איקרוז: דריק רוז ייזכר כטרגדיה ספורטיבית

הסיפור של איקרוס הוא אחד הידועים במיתולוגיה היוונית. בנו של דדלוס, שבנה יחד עם אביו כנפיים מנוצות ציפורים, הוזהר שלא לעוף גבוה מדי ולהתקרב לשמש, כדי שזו לא תתיך את השעווה בכנפיו, אבל התלהב יותר מדי מיכולתו להגביה טוס - וזה נגמר בסיפור שכולנו מכירים. בניגוד לאיקרוס, שעף גבוה מדי, נפל לים וקיפח את חייו, דירק רוז עדיין איתנו; אבל כל כך הרבה אלמנטים בסיפור של השחקן הכל כך אהוב וכל כך חסר המזל הזה נראים כאילו נלקחו ממחזה מוסר יווני קדום.

רוז היה, לא פחות, המושיע של שיקגו בולס. המועדון הגאה שרק התחיל להתרומם מהעפר אחרי פרישת מייקל ג'ורדן, סביב שחקנים כמו לואול דנג, בן גורדון וקירק הינריך, התחבר לשורשים כקבוצה גאה ומחוספסת שעובדת קשה. אבל כשאתה הרכז השני בלבד שנבחר ראשון בדראפט ב-29 השנים שחלפו מאז עשה זאת מג'יק ג'ונסון, וכשאתה מגיע לעיר ולקבוצה שצמאות להצלחות, הלחץ להצליח עצום. "הוא הפך מרעיון למושיע", כתב עליו מייק נאדל בסטייט ג'ורנל-רג'יסטר המקומי יום אחרי הבחירה ביוני 2008, "ועוד בעיר הולדתו".

את רוז, רק בן 19 אז, הלחץ לא הפחיד. "ברור שיהיה לחץ, אבל אני רגיל לשחק בשיקגו כך שזה לא ישנה הרבה", אמר במסיבת העיתונאים בה הוצג, "אני חושב שאבוא ואהיה המנהיג של הקבוצה, כך אני מרגיש. אני יכול להוביל על המגרש ומחוצה לו. הגיל לא משנה, אלא כמה אתה אפקטיבי, ואני חושב שכישורי המנהיגות שלי הולכים ומשתפרים".

"סליחה, דירק", כתב נאדל באותו טור, "אבל לזרוק לסל בתיכון סימאון לא בדיוק דומה למשחק ביונייטד סנטר מול אוהדים עצבניים ששילמו מאות דולרים לכרטיס. הוא היה הבחירה הברורה מאליה עבור ג'ון פקסון, ג'נרל מנג'ר הבולס, שהקבוצה הלא-מתפקדת שלו היתה זקוקה נואשות להובלת כדור, מסירה, מוסר עבודה, לחץ הגנתי ומנהיגות. ועדיין, אי אפשר לא לדאוג - לפחות קצת - מרמת הציפיות המופרזת ממנו. מאמן קנזס ביל סלף אמר עליו שהוא מסוגל להוריד ריבאונד ולהגיע לסל בשלושה כדרורים. האם אפילו מייקל ג'ורדן בחליפת איש הברזל היה מסוגל לעשות דבר כזה?".

"אנחנו מסודרים ל-10-12 שנים הבאות"

רוז לא הקשיב לדואגים, לחוששים, לסקפטיים. הוא יצא והנהיג את שיקגו בולס. לא בשחצנות ויהירות, אלא בדוגמה אישית, מוסר עבודה גבוה, אתלטיות וחוסר מורא מהסוג שאפיין את הרכז הקודם שנבחר ראשון בדראפט, 12 שנים קודם: אלן אייברסון - עוד MVP ושחקן אהוב שמעולם לא קיבל את הקלוז'ר שהיה ראוי לו. רק שאצל רוז, הכל קרה אפילו מהר עוד יותר. הוא היה מוצק יותר מאייברסון, שקל 15 קילו יותר, היה גבוה ב-7 סנטימטר, אולי גם אתלטי יותר, ועדיין כל כך הזכיר אותו בכניסות המטורפות לסל, שפעמים רבות נגמרו בדאנק מטורף. 

הנסיקה היתה מהירה. שנה ראשונה, 16.8 נקודות לערב ורוקי העונה. שנה שנייה, אולסטאר. שנה שלישית, 25 נקודות למשחק ו-MVP בגיל 22, הצעיר בהיסטוריה, בקבוצה שסיימה במאזן 20:62. דוויין ווייד ולברון ג'יימס ייסדו במיאמי את הסופר-טים הראשונה, בוסטון סלטיקס הלכה ודעכה, ובעיר הרוחות נוצר לו הוריקן שעלה בסערה למרומי הטבלה, ואיים להפוך לכוח דומיננטי, בדיוק כמו שחזה פקסון, כשאמר עם הבחירה ברוז: "אני חושב שהוא כישרון מיוחד. יש לו כוח ומהירות ייחודיים שאין להרבה רכזים בליגה הזו. הוא בן 19, ואנחנו מרגישים שכיסינו את העמדה הזו ל-10, 12 השנים הבאות". 

פקסון, האיש ששיחק עם מייקל ג'ורדן הבלתי מנוצח בגמרים ואפילו הביא לו אליפות אחת, לא האמין כנראה במונח "נאחס". רוז נתן לו סיבה טובה להאמין במונח "החזרת עטרה ליושנה". בעונת ה-MVP, הוא העלה את הרמה שלו בפלייאוף וקלע 27 נקודות למשחק, עד שהפסיד ללברון ושות' בגמר המזרח. למרות ההפסד, העתיד היה ורוד. "למדתי בעונה האחרונה שהמצב הגופני שלי לא היה מספיק טוב בסוף העונה", סיכם אז רוז, "ועל זה אעבוד בקיץ. פשוט הייתי עייף, הגוף שלי היה מותש. זה היה קשה ואלמד מזה".

פרט לעול הדקות, רוז גם היה, בגדול, מרכז ההתקפה של שיקגו בולס. "אם אתה אוהד שיקגו, אתה אוהב לקרוא את הדברים של רוז", כתב קורט הלין ב-NBC Sports אז, "אבל זה לא אומר שהוא צודק. קרלוס בוזר יכול לקלוע, אך הבולס צריכים בקבוצה עוד מישהו שמסוגל ליצור זריקות, עדיף בעמדת הרכז". זה אולי היה הסימן מבשר הרעות הראשון, כשהרוחות החלו לסעור סביב רוז עצמו. הרכז המבטיח והמדליק לא ידע מה עומד לפגוע בו.