תגיות: NBA, דטרויט פיסטונס, לוס אנג'לס לייקרס
הכדורסל האמריקני המודרני מאופיין בימינו במשחקים עם ניקוד גבוה. צופי ליגת ה-NBA ראו במהלך העונה הזו משחקים עם כמעט 300 נקודות משותפות, גם בכאלה שכלל לא המשיכו להארכה. ב-23 בפברואר של השנה, דטרויט ואטלנטה נפרדו ב-143:148 משוגע לזכות הפיסטונס, במה שהיה המשחק עם הסקור הגבוה ביותר בעונת 2024/25, שלא המשיך להארכה.
לצורך ההשוואה, המשחק עם הסקור הנמוך ביותר שהיה בעונה הסדירה החולפת היה בין אורלנדו ובוסטון, משחק שהסתיים בניצחון של המג'יק 76:96 - 172 נקודות משותפות. מה שעוזר לא מעט לשטף המשחק, שמוביל לריבוי הנקודות, הוא שעון ההתקפה, שלא תמיד היה קיים בענף. רק ב-22 באפריל 1954, 8 שנים אחרי שנוסדה הליגה, נכנס החוק הזה, ששינה את הענף לתמיד.
אז מדוע ראו את הצורך להכניס את החוק של שעון ההתקפה? ובכן, בתחילת שנות ה-50 החלה בליגה מגמה של משחקים עם סקור נמוך וריבוי בזבוזי זמן. בהיעדר שעון ההתקפה, קבוצות שהיו מחפשות ניצחון על קבוצות גדולות וחזקות מהן היו מבזבזות את הזמן עם מסירות חסרות תועלת.
אחד מאותם המקרים, אולי המפורסם ביותר, בהם קבוצה בזבזה את הזמן במטרה לרשום ניצחון מכוער, התרחש במהלך עונת 1950/51 והתוצאה של שיטת המשחק הזו הניבה את סך הנקודות הנמוך ביותר שנקלע במשחק NBA אי פעם. ב-22 בנובמבר 1950 מינאפוליס לייקרס ופורט וויין פיסטונס (הגלגולים הקודמים של הפרנצ'ייזים המוכרים מלוס אנג'לס ודטרויט) קלעו יחד 37 נקודות משותפות על פני ארבעה רבעים בני 12 דקות. תוצאת הסיום - 18:19 "דרמטי" לפיסטונס על הלייקרס. "סיפור לשבת" שוב חוזרת אליכם והפעם, עם סיפורו של המשחק שייזכר לעד כגרוע ביותר שהיה, בהיסטוריה של הליגה הטובה בעולם.
מה הביא אותנו לרגע הזה?למשחק ההיסטורי הזה הגיעו הקבוצות כשהן בצדדים שונים של הסקאלה. פורט וויין פיסטונס הייתה הקבוצה הקטנה יותר מבין השתיים. היא זכתה שנים ספורות לפני כן ב-2 אליפויות בליגת ה-NBL ולאחר האיחוד היא לא זכתה בתואר. באותה העונה היא אף סיימה את הליגה הסדירה עם מאזן שלילי.
מולה עמדו הלייקרס, שהיו באותה התקופה האלופים המכהנים של הליגה הטרייה, שלוש עונות ברציפות. היה להם עוד תואר נוסף לפני כן ב-NBL, אך גם בלעדיו. הלייקרס היו הקבוצה שכולם נשאו אליה עיניים. גם בעונה ההיא זה היה המצב והלייקרס סיימו את העונה הסדירה מאוחר יותר במקום הראשון במערב.
כפועל יוצא למאמן של הפיסטונס, מארי מנדנהול, הייתה תכנית מאוד ברורה. היא לא הייתה מאוד יפה, אבל היא הייתה די יעילה - מנדנהול פשוט החליט שהקבוצה לא הולכת לשחק כדורסל מול הלייקרס. המאמן של הפיסטונס תכנן מלכתחילה לבזבז את הזמן ולנצל את אי קיומו של שעון ההתקפה והפיסטונס הוציאו את התכנית שלו לפועל באומנות רבה, בדרך לערב היסטורי מכל הסיבות הלא נכונות.
המשחק הגרוע ביותר בהיסטוריהכבר מפתיחת ההתמודדות שיטת המשחק של מנדנהול יצאה לפועל. לארי פאוסט, הסנטר של הפיסטונס, ניצח בטיפ אוף ובזמן שהשחקנים של הלייקרס ירדו להגנה, הם הסתובבו אחורה רק כדי לגלות שפאוסט נותר במרכז המגרש. הכדור נח על רגלו והוא עצמו לא זז. כלל. השופטים פחות אהבו את זה והם צעקו על פאוסט ועל מינדנהול להתחיל לשחק, אבל המאמן של הפיסטונס התלונן על ההגנה האיזורית הלא חוקית של הלייקרס, במטרה לבזבז עוד כמה שניות יקרות.
7,000 הצופים שנכחו באולם באותו הערב קלטו את שמתרחש על הפרקט ושרקו בוז צורם לשחקנים. האחרונים, אלה שבמדי הפיסטונס, החזיקו את הכדור קרוב לחזה במשך כ-3 דקות, כל אחד בתורו. עד כדי כך הייתה השיטה משעממת, שהשחקנים פשוט שמו את הכדור בבית השחי במטרה למנוע את חטיפתו. השיטה הזו הובילה לתוצאת הסיום המחרידה של הרבע הראשון - 7:8 לפיסטונס.
השיטה של הפיסטונס נמשכה גם ברבע השני, למורת רוחו של הקהל, וגם של הלייקרס, ששחקניהם החלו להתעצבן בעצמם. בירידה להפסקה הלייקרס הוליכו 11:13, ואחרי רבע שלישי שלא סיפק אירועים שונים, בכניסה לרבע האחרון היתרון שלהם עמד על 16:17. תשע שניות לסיום המשחק וכשהתוצאה הייתה 17:18 ללייקרס, הפיסטונס חטפו כדור וקלעו סל ניצחון, שסיים את אחת התצוגות המבישות ביותר בהיסטוריה של הליגה.
במדי הלייקרס רשמו שלושה שחקנים בלבד נקודות - ג'ים פולארד, שסיים עם נקודה מהקו, בוב האריסון שסיפק 2 נקודות וג'ורג' מיקאן, הכוכב הגדול של הלייקרס. הוא קלע 15 מ-18 הנקודות של המארחים, שסיפקו מצידם 4 סלי שדה בלבד מ-18 זריקות. מנגד, קלעו שישה שחקנים את הנקודות של הפיסטונס, כולל 5 נקודות של ג'ון אולדהאם, שהוליך את הקלעים. אגב, כל שחקני הפיסטונס קלעו ב-4 מ-13 מהשדה.
"הפיהוק הגדול"כבר ביציאה מהאולם הביקורות על השיטה של הפיסטונס עפו מכל עבר. בספר שלו, "השושלת המקורית: ההיסטוריה של הלייקרס", כתב סטו טומלי על התגובות למשחק שהגיעו מהקהל: "'זאת הייתה תצוגת המסירות הכי טובה בהיסטוריה' אמרו האוהדים מהיציעים בדרכם הביתה אחרי המשחק הכי גרוע שהיה בהיסטוריה".
אפילו מאמן היריבה ממיניאפוליס, ג'ון קונדלה, התאכזב ממקבילו בפיסטונס והתייחס לכך בפומבי. בסיום המשחק אמר המאמן: "אם ככה נראה ענף הכדורסל, אני לא רוצה שום קשר אליו". מנדנהול, מאמנה של פורט וויין, השיב לעמיתו: "מה לא היה בסדר? ניצחנו נכון? רצינו להביא את המשחק למצב שיש לנו סיכוי לנצח מבלי שיפרקו אותנו לחתיכות".
הביקורות לא הפסיקו ובתקשורת לא ריחמו על מנדנהול וחניכיו, כשכתב הספורט צ'ארלי ג'ונסון מיתג את המשחק כ"אסון ספורטיבי" ו-"הפיהוק הגדול". בנוסף, מוריס פודולוף, שהיה הקומישינר הראשון של הליגה, תקף אחרי המשחק: "אני חושב שהקבוצות הראו חוסר עניין מוחלט בקהל שנכח באולם בגלל איך שהם שיחקו".
לצד הביקורות, חלק מאנשי התקשורת (אפילו במיניאפוליס עצמה) הבינו את שיטת המשחק של מינדנהול: "זה כנראה היה חכם לשחק ככה. בכל פעם שהלייקרס והפיסטונס נפגשו, הלייקרס הביסו אותם, אז הוא החליט לעשות משהו שונה ולהפוך את המשחק לתחרותי יותר", אמר ג'ים פולארד למיניאפוליס טריביון.
בראי ההיסטוריהבעקבות המשחק הזה והתוצאה ההיסטורית, דרש הקומישינר, פודולוף, את שופטי המשחק ואת המאמנים לשיחה דחופה אצלו במשרד. המטרה הייתה למנוע טקטיקה דומה במשחקים בעתיד, טקטיקה שהייתה מפרקת לגורמים את הענף הזה ואת הליגה כולה. בפגישה הזו דנו על מספר שינויי חוקה שיעזרו למנוע מקרים דומים בעתיד.
באופן משעשע, שעון התקפה הוא דווקא לא אחד מהדברים שחשבו עליהם באותו היום. הקומישינר, יחד עם המאמנים ברחבי הליגה, הגיעו להסכם ג'נטלמני שטקטיקה שכזו לא תחזור שוב לעולם. התופעה אכן לא חזרה בצורה כל כך מובהקת, כפי שהתרחש באודיטוריום מיניאפוליס, אבל המושג של שעון ההתקפה נכנס לעולם הכדורסל רק 4 שנים לאחר מכן, במהלך עונת 1954/55.
הטקטיקה של מאמן הפיסטונס הייתה אות הפתיחה למספר שנים בהן בזבוז זמן הפך לתכנית משחק די שכיחה ב-NBA. יותר ויותר משחקים הסתיימו עם סקור נמוך ובליגה הוחלט: שעון התקפה ייכנס לתקנון הליגה. אותו שעון מלווה אותנו עד ימינו אנו וחלק גדול מהסיבה שהוא קיים היא אותו משחק עלוב ומשעמם אי שם בתחילת שנות ה-50, משחק שנתפס עד ימינו כגרוע ביותר שהיה בהיסטוריה.