לפני מספר שבועות סיים דני אבדיה את עונת השיא בקריירה שלו, במהלכה הפך לכוכב של פורטלנד ולאולסטאר טרי, כמו גם לישראלי הראשון שהעפיל לפלייאוף ה-NBA. הערב (שישי) הוא התראיין לאולפן שישי ולדני קושמרו וסיפק הצצה קטנה לחיים שלו ולעונה האחרונה."התחלתי לגבוה בגיל 15", אמר הכוכב, "גבהתי בקיץ 10-12 סנטימטר. אתה מאוד מתבייש מגובה בהתחלה, היה לי קשה בבר מצוות ובת מצוות שכולם רוקדים ואני כמו מגדל אייפל. מרגיש שפספסתי המון בילדות, היה לי הרבה פעמים שכאב לי, אבל הייתי צריך להגיד שאני לא יכול. היו פעמים שהייתה מסיבה ולא גילו לי. אני יודע למה נכנסתי". על הראיון הזכור שלו בגיל 17, בו אמר שהוא רוצה להגיע רחוק יותר מכספי, הסביר אבדיה: "חלק ממה שאמרתי בא להגיד שאני מכבד את כספי, אבל אני רוצה להיות יותר טוב. לא הייתי תלמיד משהו, המורה הייתה מוציאה אותי לפני שהשיעור התחיל. אין בגרות, אני רע מאוד במתמטיקה, אבל את כמות הנקודות והריבאונדים אני יודע לחשב".אבדיה המשיך והתייחס גם למשכורת העתק שלו, שעוד צפויה לגדול ולגדול ככל שיעברו השנים, כמו גם למה דעתו על ויקטור וומבניאמה: "אלה מספרים לא נתפסים. אני לא מכיר את המספרים האלה. אני התחלתי לשחק כדורסל עם החברים בשביל הכיף. החיים שלי השתדרגו, אני אוכל טוב, ישן במקומות יפים עבדתי מאוד קשה בשביל זה, אבל זה לא שינה קמצוץ ממי שאני. וומבי? אני שמח שהניקס ניצחו"."אבא שלי דמות יוצאת דופן שגם הגיעה לארץ נהדרת, החיקוי שלי היה יותר גרוע", הוא המשיך ודיבר גם על מערכת היחסים עם אביו, "לא היו לי כל כך הרבה ברירות, הוא לא שאל אותי מה לבחור. הוא ניסה להכניס לי הרבה קשיחות. הוא היה צועק עליי בעצבים אחרי הפסד, ברמה שלא נהניתי. היה לי קשה מאוד. אם הייתי טוב, הייתי מקבל כיף והוא היה אומר לי כל הכבוד"."זה נתן לי המון, השילוב בין הישראליות החמה לסרביות הקשה עיצב את מי שאני. הרבה ממה שאבא שלי עשה, הראה דברים בחינוך שהיום אין. אני מאוד התחברתי לקשיחות, ללא לוותר, הרצון לנצח, זה משהו שתמיד מוטבע בי. היה לי צד משלים, את אמא שלי. קיבלתי גנים מאוד טובים, זה מאוד חשוב, אבל המיינדסט זה הדבר הכי חשוב בספורט". על מה שמבדיל אותו משאר השחקנים ומה הופך אותו לכל כך טוב: "האגרסיביות עושה אותי טוב, אני לא מפחד מכלום. אין בן אדם שעומד מולי ואני נבהל. תביא לי את מייקל ג`ורדן שומר, אני לא מפחד, יחטוף לי יחטוף לי, ייתן בלוק, ייתן בלוק. זה מאוד ישראלי"."טראש טוק זה כמו שחמט. אנשים נכנסים לראש, צריך לדעת איך להיכנס לראש של אחרים. היה לי שחקן שאני לא אציין את שמו שאמר לי שאני מת, שהוא ייכנס בי, הוא לא עשה לי כלום. אמרתי לו שהתכוננתי לזה שהוא ייכנס בי ובסוף הוא לא כיבד. עכשיו אנחנו חברים. לברון? היה לי מוזר לשחק מול לברון, ראיתי אותו בסרטים ופתאום אני מולו".על האולסטאר: "עד לפני שנתיים אף אחד לא ידע מי אני. זה בלתי נתפס. לא חשבתי שאני אגיע לזה, לא עיכלתי. הטלפון שלי התפוצץ, אמא שלי חיבקה אותי, אבא אמר לי `כל הכבוד`. החיים שלי בין מלון למלון, מטוס למטוס, אני קם בבוקר ולא יודע באיזו עיר אני לפעמים. אני משחק מול עשרות אלפי אנשים, אבל אתה חייב להיות ממושמע. היו רגעים שהיה לי קשה וחיכיתי ליום שאחרי".על התאונה הקשה שהובילה לפציעה: "ראיתי את החיים חולפים מול העיניים. אבא שלי נהג, הסיט את המבט לשנייה, חטפתי מכה מכרית האוויר, אבא שלי חתך את היד. יום אחרי היה לי משחק. אני בחור שמצניע את הפציעות והדברים הרעים שעוברים עליו. אני לא מתבכיין על פציעות, כל עוד יש לי שתי רגליים אני משחק. בדיעבד, משחק אחרי זה הצטבר לי משהו בגב ואז נפצעתי לחודש. זה לא היה הרעיון הכי חכם שלי. כשאני עולה על המגרש אני בן אדם אחר". "לפעמים אני לא מתמודד עם הלחץ. יש פעמים שאני ישן שעה בלילה, מהאדרנלין, מהמתח והלחץ. מהמה יהיה. אני לא מדבר עם פסיכולוג, אני מדבר עם אמא שלי. אני מאוד אוהב אופנה, אוהב ללכת לחנות בגדים, להתלבש, לשים נעליים. זה עושה לי כיף. אני לא מהמתפרעים".על פורטלנד: "טוב לי איפה שאני, טוב לי עם מה שיש לי. פורטלנד זה מקום יפהפה. מאוד קשה לי לבלות כי אני בכדורסל, אבל אני חי על אגם, עם בתים מסביב, יש אחלה אנשים. יש לי סירה בבית. אני מאוד נהנה. חברים באים לבקר כשיש לי זמן. אני גם יושב לבד, אני אוהב לשבת לבד במסעדות. אני גר עם אמא, היא איתי רוב הזמן".על חיי הזוגיות שחסרים לו: "אני לרוב בחו"ל, בעבודה. קשה לנהל זוגיות, החיים שלי לא הכי נוחים לזה. זה קשה לי. אני לא מקבל הצעות. בגלל שאני בארה"ב ויש לי לו"ז צפוף, זה מרתיע הרבה בנות. אני מרגיש הבדל עצום בתגובות הרעות. הפכתי לשם גדול יותר, אנשים שמים לזה יותר. סופג קללות, אנטישמיות ברשת, אבל במציאות אני מקבל המון אהבה. תמיד מעודדים, יש ישראלים עם דגלים. זה לא מובן מאליו"."אני יודע היום שילדים מתעוררים קבוע בלילות וגדלים על לראות אותי משחק, זה פסיכי, זה מרגש אותי מאוד. אני משחק גם כשאני לא יכול ואני פצוע, אני יודע שרואים אותי בישראל וזה עושה להם טוב. אני לא שוכח מאיפה באתי ושזו המדינה שלי, ואני רוצה להראות את זה על הבמה. הארץ חשובה לי והביטחון ואני מצדיע לחיילים ששומרים על המדינה"."מה החלום? להמשיך לשבור תקרות זכוכית. אני מקנא בניקס שלקחו אליפות. מקווה שיום יבוא ותהיה לי משפחה, בן שאני אוכל לטפח. לא בהכרח שיהיה שחקן כדורסל. עם כל הבעיות שיש לפעמים, יש פה ארץ אחת. אני אחיה בישראל אחרי זה. גדלתי פה ואני ארצה שגם הילדים שלי יגורו פה".