תגיות: NBA, אייזיאה תומאס
נבחרת ארצות הברית בכדורסל במשחקים האולימפיים של 1992 היתה הנבחרת הכי אמריקאית שיש. השילוב בין החוקים שאפשרו לשחקני NBA מקצוענים להשתתף ונפילת מסך הברזל כחצי שנה לפני האולימפיאדה יצרו הזדמנות כמעט חד פעמית להפגין את העליונות של האמריקאים על שאר העולם.
בשונה מפוטבול, הוקי קרח או בייסבול, כדורסל הוא ספורט גלובלי, וגם הוא בשליטה האמריקאית. זה ענף שהיה מוכר ואהוב בכל אירופה גם בשנות התשעים, ואפשר לארה"ב להראות במובן מסוים שהיא הכוח הגדול בעולם. ההתפתחויות הפוליטיות סידרו הזדמנות לקבץ אוסף היסטורי של שחקני כדורסל שרצו להשיג מדליית זהב אולימפית. כל השחקנים הגדולים של שנות התשעים והשמונים שיחקו בנבחרת הזאת. חוץ מאחד.
אייזיאה תומאס נבחר לאולסטאר באותה עונה, בה קלע 18.5 נקודות עם 7.2 אסיסטים למשחק והוביל את הפיסטונס ל-48 ניצחונות. זאת עונה טובה וייתכן שאף יותר ראויה מזאת של ג'ון סטוקטון או מג'יק ג'ונסון (שלא שיחק כלל ב-1991/92, אך נבחר לשחקן המצטיין של האולסטאר). בהתחשב בכך שמאמן הנבחרת היה צ'אק דיילי, מאמנו של אייזיאה בדטרויט, החיבור הכדורסלני הרגיש טבעי.
למרות זאת, היה די ברור שתומאס לא יהיה בנבחרת. ההיסטוריה בינו לבין ג'ורדן היתה עכורה במיוחד וסומנה כסיבה המרכזית. הזרע נטמן עוד ב-1985, אז תומאס דרש מחבריו לקבוצה במשחק האולסטאר לא למסור לג'ורדן הרוקי, לפחות לפי הגרסה של גארד הבולס. תומאס עצמו הכחיש את הדברים וטען שמדובר בגישה ילדותית מצידו של ג'ורדן. מאותו רגע השניים מעולם לא אהבו אחד את השני, וזה התעצם רק בפלייאוף.
ג'ורדן הפך לאחד השחקנים הטובים בעולם לקראת סוף שנות השמונים ופגש את דטרויט ארבע פעמים ברציפות בפלייאוף. ב-1988 זה נגמר ב-1:4 לדטרויט בחצי גמר המזרח, ב-1989 ב-2:4 לדטרויט וב-1990 ב-3:4 לדטרויט, כשהפיסטונס של אייזיאה מביסים ב-19 נקודות את הבולס בדרך לאליפות שנייה ברצף.
באותן השנים הפיסטונס החלו לשחק בשיטה הגנתית אגרסיבית במיוחד, שכונתה "חוקי ג'ורדן", כדי לעצור את מספר 23. דטרויט לא רצתה לפצוע אותו, אלא להתיש אותו כמה שיותר פיזית, בין אם באמצעות דאבל טים, שומרים אישיים או שחקנים אגרסיביים כמו ריק מהורן, ביל ליימביר ודניס רודמן. הכדורסל היה פיזי במיוחד בשנות השמונים ותחילת ה-90, והפיסטונס לקחו את זה לקצה. הם מתחו את החוקים כדי להגיע כמה שיותר רחוק
לקראת 1990/91 ג'ורדן עצמו התחזק פיזית כדי להתמודד עם ההגנה של הבאד בויז, והפעם שיקגו הגיעה עם יתרון הביתיות לסדרה מולם בדרך ל-0:4, כולל 94:115 משפיל בפאלאס של הפיסטונס. באחד הרגעים המבישים בתולדות ה-NBA, לפחות מבין אלה שקרו על המגרש עצמו, שחקני הפיסטונס, בהובלת ליימביר ותומאס, ירדו מהמגרש לפני לחיצות היד המסורתיות.
שיקגו פירשה את זה כחוסר כבוד מובהק מצד הפיסטונס, אותה קבוצה שהדיחה את הבולס שלוש פעמים ברציפות ולא ידעה להעניק לה את היחס המינימלי לאחר שהתהפכו היוצרות. זה נחשב לרגע בו השושלת של הבאד בויז קרסה לתוך עצמה. חוסר כבוד מובהק שפגע בתדמית שעוד נשארה להם: לא רק אנשים שיעשו הכל בשביל לנצח, אלא כאלה שגם לא יודעים להפסיד.
אבל אלו לא היו רק ג'ורדן ופיפן. לארי בירד לא אהב את תומאס לאחר שזה חזר בראיון על הקביעה לפיה "בירד היה סתם עוד שחקן אם הוא היה שחור", מג'יק ג'ונסון תיעב אותו לאחר שלכאורה רמז שהוא ביסקסואל לאחר שנדבק באיידס. צ'ארלס בארקלי וקארל מלון לא אהבו אותו גם הם, ואף אחד משאר השחקנים לא היה מעריץ גדול של תומאס.
"אייזיאה הרג את הסיכויים שלו בעצמו", אמר מג'יק בספרה של ג'קי מקמולן על נבחרת החלומות. "אף אחד בקבוצה לא רצה לשחק איתו". בסוף, אולי, זה כל הסיפור. אין ספק שתומאס אחד השחקנים הגדולים במשחק, אבל אנשים לא רצו לשחק לידו. גם אם אנשים העריכו אותו, הם לא רצו להיות יחד איתו בקבוצה. לבאד בויז היה את זה אחד עם השני, אבל לא עם שאר הליגה, וזה בסופו של דבר מה שהשאיר את תומאס בחוץ.
אייזיאה עצמו שרט ונלחם על המגרש, עד למצב שבו אף אחד לא היה מוכן להילחם בשבילו. זה חלק ממה שהפך את הבאד בויז לקבוצה כל כך גדולה ושנויה במחלוקת, אבל מנע ממנו במקביל לשחק בקבוצת הכדורסל הגדולה ביותר שהעולם ראה: הניסיון לגרום לקבוצה השנייה להפסיד ולא לנצח בעצמך. תפיסה שונה מדי מזאת שנבחרת כדורסל האמריקאית, שהחליטה לקרוא לעצמה "נבחרת החלומות" וייצגה את ארצות הברית בצורה המשקפת ביותר, עשתה. לפחות הם הסתדרו גם בלעדיו, בלשון המעטה.