"אני אוהב את האוהדים שלי בפילדלפיה, אבל זה המקום הקשה ביותר בעולם הספורט לשחק בו. וזה המקום שהכי קשה להיות בו סופרסטאר" (אלן אייברסון, דצמבר 2006)השמש לא תמיד זורחת בפילדלפיה. שילוב בין מנטליות של עיר צווארון כחול תעשייתית, שדורשת מהשחקנים להראות מאמץ עילאי ולועסת אותם אם הם לא נותנים את המקסימום, לבין עשרות שנים של שברונות לב ספורטיביים, הפכה את אוהדי הספורט בעיר הזו למשהו אחר. שילוב של תשוקה עצומה עם יכולת להתאכזר אליך אם אתה לא עומד בציפיות. קובי בראיינט, שנולד וגדל בעיר הזו, גזל לאוהדים האלה את החלום כשהביס את הסיקסרס בגמר 2001; כשמונה חודשים לאחר מכן, במשחק האולסטאר של 2002, הם שרקו לו בוז צורם וממושך. "הרגשתי פגוע מהם", הסביר, "אבל ככה זה. הם קהל קשוח". גם מהבחינה הזו, ההחלטה האחרונה בקריירה של לברון ג`יימס - ללכת ולשחק עבור הסוונטי-סיקסרס - היא בחירה מעניינת במיוחד. אוהדי הסיקסרס, שרק לפני עשור ראו את הקבוצה שלהם עושה את הטנקינג הבוטה והמכוער בתולדות הענף, כל כך מכוער שה-NBA החליטה לשנות את סיכויי הזכייה בדראפט, עוברים טיזינג אכזרי מידי הגורל. בימי ג`ימי באטלר, כאשר הוא ובן סימונס נאבקו - מצחיק להגיד את זה היום - על דומיננטיות, הם הפסידו לטורונטו מסל בלתי אפשרי של קוואי לנארד בשנייה האחרונה של משחק 7. בשנים האחרונות הם כל פעם דאגו לתת לאוהדים האלה ניצוצות של תקווה, רק כדי לפוצץ את הבועה: הזדמנות לעשות גמר מזרח ב-2021, ואז בן סימונס. עונת MVP של ג`ואל אמביד שנגמרת במפח נפש. ג`יימס הארדן רוצה להגיע, ג`יימס הארדן שורף עוד חדר הלבשה בדרכו החוצה. יתרון 1:3 על בוסטון, ואז דוק ריברס. ניצחון במשחק 7 בבוסטון עם משחק חייו של אמביד, רק כדי להימרח על הכביש מתחת לגלגלי הניקס כאשר משחקי הבית נערכים בשלוחה של המדיסון סקוור גארדן. דווקא לאחר עזיבתו של דריל מורי, אחד הג`נרל מנג`רס המוערכים בעשור וחצי האחרונים, האוהדים האלה לא מאמינים למזלם הטוב: תחת ההנהלה החדשה של בוב מאיירס (אדריכל השושלת של גולדן סטייט, שנשארה מאוכזבת) ומייק גאנזי (בעונה שעברה בכיר בהנהלת קליבלנד, שנשארה מאוכזבת) - כוכב שדורג 6 בהצבעות ה-MVP בעונה שעברה בשם ג`יילן בראון הונחת בטרייד במקום שחקן כנף מזדקן עם חוזה מופרך, קלע שלשות נהדר כמו אנפרני סיימונס הסכים להגיע על רבע מהסכום שהרוויח בעונה שעברה, לבארון פיילון מהדראפט נראה כמו מציאה אדירה, ועכשיו כל אלה, יחד עם טייריס מקסי, וי.ג`יי אג`קום ואמביד, יצרו תשתית מספיק מתאימה כדי שאחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים יחשוב שזו הקבוצה שתתן לו את הסיכוי הטוב ביותר לסיים קריירה מטורפת, שלא ראינו כמוה ולא נראה כמוה לעולם, עם טבעת אליפות חמישית ואחרונה. מי מספר אחת? כולם, ואף אחדהציטוט של אייברסון, האיש שמאז ההפסד שלו לקובי בראיינט וללייקרס בגמר 2001 הסיקסרס אפילו לא עשו גמר אזורי, גם מהווה הכנה למסגור של הקדנציה האחרונה בקריירה של לברון. "כל כך קשה להיות שם מספר 1. כל העיניים עליך. כולם רוצים שתהיה מושלם", אמר The Answer. תסתכלו רגע על הסגל הזה - מקסי, בראון, לברון, אמביד - ותשאלו את עצמכם מי כאן מספר 1. אמביד היה MVP לפני 3 שנים, בראון היה פיינלס MVP לפני שנתיים, מקסי הוא שחקן All-NBA, לברון עדיין שיחק בסיבוב הראשון של הפלייאוף כמו שחקן טופ-15 בליגה גם בגיל 41. על פניו יש כאן הרבה אגו, ארבעה מספרי 1 פוטנציאליים. בפועל? בפועל קורה כאן דבר מאוד מעניין.מקסי הוא המנהיג הצעיר של הקבוצה הזו, הפרצוף שה-NBA הייתה שמה בקידומים בעונה שעברה, אבל לא מדובר בשחקן עם אגו גדול או מניירות של כוכב. בראון חשב שהוא יכול להיות מספר 1 בקבוצה שרוצה אליפות, ובתגובה נשלח מבוסטון בטרייד שהדהים את הליגה. אמביד בריא הוא עדיין אחד הסנטרים הטובים בליגה והפרצוף של הסיקסרס ב-12 השנים האחרונות. ולברון הוא לברון. אף אחד כאן הוא לא ה"מספר 1" בהגדרה, ובהתחשב בנטייה של אוהדי סיקסרס לחפש את ראשו של מספר 1, אולי זה דווקא יפעל לטובה. כל אחד מהארבעה יכול לקחת פיקוד למשחק שלם, מחצית, רבע או שלוש דקות הכרעה. לברון הוא תוספת נהדרת, השחקן החכם ביותר והמוסר הטוב ביותר מביניהם, וברגעי ההכרעה לא יהסס לעשות חסימה שתשחרר את מקסי או בראון למהלך מנצח, ולקפוץ איתם לצ`סט-באמפ לאחר מכן. הגנתית, מקסי הוא פייטר, אג`קום ובראון שומרים מצוינים וגם אמביד עוד יכול להגן על הטבעת, ומגובה בשני סנטרים הגנתיים טובים כמו אדם בונה ואריאל הוקפורטי, מה שיאפשר לג`יימס לקחת מנוחה פה ושם בהגנה. כל שלושת הווטרנים עברו תהליכים, שונים מאוד זה מזה, שבסופם הם הבינו שהם יכולים להיות מספר 1 - אבל ממש יכולים להסתדר גם בלי הנטל הזה. אצל אמביד אלה היו הפציעות הטורדניות. אצל בראון, הטרייד. אצל לברון זה קרה בצורה מעניינת במיוחד. העונה האחרונה היתה חוויה מעצבת עבורו. הוא התחיל אותה כאבי-נעלבי שעדיין מצפה שהלייקרס יתייחסו אליו כאל השם הכי גדול של המועדון, בלי להבין שזו הקבוצה של לוקה דונצ`יץ` כבר חמישה חודשים. הוא ציפה שאם הלייקרס באמת ירצו אותו הם יציעו לו חוזה ארוך טווח, גם אם בשכר מופחת, אבל ההצעה הזו כנראה מעולם לא הגיעה. "במכולת לא משלמים בריספקט, אז אני בא לאסוף את הצ׳ק בקבריולט", שר הראפר פלד, ולברון חשב לעצמו שאם לא מעמד על המגרש ובחדר ההלבשה, לפחות שבבנק זה ירגיש ככה, ולקח את ה-52.6 מיליון דולר שהיו לו כאופציית שחקן. אם היה מוכן לוותר על האופציה הזו ולקחת חוזה מופחת, אגב, היה גם מעלה את הסיכוי של הלייקרס להתחזק, ושלו עצמו לקחת אליפות.ואז העונה התחילה. לברון סבל מכאבים שהשביתו אותו לשבועות ארוכים, והלייקרס הצליחו בלעדיו, ושני כוכבי הקו האחורי פיתחו דינמיקה נהדרת, ולברון פתאום התחיל להרגיש כמו האיש שקצת פחות שייך. הכדורסל הנהדר שהלייקרס שיחקו במארס 2026 כאשר לברון עומד על אחוז ה-Usage (קבלת החלטות בסוף התקפה) הנמוך ביותר בקריירה שלו - ואפילו נראה שנהנה מזה - עזר לו להחליט בסופו של דבר איך תיראה הקדנציה האחרונה שלו. זה לא לגמרי For the love of the game סטייל מייקל ג`ורדן שאחרי הפרישה השנייה בוושינגטון, קבוצה שהיתה ללא סיכוי ריאלי לאליפות; זו כן הפעם הראשונה בה אנחנו רואים את לברון הולך, מראש ובמודע, לקבוצה שבה יהיה אמנם השם הכי מוכר - אבל בלילות רבים, לא יהיה שחקן הכדורסל הטוב ביותר. דונט בי לייק מייקמה שכן, גם מהקדנציה האחרונה של ג`ורדן לברון בא להפיק לקחים. כמו MJ, גם לברון הגיע לשנתיים על חוזה מינימום (אצל מייקל זה היה 2 מיליון דולר לשנתיים, אצל לברון הסכום גבוה פי 4; שניהם, כל אחד בתורו, נתנו לליגה בוסט כלכלי עצום). אבל ג`ורדן בוושינגטון בעיקר הפריע. הוא השפיל את הרוקי קוואמי בראון שנבחר במקום הראשון בדראפט והרס לוויזארדס את העתיד, הוא התערב בהחלטות מקצועיות והחליט למשל להביא את ג`רי סטקהאוז ולשלוח תמורתו לדטרויט קלע צעיר בשם ריפ המילטון, שכעבור פחות משנתיים לקח איתם אליפות. לברון, בטקסט שכתב כהקדמה לחתימה שלו, בא לקבוצה החדשה בעיקר עם רעב ורצון להשתלב. הוא לא ינסה לנהל את הקבוצה ולהרוס מערכת יחסים של שנים עם גאנזי, אותו הוא מכיר עוד מהתיכון, כאשר שניהם סיימו כמספרי 1 ו-2 בתואר "מיסטר בסקטבול" של אוהיו. לפי דיווח של קווין אוקונור ב"יאהו" בימים האחרונים, לברון עוד חיכה לראות האם אחת המועמדות לצרף אותו יכולה להביא את אנתוני דייויס או קיירי אירווינג, שני השחקנים הפעילים שאיתם הכי נהנה לשתף פעולה במהלך הקריירה. זה לא קרה, ובתוך המציאות הזו ג`יימס בחר בפילדלפיה. מי שמצפה שהסיקסרס יעשו עכשיו מהלכי פאניקה כדי לרצות את לברון ג`יימס, לא מבין שזה כבר לא אותו הלברון. גם אם הוא עדיין שחקן טופ-10 או טופ-20 בליגה, אתה לא משנה את הסגל שלך בשביל השחקן עם השכר השביעי בגובהו בקבוצה. את מהלכי ה-Win Now הם כבר עשו קודם - והם אלה שמשכו את ג`יימס לקבוצה. הוא עדיין יכול להיות סופרמן כשצריך אותו, אבל ברוב הלילות, הם כנראה לא יצטרכו שהוא יהיה סופרמן כדי לנצח.זו לא תיראה כמו אף קדנציה של לברון. יהיו ימים שבהם הוא יקלע 12 נקודות לערב עם 5 ריבאונדים ו-4 אסיסטים ב-26 דקות ואף אחד כבר לא יתרגש, לפעמים כי הקבוצה תנצח ב-27 הפרש. יש מצב שכמו בלייקרס בחלק האחרון של העונה, הוא אפילו יחזור להשקיע יותר מאמץ בהגנה, לתת זינוקים על כדורים אבודים. "אני עדיין רוצה להקריב, אני עדיין רוצה לעבוד, אני עדיין רוצה להזיע", כתב ברשתות החברתיות היום, ואחרי העונה האחרונה שלו בלייקרס, אני רוצה להאמין לו. הפחתה של 93% בשכרהמעבר הזה סמלי בהרבה יותר ממובן אחד. לברון לוקח את עצמו מהזוהר של אל.איי לעיר הצווארון הכחול של פילדלפיה - לא לחופים השמשיים של מיאמי, לא לבית שלו בקליבלנד (שלכל אחד מהם היתה בעייתיות משלו: בהיט אין מספיק ריווח, בקאבס אין מספיק הגנה בקו האחורי), אלא לארץ לא נודעת. מעיר שבה אם לא לקחת אליפות לא סופרים אותך, לעיר שבה מעריכים קודם כל את המאמץ, כזו שהאליפות האחרונה שלה נחגגה לפני שהוא נולד. בכל עונת 2026/27 הוא ירוויח 3.9 מיליון דולר; בעונה שעברה הוא הרוויח יותר מזה בחודש בודד, ובקיץ הנוכחי הוא ביצע הפחתה של 93% (זו לא טעות) בשכר. מ"ההחלטה" של 2010 בשידור חי לכל ארה"ב כשכל הליגה מחכה בנשימה עצורה למוצא פיו, לשרשור של ארבעה ציוצים אחרי שרוב הקבוצות כבר סיימו את הקיץ שלהן. מההודעה הפאסיב-אגרסיב של ריץ` פול ביוני 2025, לטקסט היפה, שמרגיש כאילו באמת מבטא מצב מנטלי אחר, ביולי 2026. ואיך כל זה ישפיע על המורשת שלו? מהבחינה הזו, נראה שלברון מצא את המקום שבו באמת אין לו מה להפסיד. במיאמי או בקליבלנד הוא היה מתמודד עם זכרונות העבר, וכל דבר חוץ מאליפות היה נחשב כסיום צורם של הקריירה. אם ייקח אליפות עם הסיקסרס, זה יהיה דובדבן על הקצפת לקריירה הגדולה בתולדות הכדורסל, כזו שתסתיים כנראה בקיץ 2028 - בהופעה אחרונה עם נבחרת ארצות הברית במשחקי לוס אנג`לס, או בהשתתפות בהדלקת הלפיד האולימפי. ואם לא? קצת כמו הקדנציה של מייקל בוושינגטון - כנראה שאף אחד לא יזכור לו את זה עוד 5 או 10 שנים. בכל זאת, אם אתה מוכן להפקיד את עצמך בידיהם של אוהדי הספורט הכי שבורים והכי קשוחים באמריקה, אלה ששברו את הלב אפילו לקובי בראיינט, בשנתיים האחרונות בקריירה - כנראה שאתה בכל זאת עושה את זה For the love of the game.