ריכוז גבוה

אם אני מגביל את הדור הזה ל-1981 עד 1991, הרי שהניים-דרופינג שהוא מאפשר מספיק כדי להבהיר את הנקודה. הנה הבולטים, לפי סדר הגעה: אייזיאה תומאס, פאט ליבר, דוק ריברס, דרק הרפר, סידייל ת'ריט, ג'ון פקסון, ג'ון סטוקטון, טרי פורטר, מייקל אדאמס, ספאד ווב, מארק פרייס, סקוט סקיילס, קווין ג'ונסון, מארק ג'קסון, מגסי בוגס, קני סמית', רוד סטריקלנד, טים הרדאוויי, מוקי בליילוק, פו ריצ'ארדסון, גארי פייטון, טרל ברנדון, קני אנדרסון וגרג אנטוני.

למי מכם שלא מכיר את כל השמות, ולמי מכם שסתם נעים לו להיזכר, הנה עוד דרך להזכיר את אותם 24 שחקנים (קחו אוויר):
 
סופרסטאר שהוביל קבוצה לשתי אליפויות, שחקן שנתן 4 עונות של 19, 9, 7.5 ו-2.5 (מטורף), רכז של 13 ו-8 למשך שנים בקבוצת פלייאוף שאח"כ אפילו הגיע עם קליפרס לפלייאוף, שחקן של 16 אלף נקודות ו-6,577 אסיסטים בקריירה (מקום 19 אי פעם), הבחור שבגיל 30 החליף את מג'יק הפורש בלייקרס ונתן שתי עונות של 15 ו-7, זה שקלע כמה שלשות ענקיות בשושלת הראשונה של הבולס, הרכז הטהור הגדול אי פעם ומוביל ההיסטוריה באסיסטים ובחטיפות, רכז של 5 עונות של 16 ו-9 בקבוצה שהגיעה פעמיים לגמר ושזכה לקראת הסוף באליפות ושמסר יותר מ-7,000 אסיסטים בקריירה, שחקן שהייתה לו עונה אחת של 26.5 ו-10.5, הגמד שזכה בתחרות ההטבעות, רכז שהוא השילוב המושלם בין קליעה לחכמה, מחזיק שיא האסיסטים למשחק, רכז עם ממוצעי קריירה של 18 ו-9, רכז שמסר 10,334 אסיסטים בקריירה (מקום 3 אי פעם), רכז בגובה 1.60 שמסר 6,726 אסיסטים בקריירה (מקום 17), הרכז הפותח בשתי אלופות, רכז שנתן עשור של 16 ו-9 ומדורג 9 במוסרים (7,987 אס' בקריירה), סילון שכדרר יותר טוב מכל אחד אחר ופרש בגיל 36 אחרי קריירה מלאת פציעות עם ממוצעים של 18 ו-8, רכז יציב ואמין משך יותר מעשור ואחד השומרים והחוטפים הכי גדולים אי פעם, הרכז שעל שמו קראתי לכלבה הראשונה שלי, סופרסטאר ושחקן היכל תהילה בטוח שפרש עם כמעט 22 אלף נקודות, 8,966 אסיסטים (מקום 8), 2,445 חטיפות (מקום 4) והגארד האחרון שזכה בתואר שחקן ההגנה של השנה, רכז שעד שנפצע נתן 7 עונות של 16 ו-7 בקבוצת פלייאוף קבועה, רכז שכשהיה נורמלי בראש נתן 18 ו-8 ומהלכים מרהיבים ורכז שהיה מנהיג ענק של אלופה במכללה ובחור יעיל בקבוצות טובות כמקצוען.

פייי... איזו רשימה. איזה עומק. 10 מ-20 מובילי האסיסטים, 10 מ-27 מובילי החטיפות. 3 שחקני היכל תהילה, עוד 2 קרובים ועוד 2 גבוליים. מלך האסיסטים של ההיסטוריה, מלך החטיפות של ההיסטוריה (שזה אותו אחד), שיאן האסיסטים למשחק אחד, שחקן ההגנה של השנה, מלך ההטבעות, ועוד ועוד. ולמה אני שוקע בתוך כל העושר הנוסטלגי הזה פתאום? ובכן, כי לדעתי יש סיכוי טוב שדור הרכזים הנוכחי יהיה לא פחות טוב מההוא.

יש כיום חמישה שחקנים שהם פוטנציאל מובהק להיכל תהילה: כריס פול, דרון וויליאמס, רונדו, רוז ו-ווסטברוק. סטפין קארי, ברנדון ג'נינגס וג'ון וול מפוצצים בפוטנציאל ויכולים לעשות קריירה על גבול היכל התהילה. נלסון (לא מזמן שחקן של 14 ו-6 בקונטנדרית), פלטון (16 ו-8 בקבוצת פלייאוף), קונלי (14 ו-6 בקבוצת פלייאוף), ברוקס (20 ו-5 בקבוצת פלייאוף לפני שניה וחצי), אוגוסטין (14 ו-6), קוליסון (13 ו-6 בקבוצת פלייאוף) והולידיי (14 ו-6 בקבוצת פלייאוף) כולם כבר הוכיחו שהם מסוגלים לנווט קבוצות שיש להן שאיפות כלשהן, אף אחד מהם לא אחרי השיא ורובם המכריע הרבה לפני השיא ועוד משתפרים.

וזה – כמו בכל תחום כמעט בליגה – שיפור עצום מהדור של שנות התשעים. בדור הרכזים של 92' עד 2002 יש רק שני שחקני היכל תהילה בטוחים: נאש וקיד. בילאפס וטוני פארקר גבוליים. פני יכול היה לעזור הרבה, אבל לצערנו לא יצא. דיימון סטודמאייר, בארון דייויס וסטפון מארבורי היו יכולים לעשות קריירות ענקיות וגם היו להם לא מעט עונות עם מספרים יפים, אבל הם הרסו את זה כי הם דפוקים בראש. סם קאסל, מייק ביבי ואנדרה מילר מצילים את הכבוד קצת, ג'ייסון וויליאמס וניק ואן אקסל נתנו כאן פאן, וזהו. מכאן זה כבר שמות כמו וורד, אייזלי, סנואו, ברווין נייט, טינסלי. מביך קצת.

משהו אחד נפלא כן יצא מהדור הזה של הרכזים (שנכנסו לליגה בין 1992 ל-2002), והוא הוויכוח על מי הרכז הגדול של הדור הזה. כי זה חתיכת קרב צמוד בין סטיב נאש לג'ייסון קיד.

קודם, הדברים שהם דומים בהם: הגיל הוא 38 (קיד) ו-37 (נאש). שניהם מנהלי משחק מהגדולים בהיסטוריה. שניהם מהמוסרים הכי טובים שראינו אי פעם, שניהם עושים את השחקנים שלידם טובים יותר בצורה משמעותית. שניהם בטופ 6 של מוסרי האסיסטים אי פעם, והספירה נמשכת. גם ממוצעי הקריירה בנקודות (13.2 קיד, 14.6 נאש) ובאסיסטים (9.1 קיד, 8.5 נאש) קרובים מאוד. נאש הוא השחקן עם הכי הרבה הופעות פלייאוף בלי להגיע לגמר, רק סטוקטון היה ביותר משחקי פלייאוף ואותו מספר של גמרים כמו קיד מבלי לזכות באליפות.

אבל הקרב הזה צמוד במיוחד ומרתק במיוחד בדיוק בגלל כל מה ששונה ביניהם. קיד היה גדול מהרגע הראשון עם זכיה מפתיעה ברוקי העונה (במשותף עם גרנט היל). לנאש לקח כמעט עשור להראות באמת עד כמה הוא גדול. אבל מאז 2006 קיד כבר לא אותו שחקן, ואלה בדיוק השנים הכי טובות של נאש. קיד הוא אחד מהרכזים הריבאונדרים הכי טובים אי פעם (6.5 למשחק בקריירה, 6 עונות של יותר מ-7), נאש הוא רק ריבאונדר סולידי של 3 למשחק בקריירה. נאש הוא מהקלעים הגדולים ביותר אי פעם עם 4 עונות של 50% מהשדה, 40% לשלוש ו-90% מהקו, קיד היה קלעי בינוני ומטה כל הקריירה שלו ורק בשנים האחרונות השתפר מעט מהשלוש. נאש הוא אחד השומרים הכי רעים שאי פעם הגיעו לרמות האלה, קיד הוא מהשומרים הכי טובים שאי פעם שיחקו בעמדת הרכז ואחד החוטפים הכי גדולים (בעונה הבאה אמור לעבור את ה-2,514 חטיפות של ג'ורדן בדרך למקום השני. אל סטוקטון הוא לא יגיע). השיא של קיד היה יותר ארוך, אבל השיא של נאש היה יותר מרשים. לקיד יש שתי הופעות בגמר, אבל שתיהן לא מאוד נחשבות כי המזרח היה אשפה באותן שנים. לנאש יש שתי זכיות ב-MVP, אבל שתיהן שנויות במחלוקת (זו עובדה, לא דעה).

איך מכריעים?
בסופו של דבר, דיון כל כך קרוב נופל כנראה על העדפה אישית. שלי הולכת עם קיד, ולו בגלל שאם מישהו ישאל אותי את מי מהשניים אני רוצה לסדרת פלייאוף – לפני שאני יודע מה החלקים האחרים בקבוצה שלי – אני אקח אותו קודם.

בדור הנוכחי של הרכזים, נדמה לי שהדיון על זהות הרכז (האמיתי) הכי גדול של הדור יתרכז בסוף לכריס פול מול דרון וויליאמס. וזה מתחיל להיראות לי כמו עוד מאצ'-אפ מורכב מאוד. בהתחלה לא היה ספק שפול טוב יותר, אבל אחר כך הוא נפצע בעוד שוויליאמס היה ענק והוביל את יוטה לגמר המערב. עכשיו וויליאמס חווה סיום עונה קצת עגום בניו ג'רזי ופול מככב שוב בפלייאוף. שניהם שומרים מצוינים. פול חוטף יותר טוב, אבל וויליאמס גדול יותר ויכול לשמור שחקנים גדולים יותר. שניהם זריזים, אבל פול יותר. שניהם יכולים לשחק עם הגב לסל, אבל וויליאמס עושה את זה טוב יותר. וכן הלאה וכן הלאה.

נכון לעכשיו הכף במשוואה הזו שוב נוטה לכיוונו של פול, אבל צריך לזכור שהוא משחק על ברך ורבע. אם העתיד של שניהם יוביל אותם לניו יורק בסוף, עם וויליאמס בברוקלין ופול בניקס, זו תהיה אחת היריבויות הכי גדולות בתולדות הליגה. אלא אם כולנו נדבר על רוז-ווסטברוק. אולי אפילו כבר בעוד חודש וקצת.