אזור הדמדומים: סוד ההצלחה של מיאמי

משחקי שבע, כמיטב הקלישאה של האן.בי.איי, הם Where Amazing Happens, המקום שבו מתרחשים דברים מדהימים. בטח במקרה של המשחק שהיה לנו הלילה (בין שני לשלישי), ה-84:103 המכריע של מיאמי על בוסטון. ההיט הגיעו בעמדה האהובה עליהם, אנדרדוג, מול קבוצה שניצחה 3 משחקים ברציפות והייתה לראשונה שחוזרת מ-3:0 למשחק שביעי כשהביתיות אצלה ביד.

זה הרגיש שדברים הולכים לכיוון של בוסטון, לפחות עד שהמשחק עצמו התחיל. כבר במהלך הראשון ג'ייסון טייטום נפצע בצורה קשה בקרסול וצלע לאורך 40 דקות, כשהוא לא הצליח להיראות כמו עצמו. כל הדיון על המשחק השביעי חייב להתחיל מהתזכורת הזאת – אם ג'ייסון טייטום בריא לחלוטין, סיכוי טוב שזה לא הופך למשחק שכמעט כולו ביתרון דו ספרתי של מיאמי. למרות זאת, זה מרגיש קצת כמו תירוץ בהתחשב בזה שהוא כן נשאר על הפרקט.

משחקי שבע הם שיא התחרותיות, רגע על עונה שלמה וכזה ששחקני בוסטון כבר היו בו מספר פעמים בעבר. החבורה של ג'ו מאזולה ניצחה 5 מ-5 משחקים בהם הייתה בסכנת הדחה בפלייאוף, עד למשחק הזה, ובכל זאת זה הרגיש כאילו מיאמי רצתה יותר. זאת אחת הקלישאות הכי מעצבנות בספורט, אבל כאן היא הרגישה נכונה. יותר מדי דברים שלא היו אמורים לקרות פשוט קרו, ולא בפעם הראשונה.

קבוצה שמפסידה 3 משחקים ברצף לא קולעת ב-14 מ-28 מהשלוש בחוץ. דאנקן רובינסון, שחקן הגנה רע שבקושי שיחק העונה, לא אמור לקבל דקות ועוד לחסום את השחקן הכי טוב של היריבה (כשטייטום פצוע). כיילב מרטין, שחקן של 9.6 נקודות למשחק בעונה הסדירה, לא אמור לקלוע 26 נקודות ביעילות פסיכית במשחק שבע. קבוצה שהפסידה במשחק הראשון של הפליי-אין ונראית כאילו היא לא יכולה לקחת ריבאונד, לא הייתה אמורה בכלל להגיע כזה רחוק בפלייאוף.

לכן הסדרה הזאת, בסוף, באה והלכה בהתבסס על השלשות של הסלטיקס. במשחקים 4 ו-5 הם קלעו באחוז טוב, במשחק השישי הם קלעו באחוז סביר עד ל-5 הדקות האחרונות. כאן מיאמי ידעה להחליף בצורה טובה בתוך אותה אזורית ולסגור את הצבע, בזמן שהיא הימרה על השלשות של בוסטון. זה עבד – הסלטיקס התחילו ב-0 מ-10 מהשלוש והיו בפיגור 38:21. שם, פחות או יותר, נגמר המשחק.

כשטייטום לא יכול לזוז יותר מדי וכשהגארדים של ההיט יודעים לסגור את ג'יילן בראון, מוביל כדור בינוני, בכל פעם בה הוא מנסה לכדרר, אין לסלטיקס התקפה חוץ מהזריקות מהשלוש. בעקבות זאת הדקות הכי טובות שלהם היו בריצת ה-0:8 של דרק ווייט, ובעקבות זאת יכול להיות שהצעד הנכון מבחינתם יהיה טרייד על חלק משחקני המשנה שהתקשו כאן כמו מרקוס סמארט ואל הורפורד בשביל אופציה שלישית מוכחת. לסלטיקס אולי יש את שחקנים 4-12 הטובים ביותר בליגה, אבל אין מספר שלישי מובהק.

גם בלעדיו, זה לא היה רחוק מגמר שני ברציפות. יכול להיות שאם טייטום וברוגדון היו בריאים או שאם השלשות היו נכנסות ברבע הראשון, אז ההיט היו עכשיו בבית וכל הטור הזה היה נראה אחרת, וכאן מגיעה השאלה של המאמן ג'ו מאזולה. קשה לבוא אליו בטענות על המשחק הספציפי הזה, אבל הדרך של הסלטיקס לכאן הייתה יכולה להיות חלקה יותר.

בין אם זה בגלל סגנון המשחק, שעבר באופן משמעותי להסתמכות על שלשות בעידן מאזולה לעומת קודמו אימה אודוקה, או בעיקר בעומס. הסלטיקס שיחקו 6 משחקים מול אטלנטה, 7 מול פילדלפיה ו-7 נוספים נגד ההיט. הם היו הקבוצה המוכשרת יותר בכל אחת מהסדרות, ויכול להיות שאימון טוב יותר והם היו מגיעים לסדרה מול ההיט רעננים יותר. אולי הם היו פחות מהססים או פחות עייפים.

למרות זאת, אני חושב שמאזולה צריך להמשיך בשנה הבאה. בוסטון החליפה 3 מאמנים ב-3 העונות האחרונות ויכולה להרוויח מעונה נוספת עם אותו מאמן, בטח כשהיא הראתה הרבה אופי וחזרה מפיגור 3:2 לניצחון ומ-3:0 למשחק שביעי. הם אולי צריכים שינויים בסגל וצוות אימון מנוסה יותר, אבל יש יתרונות להשארת המצב הקיים. כי גם מאזולה הזה וגם בוסטון הזאת סחטו את מיאמי עד הטיפה האחרונה.