המדריך לטנקיסט (או: כך נבחר בוויקטור וומבניאמה)

באמצע אפריל האחרון נפגשו הקליפרס וניו אורלינס למשחק מכריע על מקום בפלייאוף 2022, כאשר דבר אחד משותף לשתי הקבוצות. הפליקנס הגיעו חמושים בסי. ג'יי. מקולום ולארי נאנס ג'וניור, הקליפרס מצוידים בנורמן פאוול ורוברט קובינגטון. רק כחודשיים קודם, הארבעה האלה עוד שיתפו פעולה במדי פורטלנד טריילבלייזרס, לשם הגיעו מכל קצוות ארה"ב כדי לשמש כמסייעת של דמיאן לילארד, מקווים לתת לדיים סיבות להצביע על פרק היד גם במאני טיים. רק שבשלב מוקדם של העונה התברר שלילארד סובל מפציעה בשרירי הבטן ופורטלנד החליטה ללחוץ על המתג, ולהחליף מצב צבירה. מעכשיו, טנקינג.

היתה בכך לא מעט אירוניה. לילארד עצמו הגיע לפורטלנד בפעם הקודמת שבה החליטו שם לוותר על עונה בגלל פציעות של כוכבים. ברוקלין נטס היתה אז נואשת, וקיבלה מהם את ג'ראלד וואלאס המזדקן תמורת בחירת דראפט לא מוגנת בסיבוב הראשון. בבחירה הזו, מקום 6, לקחו הבלייזרס את מי שיהפוך לרוקי העונה, ובעונה הקרובה כנראה לא רק לסמל של הבלייזרס אלא גם לקלע המוביל שלה בכל הזמנים.

מכיוון שהשעון הווירטואלי על היד והשעון הביולוגי של הגוף מתקתקים אצל לילארד, הבלייזרס קיוו שההיפטרות ממקולום, נאנס, פאוול וקובינגטון תעזור להם לשקוע לקרקעית ולקבל בחירה גבוהה שתתרום להם מיידית בעונת 2022/23. הם אפילו שלחו את לילארד עצמו להגרלת הלוטרי בשביל המזל - אבל פורטלנד קיבלה רק את הבחירה השביעית. שיידון שארפ מגיע עם הרבה פוטנציאל, אבל כנראה לא ישנה מיידית את העתיד של קבוצתו. את המשפט האחרון אי אפשר, בשום צורה, לומר כרגע על ויקטור וומבניאמה וסקוט הנדרסון.

צ'ינג צ'ונג - אאוט, "חייזר" - אין
צמד המשחקים בלאס וגאס בין שני המועמדים להיבחר ראשונים בדראפט 2023 היו מופע זיקוקים מרהיב שמשך את כל העיניים של קבוצות ה-NBA. החד-קרן הצרפתי, 2.20, שמוגדר כשילוב בין קווין דוראנט ורודי גובר, והגארד האמריקאי, 1.90 מטר עם 2.06 מטר מוטת ידיים, שמוגדר כשילוב בין דריק רוז לראסל ווסטברוק (בפורמט ה-MVP שלהם. נשבע לכם שזו היתה פעם מחמאה). אחרי המשחק הראשון, פרסם אדריאן ווג'נרובסקי מ-ESPN ציטוט של מנג'ר אנונימי שהניח את היסודות לעונה הקרובה עבור לא מעט קבוצות: "זה הולך להיות מירוץ לתחתית כמו שלא ראינו מעולם".

בעידן בו כל דבר יוצא מפרופורציות הרבה יותר בקלות, ה-NBA הכניסה את עצמה למלכוד. הליגה שבה לגיטימי לומר שארבעת השחקנים הטובים ביותר כיום הם סרבי, יווני, קמרוני וסלובני, רוצה למגנט אליה את הכשרונות הכי גדולים מכל העולם ולתת להם את הבמה הטובה ביותר. הימים בהם שאקיל אוניל קידם את יאו מינג ב"תגידו לו - צ'ינג צ'ונג יאנג ווא אה סו" התחלפו בימים בהם לברון ג'יימס מגדיר את וומבינאמה כ"חייזר, כישרון של פעם בדור". חלק מהבינלאומיים מגיעים למחנות או מככבים באליפויות עולם ויבשת, אחרים אפשר לראות במפעלים אירופיים. את שחקני הג'י-ליג איגנייט ה-NBA מנסה לחטוף מידי האוניברסיטאות הפופולריות על ידי ייצוג במשחק הצעירים באולסטאר, למשל, בעונה שעברה. ועדיין, אף שחקן לא זכה למשחק ראווה בלאס וגאס עם לברון וכריס פול ביציע, ועם כזה באזז.

כן, זוכרים את יאו? הענק הסיני - כנראה הסנסציה הבינלאומית הכי קרובה מבחינת הדמיון לוומבניאמה - זכה לסיקור מטורף לפני הכניסה לליגה, אבל כשמדברים על "סיקור מטורף" לפני 20 שנה, מתכוונים לכתבות מגזין ועדכונים שוטפים באינטרנט. לא היו אז רשתות חברתיות, לא תוכן גולשים, לא 24 שעות של סיקור שוטף, לא היילייטס שמגיעים למיליוני צפיות תוך שעות. אז וומבניאמה והנדרסון ייכנסו לליגה, אם הכל יהיה בסדר כבר ב-2023, עם הר של ציפיות על הכתפיים. יש רק בעיה אחת - כדי להניח את ידן עליהן, קבוצות יצטרכו להפסיד. והרבה. ועכשיו.

באיזשהו מקום, הדראפט חותר תחת עיקרון הבסיס בספורט - המטרה היא לנצח - בעזרת חתירה אל עיקרון אחר שה-NBA וליגות אמריקאיות אחרות מקדשות: שוויוניות, אפילו מדומה. ב-2019, שתי קבוצות שוק קטן כמו ניו אורלינס וממפיס זכו באוצרות עתידיים, זאיון וויליאמסון וג'ה מוראנט, שהפכו אותן לקבוצות אטרקטיביות יותר. עכשיו יוטה, סן אנטוניו ואוקלהומה סיטי, למשל, חולמות על גורל דומה. אז איך מסבירים לאוהדים ולתקשורת את העובדה שהקבוצה מחליטה לוותר על עונה, על חודש, על משחק? מכריזים על בנייה מחדש, וכך נותנים לאוהדים תקווה. נסבול היום, בשביל המחר. הלוזינג של 2022 יביא לנו את הוויקטור(י) של 2023.

טראומת הינקי
אז איפה העסק מתחיל להיות מורכב? אף קבוצה לא תעלה לפרקט סתם ככה בלי כל הכוכבים שלה, תפתח רגליים בהגנה, או תתחיל לקלוע סלים עצמיים. הפעם האחרונה שבה קבוצה הלכה על טנקינג בוטה ומתמשך גרמה לליגה טראומה כל כך גדולה, שהליגה נאלצה "להנחית" עליה "יועץ חיצוני", או במילים אחרות, מישהו שיגרום להנהלה להפסיק להתנהל בצורה מסוימת. המקרה הזה, The Process של פילדלפיה 76 תחת המנג'ר סם הינקי באמצע העשור הקודם, זכה גם לספר מעולה בשם Tanking to the top, שם מתוארות כל השיטות שהובילו את הסיקסרס מהתחתית אל ג'ואל אמביד, בן סימונס ובאופן כללי אל דרג הקבוצות שיכולות להתמודד על אליפות.

כתם הסיקסרס מכביד על הליגה מכיוון שהוא היה קיצוני במיוחד. הסיקסרס של 2014 איבדו כמעט 3,000 צופים בממוצע למשחק, דורגו במקום ה-29 מבין 30 הקבוצות בליגה ואחד הקהלים הכי מלאי תשוקה בארה"ב התחיל לצאת נגד הקבוצה שלו. יש לבנות עתיד, ויש לשרוף את ההווה בצורה בוטה. ירון ויצמן, כותב הספר, תיאר איך הקבוצה עשתה כל מאמץ להחתים שחקנים על חוזים זמניים גם במחיר של שריפת גשרים עם סוכנים, וליצור תחלופה גבוהה כדי למנוע כל אפשרות ליצור כימיה או הרכב שבטעות יביאו ניצחון. המאמן ברט בראון, סיפר ויצמן, טעה מדי פעם בשמות השחקנים, לא מפתיע בהתחשב במקרים בהם שחקן הוחתם בבוקר - והיה פותח בחמישייה בערב.

"ה-NBA נמצאת במיטבה כאשר כל 30 מחנות האוהדים מגיעים לכל משחק עם תקווה שהקבוצה שלהם באה לנצח", אמר ג'ייק פישר, העיתונאי שחיבר את הספר Built To Lose על עידן הטנקינג, בראיון ל"NBA podcast". "בפועל, יש מספיק קבוצות שמבינות שלא טוב להיות תקועות באמצע - להילחם על כניסה לפלייאוף בכל שנה או מקסימום לעוף בסיבוב הראשון - ועוברות לבנייה מחדש".

המקרה של הסיקסרס, קבוצה שגם היא דשדשה במרכז הטבלה כמה שנים, היה כל כך קיצוני עד שבעלי תפקידים בכירים במועדון נבעטו החוצה באלגנטיות. עדיין, בחירות הדראפט נשארו והפכו לאולסטארס עתידיים. הרי אי אפשר לשלול מקבוצה גרועה את האפשרות להשתפר, אם בכך לוקחים מהם את התקווה ואת האפשרות לחזור להיות רלוונטיים. אז מה עושים?

המדריך לטנקיסט בגלקסיה
אכן, הקבוצות שנמצאות כיום בתחתית הגיעו לשם בדרך כלל אחרי שהיו באותו דרג ביניים מקולל לפני שנתיים-שלוש (דטרויט, אוקלהומה סיטי, אורלנדו, סן אנטוניו), או במקרים קיצוניים יותר, אחרי שהיו קבוצות צמרת, אבל לא הצליחו לקחת אליפות והרגישו שהחלון נסגר להן על האצבעות (יוטה, יוסטון, אינדיאנה). במצבים האלה, הקבוצות בדרך כלל מתחילות במכירת חיסול של כוכבים תמורת צעירים ובחירות דראפט, לוקחות אוויר ושוקעות (מכאן המונח To Tank) לעבר הקרקעית. עבור קבוצות משווקים קטנים - כמו רוב אלה שצוינו קודם - זו הדרך היחידה לגדל כוכבים, ובמקרה הטוב, ע"ע פניקס, אפילו לגדל כוכבים תוצרת בית שימשכו כוכבים בשוק החופשי.

הליגה לא יכולה לעצור זאת, אבל היא בהחלט ניסתה ומנסה למנוע תמרוץ של הפסדים. עד אמצע שנות ה-80, היית צריך לסיים אחרון באיזור שלך ולקבל 50% סיכוי לבחירה ראשונה בדראפט. אחרי שיוסטון סללה את דרכה לבחירה שהפכה להאקים אולאג'ואן ב-1984, הבין דייויד סטרן שחייבים שינוי והכניס את הלוטרי: הסיכוי של הקבוצה בעלת המאזן הגרוע ביותר לבחור ראשונה ירד ל-25%. הטנקינג של פילי גרם לאדם סילבר להקטין את הסיכוי עוד יותר, וכיום לבעלות 3 המאזנים הגרועים ביותר יש 14% סיכוי לבחור ראשונות. בנוסף, נכנס טורניר הפליי-אין וכעת שני שליש מהליגה משחקת גם לאחר תום העונה הסדירה, כשאפילו ניו אורלינס - שפותחת עונה ב-14-2 ולא מקבלת דקת משחק אחת מהסופרסטאר שלה עונה שלמה - יכולה להגיע לפלייאוף.

זה עדיין לא ימנע מקבוצות לנסות ולשפר סיכויים להגיע לוומבניאמה. בתור התחלה, נפטרים מווטרנים, שחקנים שכבר הביאו ניצחונות והישגים, אבל כרגע בעיקר עלולים להביא ניצחונות נוספים. במלים אחרות - אחרי שוויתרו על מיצ'ל, גובר, בויאן בוגדנוביץ' ופטריק בוורלי, אל תהמרו על הבית שלכם שמייק קונלי יסיים את העונה ביוטה. חוץ מזה יש את עניין הפציעות: אף אחד לא נוקע קרסול באופן יזום, אבל אם קרתה הטרגדיה, ואז יש אופציה לעבור ניתוח ואופציה לדחות אותו ולקצר את זמן השיקום, תהיו בטוחים שהקבוצות הללו יבחרו בניתוח. דרך אחרת להסביר טנקינג היא הצורך לרדת מתחת לתקרת השכר - להיפטר משחקנים יקרים תמורת חוזים זולים יותר במגבלות הטריידים האפשריות, ובכך להבטיח שהקבוצה "תשמור על גמישות לקראת הקיץ הבא" ואפילו תקבל חלק מהערימה שמשלמות העשירות של הליגה, בעיקר הווריירס, הקליפרס והנטס.

ניסינו, לא הלך, בלופ בלופ בלופ
שבע הקבוצות שצוינו הן החשודות המיידיות. רובן כבר עשו את המהלכים הנדרשים, נפרדו מוותיקים, בנויות על ילדים ושולטות על חלק גדול מבחירות הדראפט בשנים הקרובות. גם שם, פתיחה טובה מדי של העונה עלולה להיות קריטית: למשל, אם אינדיאנה תעמוד על מאזן 31-22 בפברואר ובאדי הילד ומיילס טרנר ישחקו נהדר, גם טרייד שלהם כבר עלול שלא להספיק. וכך, יכול להיות שהפייסרס אפילו יסכימו להתפשר על התמורה מוקדם יותר כדי להקטין את פרק הזמן עד ההיחלשות המיוחלת, או עד הבייאאוט לווסטברוק. בהתחשב בכך שטרנר מסיים חוזה בקיץ הבא, ערכו כנכס בטרייד ממילא יורד ככל שהעונה מתקדמת. מבחינת אותן קבוצות, יש גם היגיון מקצועי בלתת הזדמנויות לצעירים - כך יידעו את מי שווה להשאיר לשנים הבאות.

מעבר להן, יש את קבוצות ה"לא מספיק טובות לאליפות, ספק אם לפלייאוף" שרחוקות פציעה משמעותית אחת של כוכב מ"ניסינו אבל אופס לא הלך לנו, איזה חוסר מזל מצער, בלופ בלופ בלופ". שיקאגו ושארלוט, למשל, כבר ספגו אבידות עם לונזו בול ומיילס ברידג'ס, כל אחד מסיבותיו, ולא מצאו תחליף; החוזים של ווצ'ביץ' (מסתיים בקיץ) ודרוזן יחד כמעט שווים לזה של ראסל ווסטברוק, למשל. אפילו פורטלנד עצמה, אם לילארד במקרה שוב נפצע בשלב מוקדם, עוד יכולה להיפטר מג'ראמי גראנט שיהיה סחורה אטרקטיבית, ואף אוהד לא יהיה ממש מאוכזב לראות את שיידון שארפ בן ה-19 צובר ניסיון ב-35 דקות לערב כשהחלום על ויקטור מחכה באופק.

אז האם המירוץ לתחתית באמת יהיה מבזה? גרג פופוביץ' יכרסם סנדוויצ'ים במסיבת עיתונאים, חוזי 10 ימים יחולקו על ימין ועל שמאל אחרי שקבוצות תחתית ישלחו שחקנים טובים לקבוצות שאפתניות תמורת שחקנים פחות טובים, פצועים יישבו בצד יותר זמן מהרגיל ואולי קבוצה או שתיים תרים דגל לבן מוקדם מהצפוי. ממילא לקבוצות שלא יסיימו בין 3 האחרונות יהיו 58% סיכוי לזכות בוומבניאמה, נתון שלבדו יכול להכניס קצת שפיות לעסק. במילים אחרות, ספק אם נפגוש משהו שלא ראינו קודם. כלומר, חוץ מאשר, בסוף הדרך, את ויקטור וומבניאמה.