מלך ליום אחד: מדוע מאק מקלאנג לא ב-NBA?

אלוף ההטבעות שהשלים טריפיט הגיע ל-3 תחרויות דאנק ו-3 משחקים בליגה הטובה בעולם בשלוש עונות. מההגנה והקליעה הבעייתיות דרך שאלת הגובה ועד מה שעשוי להחיות את התחרות

רועי ויינברג
רועי ויינברג   16.02.25 - 12:38

תגיות: NBA

Getting your Trinity Audio player ready...
ה-NBA הראתה לנו בשבועות האחרונים שהיא יכולה להיות הליגה הצינית ביותר בעולם. הטרייד על לוקה דונצ'יץ' שסחב את דאלאס לגמר, סיפורי דניס שרודר שהועבר בין קבוצות והשווה את הליגה לעבדות מודרנית ועוד מהלכים ששיגעו את כולנו גרמו לשחקנים להרגיש כמו סחורה שעוברת מיד ליד בהתאם לקבוצות, והראו שלעתים מה שמעניין יותר מהכל בליגה הוא לא הכדורסל עצמו. לכן אין בה יותר מדי מקום לאגדות, אבל הלילה (בין שבת לראשון) קיבלנו אחת.

הביקור השנתי של סינדרלת ההטבעות שלנו, מאק מקלאנג, לא אכזב. קשה להגדיר את מקלאנג כשחקן NBA של ממש. הוא שיחק העונה חמש דקות בליגה, אחרי אפס בשנה שעברה. בזאת שלפניה הוא קיבל 41 דקות, אך 33 מתוכן היו במשחק האחרון של העונה שהיה לפרוטוקול בלבד.

למרות זאת, הוא אחד המטביעים הגדולים בכל הזמנים. מקלאנג זכה בתחרות בפעם השלישית ברציפות, משהו שאף אחד לא עשה לפניו (כשרק נייט רובינסון זכה שלוש פעמים, אך לא ברצף). הוא הגיע ליותר דאנקים מושלמים מכל אחד אחר והשווה את השיא של ארון גורדון. הוא גורם לכוכבי NBA כמו יאניס אנטטקומפו, ג'ה מוראנט וסטף קרי לקפוץ מהכיסא כמו ילדים.

הוא אמנם רק בגובה 1.88 מ', אבל יכול לטעון כבר עכשיו שהוא אחד האתלטים הכי טובים מכל הכדורסלנים בצפון אמריקה. יש לו מספרים סבירים בג'י ליג (17.4 נקודות, 4.7 אסיסטים למשחק) ועניין שיווקי גדול יותר מכל שחקן 12-15 אחר בליגה, מה שהעניק לו חוזה אחרי אחת התחרויות בהן זכה. אז איך מקלאנג לא ב-NBA?
אתלט אדיר (Getty)
אתלט אדיר (Getty)

נגד כדורסל מודרני
התשובה מתחילה בהגנה. מקלאנג בגובה 1.88 מ' ולא באמת רכז של ממש, אבל הוא לא יכול לשמור על שוטינג גארדים בגובה 2.01 מ'. מהסיבה הזאת, בטח בעידן בו שחקנים נאלצים לשמור על כמה עמדות. אלכס קרוסו למשל גבוה ממנו ב-8 סנטימטר ומספיק פיזי כדי לשמור על שחקנים גדולים יותר. מקלאנג לא הראה את זה עד עכשיו.

יש למקלאנג ידיים זריזות והוא חוטף לא רע, אבל גם בג'י ליג הוא מתקשה לשמור על שחקנים טובים ולרוב "מוחבא" בהגנה. מספרי החטיפות שלו לא מספיק טובים בשביל לטעון שהוא יכול לגנוב כדורים גם ברמת NBA, אבל העתיד שלו מהבחינה הזאת גבולי. התקרה לא גבוהה בהתחשב בכך שהוא 1.88 מ' ומתקשה אחרי חסימות. שחקנים בגובה שלו היו מגיעים ל-NBA לפני עשור. "באסקטניוז" בדק ומצא שיש השנה שבעה שחקנים בגובה 1.88 מ' ומטה שקולעים בדאבל פיגרס, לעומת 17 ב-2014. לכן גם לאחר שנה בה היה ה-MVP של הג'י ליג אף קבוצה לא החתימה אותו, פשוט כי ב-NBA התפקיד שלו יהיה אחר לגמרי.

מה שהיה יכול להעניק למקלאנג צ'אנס הוא הקליעה, מה שהיה משפר גם את היכולת להכנס לסל בלי הכדור, היתרון הגדול של האתלטיות. אם מקלאנג היה שחקן של 40% מהשלוש באופן רציף הוא היה יכול לחפות על זה, אבל 31.5% מהשלוש העונה (כולל 36% ממסירה), 37% בשנה שעברה זה לא מספיק טוב, כשהאחוזים יורדים משנה לשנה. אשתקד כאמור הוא היה ה-MVP של הג'י ליג, אך שחקנים אחרים שזכו בתואר הזה לא הצליחו להגיע ל-NBA ולהתבסס בה גם עם קליעה טובה יותר משל מקלאנג. חלקם, כמו לורנזו בראון וקרליק ג'ונס, העדיפו לעבור ליורוליג בה הם פשוט היו ראש לשועלים (אחרים) במקום זנב לאריות. זאת שאלה של סגנון משחק, ומקלאנג לא מספיק טוב בשביל לשחק בדרך בה הוא משחק ב-NBA. 

זה בעצם אומר שגם אם מקלאנג ישחק במועדון כמו דנבר בו הוא יכול לנצל את האתלטיות הנדירה שלו בשביל לחתוך לסל ולהטביע, יהיה יותר קל לצופף את הצבע מולו כשהוא לא קולע או נע בלי הכדור. מקלאנג בן 25 וכנראה כבר עכשיו קרוב מאוד למה שהוא מסוגל לעשות כשחקן. יכול להיות שהוא יתאים יותר ליורוליג, ליגה בה הוא יקבל את הכדור, בה יותר נוח להחביא שחקנים בהגנה ובה הפער האתלטי בינו ובין השחקנים האחרים קטן יותר.

בשני המשחקים בהם שיחק במשחקי הכוכבים העולים, תחרות מול שחקני NBA צעירים שגם לא כל כך ניסו, ראינו את מקלאנג עם 2 מ-6 מהשדה בחצי ואז יורד לספסל, לא קולע או זורק וב-15- ב-3:46 דקות בגמר. זה לא היה ערב משחקים שיגרום לקבוצה להמר עליו, כשהוא היה חלש גם ביחס לשחקנים כמו פט ספנסר או ברייס מקגוואנס.

האתלטיות והכוח המתפרץ של מקלאנג כן הופכים אותו לשחקן שיכול לפרוץ ב-NBA, אך גם כאן אנחנו לא רואים אותו מספיק פורץ פנימה אחרי חסימות בג'י ליג (2.1% ממהלכיו) בשביל להפוך את זה לנשק משמעותי בליגה הטובה בעולם. בכדורסל של היום אתה צריך לקלוע ברמה גבוהה ולעשות הגנה ברמה גבוהה, ומקלאנג לא מספיק עקבי בשניהם ולא קיים בלי הכדור בהתקפה. 
כוכב עולה? (Getty)
כוכב עולה? (Getty)
מגמת שקיעה
כאן מגיעה שאלה אחרת, שאולי ממצה את ערב תחרויות האולסטאר הסולידי של ה-NBA שממשיך את השנים האחרונות. מה שאנחנו נזכור מהערב הזה יהיה בעיקר ההשלכה הביזארית של ויקטור וומבניאמה מהשלוש בתחרות הסקילס, ואולי רצף ההחטאות של אנדרה ג'קסון. שני הדברים האלה מסמלים את הדעיכה של סוף השבוע, שמראש לא מכוון לקהל ההארדקור של אוהדי ה-NBA שקם למשחקים באופן שוטף ומתלהב מהסקרינס של איזייאה הארטנשטיין אלא לילדים שאמורים להתאהב בכדורסל.

הפוטנציאל השיווקי והכלכלי עצום, בטח כשהליגה רוצה שהם יתאהבו בכדורסל עצמו. במקרה של תחרות הסקילס זה התבסס בעיקר על קצר בתקשורת, כשוומבי וכריס פול טוענים שנאמר להם שהם לא יפסלו אם יעשו כן. למרות זאת, התחרות עצמה קיימת כבר מעל לעשרים שנה וזה אולי הרגע האייקוני ביותר שהיא ייצרה, רגע שבעיקר מוציא אותה רע. היא מזכירה יותר פעילות מחצית, כבודן במקומן מונח, מאשר תחרות בין השחקנים הטובים בעולם.

הרעיון של תחרות שלישית לצד השלשות וההטבעות חיובי, והפורמט של הקבוצות לא רע, אבל סביר שה-NBA תקח אותו לכיוון אחר (כשהשנה ראינו לראשונה צמדים). אופציה שמרגישה רלוונטית היא שילוב שחקניות WNBA, בטח כשהאולסטאר הבא יתקיים באינדיאפוליס שהיא המגרש הביתי של קייטלין קלארק. התחרות בין סטף קרי וסברינה יונסקו אשתקד הייתה מרגעי השיא של האולסטאר הקודם, ושילוב של גברים ונשים זה מול זה או זה לצד זה בתחרויות של שלשות וכדרור עשוי להיות הדבר שיכניס עניין, או לכל הפחות ימשוך עוד קהל.

הבעיה הגדולה יותר, שמתחברת גם למשחק שיתקיים הלילה, היא שאלת התחרותיות. השמות שהשתתפו השנה בתחרות ההטבעות לא היו שמות נוצצים, בלשון המעטה. שניים מתוכם - אנדרה ג'קסון ומאטס בוזוליס - סיפקו הופעות שהיו מהגרועות בתולדות התחרות. מקלאנג עצמו נחשב למי שהציל אותה, אך רמז בעצמו כי אין בכוונתו לחזור לסיבוב רביעי.

ה-NBA צריכה להבין איך היא מושכת שחקנים טובים יותר להתחרות. הפתרון פשוט מאוד: כסף. כשמייקל ג'ורדן זכה ב-1988, הוא קיבל בלילה אחד 2.3% מהמשכורת שלו. אם ג'יילן גרין (שנמצא בשנה הרביעית בקריירה כמו מייקל בזמנו) היה משתתף היום, הוא היה מקבל 0.16% מהמשכורת. הערך היחסי של המענק קטן פי 14.

כאן נכנסות הרשתות החברתיות. מצד אחד דאנקים גדולים במהלך משחק הופכים לוויראליים יותר ומעניקים את יתרונות החשיפה שהיו באייטיז ובניינטיז לתחרויות ההטבעות. מצד שני, קל יותר לצחוק על מי שמתקשים בתחרות עצמה (כמו ג'קסון ג'וניור). תוסיפו לזה את הדרישות הגדולות במשחק המודרני, ופשוט לא משתלם לשחקנים להשתתף. יאניס אנטטוקומפו, אחד האתלטים הטובים בליגה, אמר שיקחו לו 3 שבועות כדי להתחמם. בעידן בו הוא צריך לעשות כל כך הרבה על הפרקט, אין לו את השבועות האלה.
וומבי בתחרות הסקילס. אולי לא כדור, אבל הוא זרק עליה משהו (Getty)
וומבי בתחרות הסקילס. אולי לא כדור, אבל הוא זרק עליה משהו (Getty)
אז מה הפתרון? האופציה הראשונה והפשוטה היא כסף. אם במקום 100 אלף דולר היו מציעים 10 מיליון דולר, אז מי שמרוויחים את הסכום הזה בעונה שלמה היו קופצים על ההזדמנות לעשות את זה בלילה אחד. אם ה-NBA מוכנה לשלם עוד 9.9 מיליון דולר, היא תקבל שחקנים טובים יותר.

מצד שני, אם ה-NBA היתה רוצה לשלם עוד כסף, היא הייתה עושה את זה. לא בטוח שמשתלם לה להשקיע בתחרות עצמה, ולכן היא יכולה לאפשר מצב בו מי שזוכה בתחרות באולסטאר זכאי באופן אוטומטי לחוזה סופרמקס, כלומר ל-35% מהתקרה במקום 30%. אותם 5% יכולים להגיע גם ל-50 מיליון דולר, מה שיוביל לכך שהרבה שחקנים טובים אך לא מצוינים, הד'ארון פוקסים של העולם, יגיעו ויתחרו על הון.

זה כנראה הפתרון הכי טוב מבחינת הליגה, כשאפשרות אחרת היא פשוט ביטול תחרות ההטבעות בין שחקני NBA. הבאתם של מטביעים מקצוענים שיתחרו אחד בשני תמורת 100 אלף דולר, סכום עצום עבורם, יכולה להוביל לדאנקים איכותיים יותר. הם גם ירוויחו מהחשיפה. לא מדובר באירוע חסר תקדים, בהתחשב בזה שה-NBA כבר ניסתה להחליף את התחרות ב-1998 ונכשלה, ובהתחשב בזה שמקלאנג נראה יותר כמו מטביע מקצועי מאשר כמו שחקן NBA.

הטריפיט של מקלאנג הוא הישג גדול, אך לא היסטורי. הכי רחוק שאפשר מג'ורדן או וינס קרטר שהיו כוכבים בליגה, קובי בראיינט שהפך לאחד או אפילו נייט רובינסון שהיה שחקן רוטציה חשוב (וקלע 34 נקודות ב-28 דקות במשחק פלייאוף בלתי נשכח מול ברוקלין). מקלאנג נמצא אפילו מתחת למחוזות של ג'רמי אוואנס, גלן רובינסון או האמידו דיאלו שעברו בין ספסלים כמה שנים ונפלטו מהליגה. שחקן שלא באמת קשור ל-NBA ומעין בלון הנשמה מלאכותי לתחרות שצריכה להמציא את עצמה מחדש. אולי הפעם ההתלהבות סביבו תספיק להזדמנות נוספת בליגה הטובה בעולם.