 50 משחקים ב-18 עונות ברציפות, כאשר רק בעונה אחת הם עוברים את רף 63 הניצחונות (2015/16, השנה האחרונה בקריירה של דאנקן והראשונה של אולדריג' בסן אנטוניו).
זה ההישג האמיתי של פופוביץ', והסיבה שבגללה צריך לחגוג גם את העונה הסדירה, למרות הגישה האדישה שלו אליה במשך שנים. בשונה ממאמנים שעשו זאת במספר קבוצות, הוא הגיע לכל הניצחונות בקבוצה אחת. הוא לא עשה את זה עם שיטה התקפית מוצלחת כמו דון נלסון או בכמות המשחקים הגבוהה ווילקינס, אלא בהתבסס על עקרונות נכונים.
הגנה חזקה, מעט כישרון מסביב לטים דאנקן (ביחס לשושלות היסטוריות אחרות), כדורסל "נכון" ויעילות שנשארת במשך שנים הפכו את הספרס לאחת הקבוצות האהודות בישראל, גם בלי שחקנים שמושכים עניין כמו קובי בראיינט, לברון ג'יימס או סטפן קרי.
מה שהפך את פופוביץ' לשיאן הניצחונות בעונה הסדירה בכל הזמנים ולאחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם, הוא בדיוק זה. היכולת להוציא 110% מהשחקנים גם אם הסגל לא נוצץ במיוחד או מתאמץ יותר מדי. היכולת לשלוף שחקנים כמו ברוס בואן, דחואן בלייר או אפילו רוג'ר מייסון ג'וניור ולהפוך אותם לשחקני חמישייה לגיטימיים לתקופות ארוכות הייתה הגדולה של פופוביץ' ושל סן אנטוניו ספרס.
במשך שנים הספרס היו הארגון המוצלח ביותר בספורט האמריקאי. שנה אחרי שנה, במשך 18 שנים, הם היו קבוצה תחרותית במיוחד. פופוביץ' עצמו אמר בעבר שההצלחה שלו בקריירה מבוססת על הבחירה בטים דאנקן בדראפט, והספרס אכן איבדו את הכיוון אחרי פרישתו והפציעה המסתורית שהובילה לטרייד על קוואי לנארד לטורונטו, אבל הכל התחיל ברמה מסוימת מפופוביץ'.
רבות נכתב ועוד יכתב על המנהיגות שלו. היכולת שלו לחבר אליו אנשים, לשמור על רמת מוטיבציה גבוהה במשך שנים, למצוא שחקנים בבחירות נמוכות ולהפוך אותם לכוכבי כדורסל ולבנות ארגון חזק שיודע לפתח אנשים מצד אחד, לדרוש סטנדרט גבוה מצד שני ולהצליח לאורך שנים הפכו את סן אנטוניו לטובה ביותר.
כנראה שהשיא של פופוביץ' מאחוריו. הוא בנה קבוצה טובה בסן אנטוניו ומאיים על הפליי-אין, אבל לא סביר שיזכה בעוד אליפות. בגיל 73, אחרי מדליית זהב אולימפית בטוקיו ו-26 עונות כמאמן ראשי ב-NBA, אולי זאת העונה האחרונה שלו בתור מאמן הספרס.
הגרסה הנוכחית של פופוביץ' מעניינת במיוחד. מאז 2017 אין לו כוכב ענק ברמה של טים דאנקן או קוואי לנארד, אבל עדיין יש משהו מעניין בסן אנטוניו, למרות שהוא (והיא) אחרי השיא. אנחנו רואים שחקנים צעירים מתפתחים, כמו דז'ונטה מארי, שהפך לאולסטאר.
בסופו של דבר הזמן מנצח את כולם, גם את פופוביץ' ואת הארגון שבעבר היה מופת בספורט האמריקאי. הוא סיים יותר מאלף שעות של כדורסל, לא כולל הארכות, בצד המנצח. גם כשהוא שמר כוחות לפלייאוף, גם כשהוא היה עם סגל חלש על הנייר.
זאת המהות של הספרס במשך שנים, זאת המהות של גרג פופוביץ' ואחד הדברים היפים ביותר שיש בשיא הזה. היכולת להוציא הכל מעצמך ערב אחרי ערב, "לחבוט בסלע" עד שמנצחים. גם אם זה מתקבל באדישות מצד פופ עצמו, אותה אדישות שהצליחה להוביל לאחת התקופות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של הספורט המקצועני. לא ברור כמה עוד נשאר לפופוביץ' בספרס או בכלל במחסנית, אבל זה היה חתיכת מסע.