לימודי המשך

במהלך המשחק הראשון בין שיקגו לאינדיאנה, כשטיילר הנסבורו נכנס לזון שלו והרג את קרלוס בוזר, היה מהלך גדול אחד של הנסבורו, כשחטף את הכדור מהידיים של בוזר ורץ כל הדרך להטבעה בצד השני. בוזר, שחקן עם אופי די מחורבן (גם רך, גם שקרן), רדף אחריו וכשהנסבורו עלה לסל בוזר דחף אותו. זו עבירה מאוד מסוכנת, שיכולה לפצוע שחקן. הנסבורו היה באוויר כשבוזר דחף אותו ויכול היה ליפול בצורה מאוד לא נעימה. השופטים היו צריכים לתת על זה עבירה מכוונת, אולי אפילו רמה 2 שתשלח את בוזר למקלחת מוקדמת.

אבל כל מה שאני יכולתי לראות באותן שניות זה את צפון קרוליינה נגד דיוק. כי כשבוזר רדף אחרי הנסבורו, המפגש שיקגו-אינדיאנה היה הסיבה השלישית לכל היותר שהניעה אותו למהלך המכוער. הכבוד העצמי של בוזר היה כנראה במקום השני. והכבוד של דיוק עמד במקום הראשון. שהנסבורו, הטאר היל הלבנבן הזה שהיה כוכב מכללות ולא מצליח במיוחד במקצוענים, יחטוף כדור לבוזר הבלו-דוויל, ועוד יסיים את זה בדאנק סתם ככה? לא ולא. הדחיפה הזו הייתה בשביל קואוץ' קיי.

אחרי המשחק, כשדיברתי עם חברים, כולנו לא יכולנו שלא להתפעל ממשהו אחד שבלט במשחק הזה – רמת הביצוע של שתי הקבוצות. ובכל זאת, כיוון שמדובר בשתי קבוצות די צעירות, שבטח בסגלים האלה לא עשו שום דבר עדיין בפלייאוף, ושהכוכבים שלהן צעירים ברובם – זה עוד יותר מפתיע. ואז חזרתי לאירוע ההוא בין הנסבורו לבוזר, ופתאום שמתי לב – הסגלים של שתי הקבוצות האלה מפוצצים בחבר'ה שהגיעו מהקולג'ים הכי טובים והכי מעוטרים בארצות הברית.

אז התחלתי לבדוק, ומה שגיליתי הדהים אותי. שחקני אינדיאנה ושיקגו הגיעו מקולג'ים שזכו ביחד במספר מטורף של 40 אליפויות ארצות הברית. 40 מ-72 אליפויות ה-NCAA  אי פעם. ואז נכנסתי עוד יותר פנימה לרזולוציה עדכנית יותר ומצאתי שהשחקנים עצמם, אלה שמרכיבים את הסגלים של שיקגו ואינדיאנה, חולקים יחדיו יותר מ-15 פיינל-פורים ו-6 אליפויות ארצות הברית.

המספרים האלה עזרו לי להבין יותר טוב למה משחק כזה, שפותח פלייאוף ושמשוחק על ידי חבר'ה לא מאוד ותיקים, בכל זאת הוצא לפועל ברמה כל כך גבוהה. כי גם אם מדובר בשחקנים די צעירים, שלא עשו כלום כמעט בפלייאוף בקריירות הקצרות שלהם, אלה עדיין כדורסלנים שראו דבר או שניים. שהיו במעמדים מלחיצים. ששיחקו, וניצחו, עם הגב אל הקיר. שמגיעים מבתי ספר עם מסורת של ניצחונות.

המשחק הראשון בין שיקגו לאינדיאנה לא היה המשחק האיכותי היחיד בפלייאוף עד כה. אדרבא, אנחנו רואים פלייאוף מעולה, שהוא חלק מתקופה מופלאה של ספורט שאני מפציר בכם לזכור ולהעריך. השבועות האחרונים, עם טורניר מכללות מהמהנים והמפתיעים אי פעם, מאסטרס היסטורי בגולף, שני משחקי קלאסיקו מעולים (ועוד שניים בדרך), פלייאוף NBA אדיר, מירוץ פורמולה 1 נדיר שקיבלנו בסין ועוד ועוד הם לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו.

אז לקחתי את הבדיקה שלי והרחבתי אותה לכל קבוצות הפלייאוף. הנה חלק ממה שמצאתי: 95 שחקנים בפלייאוף הזה מגיעים ממכללות שזכו לפחות פעם אחת באליפות ארצות הברית. 95. יש בפלייאוף הזה 10 שחקנים מדיוק (2 אליפויות בעשור האחרון), 9 מפלורידה (2 אליפויות רצופות ב-2006 ו-2007), 8 מקנזאס (אלופת 2008), 7 מ-UCLA (שעשתה כמה פיינל פורים בעשור הנוכחי, כולל גמר ב-2006), 6 מקנטאקי, 6 מקונטיקט (אלופה 3 פעמים מאז 99'), 6 מאריזונה ו-6 מאוהיו סטייט (גמר ב-2007). יש גם 5 מצפון קרוליינה ו-3 ממקומות כמו ארקנסו, ג'ורג'טאון, מארקט, קליפורניה, מישיגן סטייט ומרילנד.

אותי זה הדהים. יש מאות מכללות בדיוויז'ן 1, ורק 25 מהן לקחו אי פעם אליפות. ועדיין, 95 מ-240 השחקנים בפלייאוף הזה מגיעים מאותן 25. 2 מכל 5.

ומעבר לזה שזה עוזר להסביר במידה מסוימת כיצד דור חדש של כוכבים וקבוצות צעירות מציגים יכולת גבוהה מאוד במשחקי פלייאוף מלחיצים, זה עוזר להבהיר עד כמה גדולה החשיבות של החוויה האוניברסיטאית להצלחה מהירה במקצוענים. ובעידן בו שחקנים באים למכללה בשביל שנה אחת, ועוזבים גם אם היו פצועים כל השנה הזו, תופעה שגורמת לכך שרק אחוז קטן משחקני המכללות מסיימים עם תואר, ותופעה שפוגעת לא רק באיכות ובעומק הקבוצות של המכללות, אלא גם באיכות המוצר של ה-NBA (כי הרבה שחקנים מגיעים לא מוכנים), הנתונים האלה מחזקים עוד יותר את העמדה שגורסת שזו בעיה שצריך לטפל בה.

צריך להעלות את גיל הכניסה לליגה ל-20 או להכריח שחקנים להישאר במכללה לפחות שנתיים (שזה פחות או יותר אותה פעולה). צריך לתמרץ מכללות ושחקנים להישאר בקולג' עוד קצת. צריך לעשות משהו, אחרת הדור הבא שישתלט על הליגה גם ייקח לו יותר זמן להבשיל וגם ייחסר לו הדבר הזה שגרם לבוזר לרדוף אחרי הנסבורו ולדחוף אותו. לא יודע איך לקרוא לזה, אבל זה משהו שאני לא רוצה שייעלם.

________________________________

ובגלל שהעליתם בתגובות כמה נקודות מעניינות ששווה להתייחס אליהן, החלטתי להגיב כאן לתגובות ששוות תגובה:

ל-2 (גיא)
ברייאנט הוא אחד מ-10 השחקנים הגדולים בהיסטוריה, והגיע לליגה עם יסודות מעולים למרות שבא ישר מהתיכון. ועדיין, בשתי העונות הראשונות הוא היה שחקן ספסל שקלע ב-40% מהשדה. בעונה השלישית הוא תרם "רק" 20 נקודות למשחק וזרק המון מהשלוש והחטיא המון. עכשיו תחשוב שאת שתי העונות הראשונות האלה, במקום לבלות על ספסל של קבוצת נ.ב.א בינונית, בליגה בה בקושי יש זמן להתאמן, הוא היה עושה בקולג' גדול. יש לך ספק שהוא היה מגיע שחקן טוב עוד יותר? יש לך ספק שאם הוא היה מגיע ככה לעונת הרוקי שלו, הוא היה קולע יותר מ-19.9, שזה מה שהוא קלע בעונה השלישית שלו בליגה? לי אין ספק.

ל-3 (CP3)
נכון שבדראפט יש הטייה לטובת שחקנים ממכללות גדולות, אבל עדיין בכל דראפט אתה רואה בחירות לוטורי ואפילו בחירות טופ 10 ממכללות קטנות, מהתיכונים (כשזה עוד היה מותר) ומחו"ל. זה קורה, ולא מעט. ונואה, אגב, נבחר 9. זה גבוה מאוד. ולי אין ספק שכשבוזר דחף את הנסבורו, הוא ראה לפניו טאר היל לפני שהוא ראה לפניו פייסר.

ל-7 (דביר)
ברור שיש דוגמאות לכאן ולכאן. כלומר, שחקנים שהיו כוכבים 4 שנים במכללות ונכשלו לחלוטין במקצוענים, ושחקנים שבאו ישר מהתיכון וייכנסו להיכל התהילה. אבל מה שחשוב זה הכלל, הזרם המרכזי. ובעניין הזה, אין ספק ששנתיים במכללות תורמות לשחקן הרבה יותר משנתיים במקצוענים. הן תורמות למכללות – כי השחקנים נשארים יותר, ההזדהות עם הקבוצות והכוכבים גדולה, ורמת הכדורסל משתפרת. והן תורמות ל-NBA, כי השחקנים מגיעים טובים יותר.

תחשוב על ארבע השנים הראשונות של ג'רמיין אוניל בליגה. הוא לא עשה כלום, בקושי שיחק, התאמן מעט (כי ככה זה ב-NBA), ואז פרץ. בשנה החמישית. במקרה שלו, שנתיים במכללה היו מביאות אותו שחקן טוב ל-NBA כבר בשנה השלישית. הוא, למשל, פספס שנתיים של כדורסל איכותי כי בא מהתיכון. לעתים אפילו שנה אחת, אצל מאמן מעולה עם השפעה גדולה, משנה הרבה. כרמלו אנתוני הגיע לליגה שחקן יותר מוכן מלברון ג'יימס, וכנראה שהוא חייב את זה רק לשנה האחת ששיחק בסיריקיוז (הוא גם זכה איתה באליפות). זה לא משהו כל כך פופולרי להגיד, אבל אם לא ההייפ של לברון, למלו היה קייס לא פחות טוב לזכות בתואר רוקי העונה ב-2003/4.

ל-9 (ירון)
אתה צודק.

ל-10 (בלי שם)
לגבי האנלוגיה שלך – אני מבין מאיפה אתה בא, אבל אתה לא מדייק. כי בתיכון אפשר בקלות לדעת מי השחקנים עם הציונים הכי טובים, ואז לקחת אותם למדעית. בכדורסל, אלפי כישרונות ברחבי ארצות הברית מגויסים על ידי מאות מכללות בכל שנה, ויש המון נפילות ופספוסים מבחינת זיהוי הפוטנציאל. המון כוכבים צומחים וגדלים במקומות שאתה לא מצפה להם. במכללות קטנות או בינוניות. מה גם שבחור צעיר עם פוטנציאל גדול הרבה פעמים מעדיף לבוא למכללה בינונית שם הוא יהיה הכוכב, מאשר להיות שחקן ספסל שנתיים בדיוק או בצפון קרוליינה. ואין ויכוח לגבי העובדה שהזמן בקולג' תורם המון, ושעל כל קובי או גארנט או לברון, יש עשרות דוגמאות לחבר'ה שבאו מהתיכון ולא יצא מהם כלום.

ברור שזו לא תעודת ביטוח, אבל אם זה היה הכלל כולם היו מרוויחים מזה.

ומישהו כמו לברון הוא תופעה נדירה מאוד. קובי היה שחקן ספסל שנתיים, הווארד היה שחקן של 12 נקודות למשחק ברוקי. סטודמאייר קלע 13.5. ואלה שחקנים שהיום הם כוכבי ענק – וכולם, גם קובי, גם אמארה וגם הווארד, היו מרוויחים יותר משנה או שנתיים בקולג'

השאלה שאנחנו לא נוגעים בה כאן היא השאלה לגבי הילדים האלה שרוצים ללכת ולעשות כבר מליונים – למנוע את זה מהם זו הבעיה האמיתית בכל הסיפור הזה של לשים גיל מינימום לנ.ב.א. כי זו בעיה מוסרית. למרות שיש לזה פיתרון – כי אתה לא באמת מכריח אותם ללכת לקולג'. הם יכולים ללכת לאירופה, למשל. זאת אומרת, אתה לא מונע מהם להתפרנס. אבל זה כבר סיפור אחר.

רוצים להמשיך את הדיון? הבלוג של ניצן פלד>>