בוקר בהיר וטראח: כך תם הרומן בין הלייקרס ללברון ג'יימס?

מג'יק ג'ונסון הרגיש מפוחד.

הבחור הצעיר מאיסט לנסינג, מישיגן, הגיע לעיר הגדולה לוס אנג'לס עם המון ציפיות. זה דבר אחד להיות כדורסלן, דבר אחר להיות כדורסלן שמצפים ממנו להוביל קבוצה, ודבר שלישי להיות כדורסלן שמצפים ממנו להוביל קבוצה באחת משתי הערים הגדולות בארצות הברית. עיר שבה הפער בין חלומות לבין מציאות יכול להרוס אותך. "היו להם חלומות", כתב ג'יימס פריי בספרו "Bright shiny Morning" ("בוקר בהיר וצח") המתאר את לוס אנג'לס על טיפוסיה והווייתה, "אבל קראו להם 'חלומות' מכיוון שלא היה קשר בינם לבין המציאות. הם היו מרוחקים, לא ידועים, בלתי אפשריים, כאלה שלא יתגשמו לעולם".

"כל כך פחדתי מהעיר, שבשנה הראשונה שלי פשוט נסעתי מהדירה למגרש ולדירה בחזרה", סיפר מג'יק ג'ונסון בשנת 2018 למאבריק קרטר, משותפיו העסקיים של לברון ג'יימס, על הימים האלה. למזלו, היה לו חבר בלתי צפוי: בעלי הקבוצה שלו, ד"ר ג'רי באס. הבעלים הטרי היה צריך את מג'יק כמו שמג'יק היה צריך אותו. באס היה לוקח אותו לארוחות צהריים וארוחות ערב, ואחר כך גם לבילויים משותפים. מג'יק היה צריך דמות אב ומישהו שייעץ לו על החיים מחוץ למגרש, באס היה צריך עוגן במועדון וכרטיס כניסה אל החבורה של המקובלים. "זה גרם להרבה ספורטאים להתרגז, כולל לחבריי לקבוצה", הודה מג'יק, "משום שהיה אז חוק בלתי כתוב - אתה לא הופך לחבר של הבעלים שלך".

לכן, היה זה אקט סמלי במיוחד כאשר לפני מספר שבועות, על פי דיווח ב-ESPN בסוף השבוע שעבר, הידיעה על עסקת המכירה של הקבוצה ממשפחת באס לרוכש מארק וולטר, סופרה מראש על ידי הג'נרל מנג'ר הנוכחי רוב פלינקה לכוכב החדש של הלייקרס, לוקה דונצ'יץ', ולמנהלת העסקית שלו; כל זאת בזמן שלברון ג'יימס, כנראה גדול השחקנים שלבש אי פעם את מדי הזהוב סגול (גם אם לא גדול שחקני הלייקרס), שמע על העניין מהתקשורת. אחרי שנים שבהן בלייקרס עשו הכל – יש שיגידו, ויזכירו שם של איזה ילד חביב שנבחר בסיבוב השני בדראפט 2024, לפעמים הרבה יותר מדי –  כדי לרצות את הסופרסטאר שלהם, הגיע הרגע לשלוח לו מסר: יש לנו כוכב חדש, אם לא שמעת, וכדאי שתתרגל גם אתה למציאות החדשה.

זכר אלפא, שכח אלפא

אם זה לא היה מספיק ברור בזמן אמת, השבועות האחרונים רק הדגישו עד כמה ההחלטה של ג'נרל מנג'ר דאלאס ניקו האריסון להעביר את לוקה ללייקרס הייתה חסרת תקדים. לא רק הטרייד עצמו; זו לא הפעם הראשונה שבה שחקן גדול מועבר לקבוצה אחרת בשיא תהילתו ובגיל צעיר יחסית – קארים עבדול ג'באר נשלח ממילווקי ללייקרס לפני 50 שנה – אבל זו הפעם הראשונה שבה סופרסטאר ענק עובר לקבוצה מסוימת, בזמן שכבר יש לה אחד כזה (אולי רק בפילדלפיה של שנות ה-80, עם מוזס מאלון וד"ר ג'יי, ראינו דבר כזה קורה). 

על המגרש, לפחות למראית עין, הכימיה הייתה נהדרת. לוקה היה הקווטרבק, לברון היה ווייד רסיבר, התלמיד השתפך על מורו והמורה שמח כל כך שהתלמיד הגיע והוריד ממנו את העומס. אבל יש סיבה שהמונח "זכר אלפא"  מתייחס לאדם אחד. באותו רגע בפברואר לוס אנג'לס לייקרס חדלה להיות, בטח במבט קדימה, הקבוצה של לברון. זה לא משהו אישי נגדו, ממש לא, וגם הנהלת הלייקרס נהגה בו תחילה בכבוד הגדול ביותר. אבל כאשר שיתוף הפעולה בין השניים לא הבשיל להישג בעונה הראשונה, והחלטות עסקיות דחופות עמדו בפתח, היה צריך לקבוע מי באמת האלפא בסיפור הזה.

ההחלטה של פלינקה הייתה כנראה זו שכל ג'נרל מנג'ר בליגה היה מקבל בלי לחשוב פעמיים. זו הייתה בחירה בין שחקן בגיל 26, שנה אחרי שהוביל קבוצה מוגבלת להופעה בגמר כאשר הוא מנצח בדרך שלוש קבוצות 50 ניצחונות בעונה הסדירה ועל הדרך מוביל את כל הפלייאוף בדקות, נקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות ושלשות, תוך כדי ביקורות על כך שהוא לא בכושר – לבין שחקן בן 40, שמאז הופעתו האחרונה בגמר עברו חמש שנים, ושכבר אין לו את היכולות לסחוב קבוצה לבד לאורך פלייאוף שלם.

אין כאן ניסיון להעליב את לברון. להיפך: עצם העובדה שאחרי 22 שנים בליגה, יותר מ-71 אלף דקות (לא כולל אולסטאר, משחקי הכנה, פליי-אין ומשחקים אולימפיים) ו-50 אלף נקודות ליגה ופלייאוף, אפשר בכלל לתהות האם הוא עדיין נמצא בדיון הזה - האם הוא עדיין אחד מחמישה שחקנים, גג שבעה, שמסוגלים בכלל לסחוב קבוצה עד הסוף - היא כבוד עצום בשבילו. אבל הפער הגדול בין המציאות לבין מעמדו הציבורי של לברון הוא המקור העיקרי לתדהמה שאחזה ברבים, כאשר התברר איך פלינקה השאיר את לברון באפלה בנוגע למהלכים הגדולים שנרקמו במועדון. אני אפילו נזהר מלכתוב כאן את המילים "מאחורי גבו": נושאים כמו העברת בעלות בכלל לא אמורים להגיע לפתחו של שחקן, חשוב ככל שיהיה. אבל ככה זה עם לברון, איש שהשפעתו העסקית על הליגה היא כנראה השניה בגודלה בכל הזמנים אחרי מייקל ג'ורדן.

וגם אם עד לפני קצת פחות מחצי שנה לברון כן היה זה שמקבל את הרמז בארוחת ערב במסעדה יוקרתית מהבוס, עכשיו זה נגמר. כן, הלייקרס כבר ראו איך צריכה להיראות קבוצה מצליחה שבנויה סביב לוקה דונצ'יץ'. לברון יודע שזה מה שהלייקרס מנסים לעשות, והמטרה העיקרית שלו בקיץ 2025 היתה אמורה להיות פשוטה: לוודא שהוא לא מפריע. רק שאז הגיע אותו בוקר בהיר בסוף יוני, והתברר שאולי הוא קצת כן.

אגרסיב-אגרסיב

"אנחנו מבינים את הקושי בלנצח עכשיו ולהתכונן לעתיד בו זמנית. וכן, אנחנו רוצים להעריך מה הדבר הטוב ביותר עבור לברון בשלב זה של חייו והקריירה שלו. הוא רוצה לוודא שכל עונה שנשארה לו תנוצל כמו שצריך, והלייקרס מבינים זאת, מביעים תמיכה ורוצים את הטוב ביותר עבורו. אנחנו מעריכים מאוד את מערכת היחסים שהיתה לנו עם ג'יני ורוב במשך שמונה שנים, ומחשיבים את הלייקרס כחלק קריטי מהקריירה שלו".

ההודעה שהוציא סוכנו של לברון, ריץ' פול, ב-29 ביוני, נשמעה כמו מברק פרידה. באמריקאית תאגידית מנומסת, הוא כמעט דיבר על הלייקרס בלשון עבר. סיפר כמה הקריירה בלייקרס היתה חשובה ללברון והסביר שהוא מבין את ההחלטה להתקדם לעידן החדש. רק שעל פניו, הצהרה שכזו הייתה אמורה להיות מגובה בהפיכה לשחקן חופשי, או בבקשה, מאחורי הקלעים או במפורש, לסיים באופן יזום את ההתקשרות. במקום זה, פול והקליינט שלו חתמו על פיסת נייר שאומרת שהוא לא רק ישחק בלייקרס בעונה הקרובה, אלא גם ירוויח בה 52.6 מיליון דולר, והשתתקו, משאירים מנג'רים ושחקנים עם יותר סימני שאלה מאשר מימ של ניק יאנג.

שיהיה ברור: עיני אינה צרה בלברון. לפי ההשפעה העסקית שלו על הליגה והקבוצות, יש מצב שגם 100 מיליון דולר לא היו שכר מספיק גבוה. כל פיפס שהוא עושה, רומז או מעלה בסטורי זוכה לכמות לא פרופורציונלית של חשיפה ודיון ציבורי ששווים כסף. הוא רגיל לשלוט בנרטיב סביב עצמו, הקבוצה שלו, לפעמים הליגה כולה. ועדיין, המשמעות המעשית של ההחלטה שלו בהתחשב בחוקי השכר היתה שללייקרס תהיה דרך מוגבלת להתחזק. המשאבים שנותרו באותו רגע לרשות המועדון היו טרייד על שחקני משנה ומטה כמו רוי האצ'ימורה, דולטון קנקט או גייב וינסנט, בחירת דראפט אחת בעוד שש שנים שמהרגע שבו לוקה הגיע הפכה הרבה פחות אטרקטיבית, ובמידה ויוותרו על דוריאן פיני סמית' בן ה-32 - בערך 14 מיליון דולר לפזר בין שחקנים, פלוס מספר חוזי מינימום. לכל קבוצה מובילה בליגה יש שחקן שמרוויח חוזה מקסימלי. שניים כאלה, כאשר השחקן השני בחשיבותו המקצועית מרוויח לבדו יותר משליש מתקרת השכר, כבר יוצרים בעיה.

וכך, השילוב בין ההודעה של הסוכן, למימוש האופציה ולמהלכים שהלייקרס עשו ולא עשו, שמה זרקור על מערכת יחסי הפאסיב-אגרסיב בין המועדון המפואר ביותר לשחקן הפעיל המפואר ביותר. "אני לא חושב אפילו שזה היה פאסיב-אגרסיב", הגדיר זאת זאק לואו בפודקאסט שלו ב-The Ringer, "זה היה יותר אגרסיב-אגרסיב". שני הצדדים, מתוך רצון לשמור זה על כבודו של זה, נמנעו מהצהרות פומביות, אבל המעשים שלהם דיברו בקולי קולות.

בצד של לברון, אלה היו סטוריז בהם שיבח את העיתונאית אלי קליפטון על כך שהצטלמה עם גופייה של ג'יימס במדי הקאבס וכתב "ברוך הבא הביתה" כשהוא משחק גולף בקליבלנד, ובצד של הלייקרס, זו הייתה החלטה שלא לסחור בנכסים תמורת וטרנים, ובמקום זה, להביא בכסף שהתפנה שני שחקנים שמתאימים לגיל של לוקה: הסנטר המוכשר עם המזג הבעייתי דיאנדרה אייטון, והפורוורד הלוחמני אך חסר הניסיון, ג'ייק לראוייה. יתרה מכך, הקבוצה גם לא ויתרה על הנכס מספר אחת שלה: אוסטין ריבס, שגם הוא מיושר עם הטיימליין של לוקה, ושלמרות הדלפה אחת בתקשורת על חוסר שביעות רצונו מהמצב, שיחק לצד דונצ'יץ' את הכדורסל הטוב והיעיל בחייו. גם זה לא אמור להפתיע, אחרי שראינו איך מוביל כדור נוסף לצד לוקה, כשהיה זה קיירי בדאלאס, מהווה חלק אינטגרלי מקבוצה שנבנית סביב הכוכב הסלובני.

ואז, הגיעה עוד לחיצה על דוושת הגז בתהליך הפרידה, בעזרת הכתבה באתר ESPN, שנכתבה על ידי העיתונאית המסקרת את הלייקרס, והעיתונאי המסקר את לברון מקרוב כבר למעלה מ-20 שנה – אולי סוג של הצהרת כוונות משותפת. מאותו רגע, כך נדמה, נשבר עוד משהו בחיבור בין הלייקרס ללברון, אולי הפעם בצורה שכבר יהיה קשה לאחות. שחקנים כמו לברון אמורים לבחור בעצמם היכן ישחקו, ללברון ספציפית יש סעיף המאפשר לו להטיל וטו על כל יעד, ועדיין אם יש משהו שלמדנו בשנה הזו - היא שאין שום דבר שכבר יכול להפתיע אותנו. הלייקרס ינהלו את התהליך הזה בכפפות של משי, אבל אם תיווצר הזדמנות לתת אותו לקבוצה אחרת באופן שיחזק את הלייקרס מיידית, ויכין אותה טוב יותר לעתיד סביב לוקה, סביר להניח שפלינקה ילחץ על הכפתור.

נטל, בעל כורחו

"הוא מחייך, למרות שהוא יודע שהמצב לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה, למרות שהוא יודע שהעולם לא רוצה יותר את מה שיש לו, הדבר שהוא אוהב, הדבר שהוא הקדיש את חייו לבנות ולשמר" (ג'יימס פריי, 'בוקר בהיר וצח')

על פניו, ללברון מגיע יותר. בעיקר כאשר בעונה שעברה הוא עדיין נבחר לאחד מעשרת השחקנים הטובים בליגה, ובצדק. אבל עדיין, אי אפשר להתעלם מעניין הוותק והגיל. לא תמיד כוכבי על בסוף הקריירה זוכים לפרידה הראויה, ואם הם כן, כמו במקרה של דירק נוביצקי או דוויין ווייד, זה קורה כאשר הקבוצה שלהם כבר לא מתמודדת על אליפות. מייקל ג'ורדן פרש משיקגו כאשר הבין שהבוס ג'רי קראוס לא מתכוון לשלם כדי להשאיר את הלהקה ביחד; בשנתיים שלו בוושינגטון הוא הספיק להשפיל את שחקן העתיד של המועדון, לעשות טריידים שהרסו אותו שנים קדימה ובסופו של דבר, אפילו לא הגיע לפלייאוף. שום דבר מזה לא הכתים את מורשתו של מייקל. גם סיום צורם לקדנציה בלייקרס, בפרספקטיבה של חמש, עשר או 20 שנה, לא ישפיע על מורשתו של לברון.

הדוגמה הטובה ביותר לשנים אחרונות פחות סימפטיות, ואולי הרלוונטית ביותר בהתחשב בסיטואציה, היא של קובי בראיינט. בשלוש השנים האחרונות שלו בלייקרס, מהאכילס הקרוע והלאה, הוא היווה עול על המועדון. הפציעות האטו את מכונת הקליעה המשוכללת והפכו אותה לבלתי יעילה; אף כוכב לא הסכים להתקרב לשם, למרות ניסיונות חיזור נואשים, כל עוד צילו של הבלאק ממבה המשיך לרחף מעל; ורק משחק הפרידה המשוגע היווה נקודת אור בתקופה האפלה ביותר בתולדות הלייקרס. אף אחד בלוס אנג'לס לא אמר לקובי שהוא נטל, כי בכל זאת זה קובי, אבל מי שידע זאת טוב מכולם וחווה איך הקבוצה הופכת לגרוטאה היה סוכנו של בראיינט: אחד, רוב פלינקה.

למרבה האירוניה, לברון היה זה שהוציא את הלייקרס מהתקופה הזו. ביחד עם פלינקה ועם הבעלים החדשה ג'יני באס, הוא שוב נתן להם אופק להתמודד על אליפות. אבל אחרי שזו הגיעה, כאשר סימני הגיל החלו לתת את אותותיהם, הלך וגדל הפער בין התדמית הציבורית של לברון - בוודאי כשהוא שבר שיאים היסטוריים והעמיד את הרף שלהם בגבהים של מונדו דופלנטיס - לבין היכולת שלו להביא תארים. יותר מזה, המהלך המשמעותי ביותר שעשו הלייקרס בין אליפות 2020 לבין עסקת דונצ'יץ', כנראה ביוזמת לברון, הרחיק את הלייקרס מהאליפות בצורה כמעט בלתי הפיכה: ניסוי ראסל ווסטברוק היה פארסה מקצועית איומה. פלינקה הצליח לתקן באופן שהוליד ריצה מרשימה אחת לגמר המערב, ועוד זכייה יפה בגביע הראשון שהעניקה הליגה. באזור כל כך שוויוני ועתיר כוכבים צעירים וקבוצות איכותיות, ספק אם לברון יכול היה להגיע גבוה יותר.

לעולם לא נדע כמה כוכבי משנה הלייקרס כן ניסו להביא באותן שנים, אבל הנה שני דברים שאנחנו כן יודעים: ברוק לופז, לא כוכב בשום צורה ושחקן בן 37, אבל עדיין מגן טבעת מהטובים בליגה שיכול לרווח עבור לוקה, קיבל רגליים קרות אחרי ההצהרה של ריץ' פול והלך לחתום בקליפרס; ולברון עצמו אמנם הסכים בקיץ 2024 לוותר על חלק משכרו כדי להביא כוכב אחר למועדון - אבל דמאר דרוזן (שלפי השמועות, היה אמור להגיע לפני שעסקת ווסטברוק התבצעה) סירב, וקליי תומפסון ויתר על שכר גבוה יותר באל.איי כדי לעבור לדאלאס ולשחק - גם כאן, כמה אירוני - עם לוקה.

גם כאשר לברון התחיל לחפף בהגנה, גם כאשר החטיא בשניות האחרונות, גם כאשר נפצע, איש בארה"ב לא העז לתלות בו את האשמה לחוסר בדגלי אליפות נוספים בזהוב וסגול. וזה יצר מלכוד בלתי אפשרי עבור הלייקרס: מצד אחד, איך אפשר להאשים את לברון כאשר כל השחקנים האחרים סביבו לא מספיק טובים? ומצד שני, איזה כוכב שפוי היה מעלה בדעתו להביא את עצמו לסיטואציה בה לא משנה כמה טוב ישחק, הפוקוס תמיד יילך לשחקן אחר?

לסגור מעגל. איזשהו

"כל דבר טוב מגיע לסיומו - לעתים, סוף עצוב, כעוס ואומלל. הסיבה לסיום כזה לרוב תתנקז לאחד משלושה דברים: כסף, מחלה, או אהבה שאבדה" (ג'יימס פריי, בוקר בהיר וצח)

לברון ג׳יימס התווה את הדרך בהפיכתם של שחקני NBA לאימפריות עסקיות בעידן המודרני. הקריירה שלו החלה בסמוך לקוד הלבוש המחמיר של דייויד סטרן שחייב את השחקנים לעבור לחליפות, ועם חברי הילדות שלו מאוהיו, הקים ישות עסקית שתכליתה להעצים את המותג סביבו. זה הצליח מעל המשוער, והפך אותו לגורם מרכזי בתעשיית הבידור – משהו שכנראה לא היה קורה אילולא היה עובר ללוס אנג'לס – ואפילו עם קריצות לפוליטיקה. ולכן, דווקא כטייקון עסקי, לברון צריך להבין את ההחלטה הקרה שהלייקרס מקבלים עכשיו.

בעולם מושלם, כנראה הוא ופלינקה היו צריכים להיפגש לפני תחילת הפרי אייג'נסי ולסכם בלחיצת יד על סיום הקשר המשותף בדרך כזו או אחרת. בפועל, ההבנה של הלייקרס שבעוד פחות מחודש לוקה צריך לחתום על הארכת החוזה המקסימלית, ובעיקר ההבנה של ההשלכות מה יקרה אם לוקה לא יחתום, עומדת מאחורי הדרך בה הדברים מתנהלים בלוס אנג'לס בשבועות האחרונים. אין לפלינקה ולוולטר זמן לבזבז, וגם מהזמן המועט שנותר, יותר מדי התבזבז על לברון וההשלכות שיצרו מעשיו והצהרות סוכנו.

בעולם מושלם, לברון יבחר לעצמו סוף טוב יותר. הוא תמיד היה גדול יותר מהקבוצות שלו, אבל בלייקרס זה כבר לא יכול לקרות. כל ארבע האופציות שכרגע מונחות לפתחו של פלינקה יהיו קלוז'ר, מהסוג שיוכל להכיל אותו ולתת לו את סגירת המעגל לה הוא ראוי. או שיתאחד בסן פרנסיסקו עם סטף קרי בשחזור של הטורניר האולימפי בפריז; או שיתאחד מחדש בדאלאס עם קיירי, אנתוני דייויס וג'ייסון קיד, שותפיו לשתי האליפויות האחרונות שלקח; או שיתאחד מחדש בקליפרס עם טיי לו, יישאר קרוב לבית ויהפוך את ארבעת הדרבים של לוס אנג'לס לאירוע הבידור הכי מעניין בעיר; או שבאמת יחזור הביתה לקליבלנד, וינסה במזרח פתוח לרווחה, לסיים עם טבעת חמישית.