המדריך לטרמפיסט: על הרס המורשת של דוראנט

בעולם שבו כל חברה שמחשיבה את עצמה משקיעה בחוויית מעסיק, להיות עובד של ג'ו צאי זו כנראה חוויה מטורפת. כל כך מטורפת, שעל יחס מפרגן לכמה מהעובדות המפורסמות שלו הוא נקנס ב-500 אלף דולר.

בתקופה שבה עשרות שחקני NBA מקבלים כל כך הרבה כסף שהם יכולים לקנות לעצמם מטוס פרטי בכל חודש, צאי - שותף מייסד של ענקית המסחר עליבאבא, ובעלי ברוקלין נטס וניו יורק ליברטי - החליט לפנק את השחקניות שלו, שמרוויחות הרבה פחות מעמיתיהן הגברים. הוא סידר להן טיסות פרטיות לחופשה בנאפה, וחמור מכך, טיסות צ'רטר למשחקי חוץ ב-WNBA. בליגה בה שחקניות לפעמים צריכות לעבור שלוש טיסות בין משחק למשחק, טיסות פרטיות עדיין אסורות בחוקה - מכיוון שלא כל הבעלים מסכימים לכך, ולכן זה נחשב כיתרון תחרותי. בהנהלת ה-WNBA כל כך זעמו, על פי הפרסום בספורטס אילוסטרייטד, ששקלו עונש חמור יותר - שלילת בחירות דראפט ואפילו דרישה להפסקת הבעלות על הקבוצה.

צאי הרגיש שלשחקניות שלו, שגם ככה משחקות רק מספר חודשים בשנה ובשאר הזמן משלימות הכנסה (ולפעמים גם נכנסות לכלא), מגיע יחס טוב יותר. הכוכבת היקרה ביותר בסגל, נטשה הווארד, חתומה על חוזה לארבע שנים תמורת 899 אלף דולר לכל התקופה. צאי השקיע הרבה יותר כסף בקבוצת הגברים: 899 אלף דולר זה מה שהוא משלם לקווין דוראנט בין יום שישי שעבר לשבת הקרובה - והבעלים, שקיבל מדוראנט אישית את הדרישה לעזוב לפני מספר ימים, רותח על הסופרסטאר שלו.

הוא רותח מפני שאנשי עסקים בכירים - ושחקני NBA, בטח במעמדו של דוראנט, כבר מחזיקים קרנות להשקעה, מגישים פודקאסטים בשם "חדר הדירקטוריון", מסתובבים בחליפות מחויטות - לא אמורים להתנהג ככה. האנשים שאמורים להוות דוגמה, מופת ומודל לחיקוי בהתנהלותם על המגרש ומחוצה לו, לא אמורים להחליף בעל תפקיד בכיר בחברה באמצע עונה תוך ויתור על נכסים אסטרטגיים, ואז להחליף אותו בבכיר פרובלמטי אחר שבכלל לא כשיר לעבוד, ואז להודיע שהם רוצים לעזוב. צאי, לפי הדיווחים בימים האחרונים, פשוט התייאש. לנו, האוהדים, הדרמות האלה מייצרות רייטינג וכותרות מסביב לשעון; אבל מה שקווין דוראנט עשה הוא רע לעסקים, רע ליחסי הכוחות השבריריים בין מנהלי הליגה לשחקניה ורע, מעל לכל, לקווין דוראנט.

גאה במאמן שלי, אתקע לו סכין בגב
רק ארבע שנים אחורה, צאי - שרכש את הנטס ואת האולם שלה ב-3.3 מיליארד דולר באוקטובר 2017 - הרגיש על גג העולם. התרבות הארגונית שבנו מההריסות המנג'ר שון מארקס והמאמן קני אטקינסון, לבנה אחרי לבנה, הפכה את הנטס ליעד מספיק אטרקטיבי כדי שקווין דוראנט וקיירי אירווינג, אלופי הליגה במשך 3 שנים רצופות (כל אחד לחוד), יחליטו לבוא לשחק אצלם. ביום הראשון של 2019/20, הנטס - שדורגו עונה קודם במקום השישי במזרח, עם מאזן 40-42 סביר - הפכו לפייבוריטית לאליפות שנים קדימה.

הם ידעו שזה לא יקרה בעונה הראשונה, בה דוראנט החלים מקרע בגיד אכילס, וקיירי ויתר על הבועה כדי לא לסכן כתף פצועה. בתחילתה של העונה הבאה, ג'יימס הארדן הבעיר את מסדרונות ההנהלה וחדר ההלבשה ביוסטון כדי לקבל חילוץ, דוראנט נתן את האור הירוק והנטס מסרו את עתידם ליוסטון ולקליבלנד כדי לבנות שלישייה גדולה שתביא אליפות, עם צוות מסייע מינימלי מסביב שנבנה תוך כדי תנועה. גם עם פציעות של אירווינג והארדן, הם היו רחוקים מידת נעל אחת של KD מלהדיח את האלופה המיועדת מילווקי. במקום להמשיך במומנטום, הגיעה סאגת קיירי והחיסונים. הארדן ודוראנט היו צריכים לשאת בנטל ודוראנט שוב נפצע, ואז הארדן החליט שנשבר לו מקיירי, ודוראנט פעל כדי לגייס במקום הארדן את בן סימונס, שלא שיחק בכלל עד תום העונה, משילוב של סיבות פיזיות ומנטליות.

במשך שלוש עונות, דוראנט קיבל את כל מה שרצה. עם קיירי ואיתו הגיע בעסקת חבילה את דיאנדרה ג'ורדן, סנטר מסוג שהרלוונטיות שלו בליגה זהה כיום לזו של טלפון חוגה, שהיה בבירור הרבה פחות טוב מג'ארט אלן הצעיר. חבורת "רודפי הטבעות" שהצטרפה לנטס כללה וטרנים שעוד כוחם במותניהם - או לפחות לכאורה, כפי שהתברר בחלק מהמקרים - כמו למרקוס אולדריג', פול מילסאפ, בלייק גריפין, ג'ף גרין וגורן דראגיץ'. גם שחקני משנה טובים הגיעו, החל מברוס בראון ועד פאטי מילס.

השינויים הגיעו גם לשדרת ההנהלה. המאמן האהוב אטקינסון הוחלף בסטיב נאש, חסר כל ניסיון אימון קודם, בזכות מערכת היחסים החמה שלו עם דוראנט. אחרי הדחה בסוויפ בפלייאוף מול בוסטון, בסדרה בה דוראנט אכל מרורים מול ג'ייסון טייטום ויחד עם אירווינג לא הצליח לנצח אפילו במשחק צמוד אחד, קווין בחר לפרגן בחום לנאש כשנשאל האם זהו המאמן הנכון לקבוצה: "נו באמת. סטיב היה צריך להתמודד עם תקופה מטורפת כמאמן בתפקיד הראשי הראשון שלו. קורונה, טריידים (מעניין מאיפה הגיעו הטריידים האלה!). אני גאה בתשוקה שלו עבורנו".

כל כך גאה, שחודשיים אחרי, דוראנט עשה מוב מרגש על חברו הטוב נאש, ותקע לו סכין בגב.

פיק אנד טרול
על פניו - כן, אפשר להבין את דוראנט. 3 שנים מתסכלות עם ניצחון אחד בסדרת פלייאוף וכל השיגועים של קיירי יכולים להוציא גם מטבח מכליו. אבל אין דרך יפה להגיד זאת: חבוב, אתה הבאת את זה על עצמך. כולם הכירו את אירווינג, אחרי מעלליו בקליבלנד ובבוסטון. כולם ידעו שדיאנדרה ג'ורדן לא באמת שווה 10 מיליון דולר ומקום בחמישייה. כולם ידעו שרק לעתים נדירות יכול מאמן רוקי גאון ככל שיהיה, שמעולם לא שימש כעוזר מאמן או בתפקיד ניהולי כלשהו (בווריירס היה "יועץ"), להביא אליפות אינסטנט. כולם ידעו שעל סימונס עובר משהו רע. גם דוראנט ידע. ובכל זאת הוא יזם והניע וגיבה.

אז לא, אי אפשר להבין את דוראנט. יש לו חוזה לעוד 4 שנים. הקבוצה שלו כבר סומנה לקראת 2022/23 כאחת המועמדות המובילות לאליפות בסוכנויות ההימורים. סימונס, אם וכאשר יחזור לשחק, אמור לתת את המטריה ההגנתית שחסרה לנטס מול שחקני כנף וגארדים בעונה הקודמת. לקבוצה עדיין יש משאבים למצוא חיזוק, ומנג'ר חכם שמזהה כשרונות ויודע לשים אותם בעמדות הנכונות. רוב הנזקים לנטס בגרסתם הנוכחית, כולל העובדה שהם אפילו לא יכולים ללכת לטנקינג מפני שכל העתיד שלהם עובר ליוסטון, נוצרו בגלל החלטות שהתקבלו בגיבויו, בתמיכתו ובדחיפתו של דוראנט. אז עכשיו ללכת?

נכון, הוא לא נעשה צעיר יותר. אין לו עוד הרבה שנים טובות לתת. רק שאם עד עכשיו עוד היה איזשהו סיכוי שטבעת האליפות השלישית, במידה ותגיע, תירשם על שמו - אז עכשיו הוא מחפש, שוב, טרמפ לפודיום. באופן אירוני, באחד הדיווחים עליו צוין שרק קבוצה אחת הוא פוסל קטגורית: גולדן סטייט ווריירס. לא חוזרים לאותו נהר פעמיים, בטח כשהנהר הזה בדיוק לקח טבעת בלעדיו, אבל על אותה שיטה לחזור פעמיים? למה לא. אי שם, למשל, כריס פול או ג'ימי באטלר רוצים טבעת ראשונה, ושניהם יתנו את הכדור לקיי.די ברגעי ההכרעה, כדי שישחרר את הג'אמפר המדהים והבלתי ניתן לחסימה שלו עם השעון המתקתק לאחור. האם זה יהפוך את הקבוצה שאת מדיה ילבש דוראנט לקבוצה שלו? בחיים לא.

ורק כדי להוכיח רשמית את הפיכתו לקיירי, שיחרר דוראנט כתגובה ראשונה לכל העניין ציוץ מסתורי שבו טען "אלה שנעולים איתי באולם, יודעים מי אני באמת". לעיתונאי ספורטס אילוסטרייטד שכתב שדוראנט "לא התייחס לכלום", ענה השחקן: "על מה אתה רוצה שאענה?", וכשהעיתונאי שאל שאלות לגיטימיות, ענה לו דוראנט: "חחח, תמשיך לחלום". וואלה, איך יצאת על עוד עיתונאי. שווה כל סנט מ-81.75 הדולרים שהרווחת בדקה בה חשבת על הציוץ הזה.

בסופו של דבר, המהלך המכוער שעשה דוראנט - לאוהדי הנטס, להנהלה, לג'ו צאי שהאמין בו - כנראה קיבע אותו סופית מחוץ להר ראשמור של הכדורסל: המורשת שישאיר אחריו, אפילו אם יסיים קריירה בפיניקס או מיאמי עם עוד שתי אליפויות ותארי MVP של סדרת גמר, תהיה של שחקן מפונק, ציני וכפוי טובה. כזה שמעולם לא לקח אליפות נגד כל הסיכויים, שמעולם לא ידע איך זה לזכות עם קבוצה שבנה במו ידיו, שבחר לברוח מהקשיים ולהשאיר אדמה חרוכה. של כישרון כדורסל ייחודי, מדהים וחד פעמי - אבל כזה שמשולב באישיות של טרול.