תגיות: יורוליג, מכבי תל אביב
לנהלמאמני כדורסל אוחזים במשאב מתכלה בשם פסקי זמן. יש, למרבה הצער, מספר מוגבל של פעמים שבהם יכול האיש על הקווים לבקש לעצור הכל, להתכנס ולדבר. כל זה נתון. השאלה המעניינת יותר היא מה הסיבה ליטול את אותו פסק זמן יקר. לרוב, מדובר בעצירה שנכפית על הקואץ'. כלומר, יש איזשהי ריצה של היריבה, וכו-לם יודעים שאת המומנטום הזה חייבים לעצור עכשיו. שצריך לקחת טיים אווט. צריך? אז לוקחים. זה השלב שבו אנו חוזים בריקוד המזכירות המפורסם, כשמאמן מסמן שהוא דורש פסק זמן אם המתנגדת קולעת. וכשהיא מחטיאה, הוא מסמן לבטל. ואז יש התקפה נוספת, ושוב הסימון עם אצבע אחת במרכז כף יד שמאל. ושוב החטאה. ושוב ביטול. העניין הוא שבתוך הריקוד הזה, צריכים לחשוב גם מה להגיד. כי אוקיי, לקחנו טיים אווט. מה עכשיו? עודד קטש עמד בפני סיטואציה מעניינית בתחילת המחצית השניה. את הראשונה סיימה הקבוצה שלו במינוס נקודה. ואז מתחילים רבע שלישי. אז התקפה ראשונה לא מוצלחת. ואז שלשה לויד. ואז איבוד לורנזו בראון. ואז נקודות וואטרה. ואז רק נקודה אחת מהקו של בולדווין. ואז נקודות ג'ון בראון. ושלשה ג'ורדן לויד. ופתאום, בקצת יותר מ-2 דקות, תפח ההפרש לכדי עשר. את החילופים הראשונים יעשה קטש אחרי כ-4 דקות וכשההפרש כזה. את פסק הזמן הראשון שלו יקח מיד אחרי, כשמונאקו כבר בפלוס 13. יתרון, מעשית, שהיא כבר לא תשמוט עד הסוף. בגדול, אני בעד הגישה של קטש. אחרי התקפה ושליש ברבע השלישי, בכלל לא בטוח שהיו לו תובנות מקצועיות ששוות פסק זמן. חשוב מכך, יש משהו חשוב ומשמעותי במאמן שנותן למשחק להימשך ומראה בכך שהוא סומך על השחקנים שלו בכלל ועל הגארדים שלו בפרט שימצאו בעצמם הפתרון. שיתמודו עם הסיטואציה ויוכלו לה. לאורך זמן, זאת גישה ששווה נצחונות ותארים. ספציפית אתמול, יכול להיות שהעצירה הגיעה מאוחר מדי. זאת, בטח ובטח במשחק שבו לא באמת אפשר היה לסמוך על מקבלי ההחלטות שעל הפרקט. עזבו לרגע את 8 איבודי הכדור המשותפים של צמד BB. איבודים הם לא אויב וקבוצות שמאבדות לא בהכרח מפסידות. הבעיה אתמול נגעה פחות לפוזשנים שבהם נלקח הכדור על ידי ההגנה ויותר לכך שזה הרגיש פחות בשליטה. שהיכולת של בראון ובולדווין לכוון את משחק ההתקפה למקומות אליהם שואפת מכבי תל אביב הייתה מופחתת. שהיכולת שלהם להביא לכדי פאנצ'ים התקפיים קטנה מהרגיל. וכשאין ניהול מספיק טוב על המגרש עצמו, הדרישה מהאיש שעל הקווים לנהל גדלה. כי אתמול, גם במחצית הראשונה, המוצלחת יותר, התקשה הקו האחורי הטוב ביבשת הישנה להחזיק מעמד ולהוציא לפועל, מול בולדוגים כמו וואטרה. למשל כאן.
THE OTHER GUYבפרק מיתולוגי בסדרה סיינפלד, מנסה איליין להיזכר איך קוראים לטנור השלישי והמפורסם. יש את פברוטי (ולא ההוא ששיחק לרגע במכבי), יש את דומינגו – ויש את השלישי. נו, THE OTHER GUY. ומרגע זה, מנסים בכוח להיזכר בשמו. אז במכבי תל אביב יש את בראון ויש את בולדווין. וגם אם לא היו גדולים לאורך שני המשחקים, את שלהם הם עשו, בטח ובטח בכל הנוגע לסטטיסטיקה היבשה. בראון עם 15.5 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק. בולדווין עם 18.5 ו-5 אסיסטים למשחק. אוקיי, אבל מי ה OTHER GUY? עקרונית, זה אמור להיות בונזי קולסון, אותו קולסון שפתח את הסדרה בסערה ועם שתי שלשות שאותתו על ההמשך. אתמול זה נראה היה אחרת לגמרי, וכבר מהפתיחה. אלו לא רק מצבי הפוסט שלא הלכו לשום מקום, אלא ההעילמות הכללית. קולסון זרק רק 4 זריקות מהשדה. ולא סחט ולו עבירה אחת (אבל ביצע 4 והתקשה בהגנה). תאורטית, זה יכול להיות ג'רל מרטין. נו, ההוא שקיבל בטור הקודם את ההשוואה לדיוויד בלו האגדי. ובכן, דיוויד בלו האגדי לא היה מייצר 1/10 מחוץ לקשת שלוש הנקודות בשני משחקים. היליארד? אחרי משחק ראשון מוצלח, גם אתמול זה היה בסדר מבחינת הנקודות (8). בסדר. לא יותר מבסדר. ניבו? עם 0/4 מהקו ומדד פלוס מינוס שלילי שנעצר על 24, התשובה היא לא. ז'ק כהן? החמאנו והחמאנו, בכיף גדול, אבל 2 משחקים ו-0 נקודות. וזה כואב במיוחד מבחינת מכבי תל אביב כשהשומר שלו הוא מוטיונאס, יענו ששמים על כהן את הפראייר. יענו ששמים על כהן את מי ששמו על בריימו. יענו שלא סופרים אותו בכלל. מכבי תל אביב תצטרך עוד אחד שיצטרף לצמד המוביל בשבוע הבא. וזה יקרה.אם נדבר גלויותבמשחק מספר 1, שבו קלעה 79 נקודות, לא הרשימה אותנו במיוחד ההתקפה הצהובה. הריקודים אליהם הרגילה אותנו לאחרונה הושבתו, ובמקומם קיבלנו בעיקר את בולדווין הרביעי שעשה שמות באנשים מהנסיכות. בלי תרגיל, בלי בג"צ ובלי בצלם. אם נדבר גלויות, נתקשה לאתר יותר מדי דקות, מתוך ה-80 ששוחקו השבוע, שבהם עבדו חלק התרגילים שסומנו. ואם במשחק מספר 1 לא הרשימה במיוחד ההתקפה של מכבי תל אביב, אז דברים דומים קיבלנו גם בשני, רק בלי הג'אמפרים של בולדווין. ולא, 17 נקודות במשחק פלייאוף זה ממש ממש ממש לא רע, אבל את סל השדה האחרון שלו קלע האיש כשהשעון הגדול מראה שנותרו עוד 15 דקות וחצי לשחק. הקיצר, אין פואנטות ואין בולדווין. ועכשיו נדגים. שתי דקות לתוך המשחק, כשמכבי עדיין לא עלתה על הלוח, ומנסים לטכס עצה. וניבו מראה כאילו פיק אנד רול ומחליק פנימה, והכדור זז מיד ליד ועד הפינה ולז'ק. ובונזי. ובולדווין. ושעון מראה 3, מתי מתי כבר ג'אמפר? הקיצר, עם התקפה שלא הצליחה לייצר שום יתרון מספרי או בכלל ובלחץ של זמן, אי אפשר גם לנצל את הרגליים הפחות מרשימות של מוטיונאס. עבירת תוקף.
מה שעשינו ב-48לא ההתקפה, לא האיש השלישי ואפילו לא בולדווין עשו את ההבדל המשמעותי ביותר במשחק הראשון. זאת הייתה ההגנה. זה היה, כאמור, הרעיון. קטש איתגר את ההתקפה מאותגרת הקליעה של מונאקו, הלך אול אין על עצירת החדירה של הגארדים בכלל ושל ג'יימס בפרט ולקח ונטל סיכונים. והסיכונים הללו איינו את ההתקפה של המארחת, כפו עליה להתרכז בלא להיעלב מהמרחק שמקבלים שחקניה כדי ליידות והותירו אותה עם 4 שלשות באחוזים עלובים, שלא הותירו לה סיכוי. זה היה ההבדל. מונאקו לא הצליחה לחצות את רף 17 הנקודות לרבע במשחק הפותח והלכה לחפש את החברים שלה. בתוך החיפוש, נזכר סשה אוברדוביץ' שאולי טקטית קשה (לו) לשנות דברים, אבל אפשר פשוט לאייש אחרת. את משחק מספר 2 החליט לפתוח עם אחד יאקובה וואטרה, 192 סנטימטרים של קשיחות (וקליעה). ונכון, יש לו העונה ממוצע של פחות מ-4 נקודות למשחק. אבל יש לו גם מעל 39% לשלוש. ובקבוצת קליעה נוראית שכזאת, זה המון. אז וואטרה נשלח אל המערכה והחמישיה. וכבר על התרגיל והמהלך הראשון, רצה אוברדוביץ' השני לבדוק אם גם ממנו מכבי מרמה. אם גם ממנו מכבי עוזרת. אז הנה, פוזשן ראשון. מונאקו, נאמנה לשורשיה הצרפתיים, מריצה מהלך שנקרא פיק אנד רול ספרדי מהצד (בלי שחקן בפינה). ג'יימס עם הכדור, מוטיואנס חוסם – ו-וואטרה חוסם לחוסם. הקיצר, כו-לם רוצים לראות מה יעשה קולסון, אשר מופקד על אותו וואטרה. קולסון, כמו גם ניבו ובולדווין, עסוק בעיקר בלעצור את האיש שבצבע או האיש עם הכדור. מסירה לוואטרה. טריצה. חגיגות על הספסל בכלל ואצל אוברדוביץ' השני בפרט.
סוגיית פויתרס8 דקות ו-20 שניות שיחק אלכס פויתרס במערכה הראשונה של הסדרה. 16 דקות ו – 42 שניות במשחק השני. פייר? לא היה רע. 6.5 נקודות. קצת פיזיות. קצת עומק. קצת אתלטיות. אחלה. ביחד עם פויתרס, אוחז קטש כעת ברוטציה בת 10 שחקנים. שזה טוב. אוברדוביץ' השני, להבדיל, שיחק עם 8 במשחק הראשון ו-9 בשני. פייר? אני רואה לא מעט NBA בימים אלו. בניגוד למשחקי האימון בעונה הרגילה, עכשיו יש אינטנסיביות ופיצוצים משך 48 דקות רוויות תשוקה. ושם, אצל לא מעט קבוצות, משחקים עם רוטציה בת 8 שחקנים. מכבי תל אביב הגיעה לכדי איזון ברוטציה טרם שובו של פויתרס. שכלל סדר די ברור בקו הקדמי. כהן ומרטין ב-4 (עם גיבוי אפשרי של קולסון). ניבו וסורקין ב-5. הכל פשוט, מסודר וידוע. חשוב מכך, הכל משרה בטחון. ואז התווסף לו אחד. ולא רק התווסף, אלא החזיר אל פני השטח בעיה שממנה כבר שכחו מזמן, ושמה בישראל פויתרס בעמדה מספר 4. זה לא עבד טרם פציעתו. זה עדיין לא עובד מאז שובו. האם חזרתו לעניינים עשתה טוב לבטחון וליכולות של סורקין או מרטין למשל? אין לי מספיק נתונים כרגע כדי לייצר תאוריה, אבל זה לגמרי משהו ששווה מחשבה. בינתיים, מה שבטוח אפשר להגיד זה שעם כל הכבוד לרצון, פויתרס עד כה טועה יותר מדי. כולל הגנתית. כולל כאן. לאחר חילוף הגנתי, כשהשעון הקטן מראה 14, נשאר פויתרס עם מייק ג'יימס בפינה של הצד הרחוק, יעני הצד החלש. ואז קורים דברים בצד השני, כולל חסימה של ג'ון בראון על הגב של בולדווין הרביעי. ופויתרס? במקום לעזור, הוא נצמד אל מייק ג'יימס. ובעוד הוא נצמד, החבר מוטיונאס מזנק קלות וקולע בקלות.
ויש גם את עניין הכדורים החוזרים בהתקפה. 8 כאלו היו למונאקו במחצית השניה, חלקם הלא קטן במשמרת של פויתרס. למשל כאן. שימו לב בבקשה, תוך כדי הזריקה המאולצת לסל של אוקובו, לפויתרס שמנסה לסגור את ה-4 שמולו (בלוסונגיים, בהרכב הסמולבול של הצרפתים) אבל מפסיד בקרב, בדרך לשלשה של, אהה, בלוסונגיים.