תגיות: לוני ווקר
מכבי תל אביב תפתח את העונה האירופית שלה הערב (שלישי, 21:00, שידור ישיר ב-SPORT5+) במשחק הפתיחה שלה ביורוליג ל-2025/26 מול אנדולו אפס. הקבוצה עברה מתיחת פנים גדולה הקיץ והשם הנוצץ ביותר שהגיע לקבוצה הוא לוני ווקר. בשיחה עם ערוץ הספורט, הוא מדבר על הילדות הקשה, ההחלטה להגיע למכבי, ההתאקלמות עד כה והיעדים. צפו בקטע בנגן הווידאו למעלה^^^
איך זה בישראל עד כה? "ישראל טובה אליי. מהקהל לארגון עצמו, לחברי הקבוצה שלי. זה היה שינוי ומעבר מאוד קל".ציפית שכך יהיה, או שאולי יהיה לך קשה להסתגל? "לא, האמת שלא. לא חשבתי שזה יהיה קשה מדי. דיברתי עם דייויד בלאט שהוא בחור נהדר, הוא די נתן לי את התשובות לכל מה שהייתי צריך לדעת. הבנתי שמכבי בוחרת תמיד שחקנים טובים".למדת מילים בעברית עד עכשיו? "כן. תודה, בבקשה, שלום. לא זוכר את השאר. בגדול רק עם המילים הללו אתה יכול לחיות בישראל".יש משהו דומה בין רדינג פנסילבניה, לתל אביב ישראל?"לחלוטין לא. שום דבר, כלום".
כלום? "שום דבר שאני יכול לחשוב עליו. הלוואי. עיר קטנה, מדינה קטנה, בה כולם מכירים את כולם. מלאת גאווה לא רק עבור העיר, אלא גם עבור מכבי תל אביב. הייתי אומר שהכי דומה אולי זה שרדינג היא גם עיר קטנה, מאוד גאוותנית כשזה מגיע לכדורסל. האות R הייתה על התלבושת שלנו".האנשים שם חמים? "זה לא מקום שהולכים אליו לחופשה או להנות, זה מקום בו אתה שורד. אני חושב שזה הדבר העיקרי. לחיות שם זה להילחם או לברוח. אתה צריך למצוא דרך להסתגל או להישאר בחיים". זה בנה את האישיות שלך? "לגמרי. אני אדם מאוד שמח. אני אדם אסיר תודה רק מהבחינה הזו על 18 השנים שחייתי ברדינג פנסילבניה. אני אוהב את העיר, אני תמיד אחזור לשם. אני אוהב את הקהילה שלי שם, ומנסה להחזיר לה בחזרה כמה שאני יכול. לגדול שם זה לחלוטין לא היה 'סוכריות ופרחים'". והכדורסל מתי הגיע? "כל חיי. אבא שלי שיחק בקולג׳. גם אחרי שנולדתי, תמיד גררו אותי למדרגות היציעים כדי שאצפה במשחקים".באופן מיידי התאהבת בכדורסל? "פוטבול היה הספורט המועדף עליי. אבל גדלתי ושיחקתי בהרבה ענפים. הייתי אתלט, ידעתי איך לתפוס ולזרוק, לעשות דריבלים ודברים כאלה. במקרה הייתי אחד מלא הרבה ילדים עם כישרון קצת מעל הממוצע לגיל. תמיד שיחקתי עם גדולים יותר, וכשאני הייתי בן 8-9 כבר שיחקתי עם ילדים בני 16-17. לפעמים הרסו אותי לגמרי, אבל זה באמת מה שעיצב אותי למי שאני".מה גרם לך לבחור בכדורסל בסופו של דבר? "קיבלתי את המלגה הראשונה שלי כשהייתי בן 12/13 - גיל מוקדם מאוד. לאחר מכן זה היה - 'אוקיי, זה מה שאני עתיד לעשות'. ההחלטה הסופית שלי הייתה לקבל מלגת לימודים מלאה, מסלול לבית ספר שבו אני יכול להמשיך להתפתח כאדם וזה באמת היה אחד הצעדים הראשונים להבנה שלי מה הצעד הבא שלי".אתה זוכר את הנקודה שאמרת לעצמך - וואו, אני טוב בזה? "אני באמת לא יכול לענות על זה. תמיד הרגשתי שאני טוב, מעולם לא התקשיתי עם כדורסל. היה לי כישרון, הייתי סביבו כל החיים שלי, מאז שנולדתי. לא היה לי מוצץ, היה לי כדורסל. כשבכיתי, אבא שלי לא נתן לי משהו לאכול, הוא פשוט זרק לי כדורסל. אם הייתי שמח, הוא זרק לי כדורסל. הוא כמו החבר הכי טוב שלי, את יודעת, זה לא בן אדם, אבל גדלתי איתו כל יום, תמיד הוא היה שם".
זה גרם לך להיות תחרותי, או להיות הכי טוב בכל דבר שעשית? "לגמרי. אבא שלי הוא גיבור העל שלי. היו זמנים שבהם הוא עבד בארבע או חמש עבודות במקביל, מעל 100 שעות בשבוע. לראות אותו מוותר על כל כך הרבה כדי לפרנס את המשפחה שלנו ולהראות לי מהו מוסר עבודה אמיתי. תמיד שאפתי להיות טוב יותר מאבא שלי".איך מערכת היחסים ביניכם? וגם עם אימך? "הוא עדיין גיבור העל שלי. יש לנו את אותו שם מסיבה מסויימת, ואני לוקח את זה בגאווה גדולה ומנסה להיות טוב יותר בכל יום. ואמא שלי… אני מגדיר את עצמי דרך אמא שלי. היא הראתה לי איך להיות חכם רגשית, איך להתמודד עם אנשים בתקופות קשות, להבין את הסיטואציה והסביבה שאתה נמצא בה. אמא שלי היא כמו התאומה שלי, אני אוהב אותה עד מוות. היינו חסרי בית ביחד, לא היה לנו כלום כילדים, חלקנו המבורגרים וצ’יפס כדי לשרוד את היום, לפעמים אפילו כמה ימים. אמא שלי לימדה אותי המון דברים, ואבא שלי לימד אותי לא פחות. הם היו היקום שלי, הצמד שאני חייב לו תודה, ולא יכולתי לבקש יותר טוב מהם".איך זה עבורך להיות רחוק מהם עכשיו?"יש לזה את הימים ואת הרגעים של זה. אני איש משפחה, במיוחד מהמקום שממנו אנחנו מגיעים - נוטים לאבד הרבה חברים, לאבד דברים שמחוץ לשליטתך. אז להיות עם המשפחה שלי כל יום חשוב לי. קשה מאוד לא להיות נוכח בחג ההודיה, בחג המולד או ביום ההולדת שלהם, אבל זה תמיד למען טובת הכלל. בתקופות האלה של בדידות, כשהייתי לבד, אני רק מסתכל במראה ורואה איך אני יכול לגדול כאדם".מפרגנים לך על הדרך, הקריירה? "כן, תמיד. הייתי בר מזל בהרבה דברים ובהמון מצבים. אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל אבא שלי היה האדם שהייתי צריך ברגעים החשובים ביותר בחיי - וזה היה נקודת המפנה שהפכה אותי לגבר והראתה לי מה לוקח להיות גבר. וגם זה לקח כפר שלם כדי לבנות אותי. היו לי הרבה דודים שהם רק חברים של אבא שלי, אבל קראתי להם דודים, והרבה סבים וסבתות שהם לא הסבים שלי, אבל הם בעצם כן. אני יכול להודות להרבה אנשים שגידלו אותי כאדם עצמאי. כמו שאמרתי, גדלתי כילד חסר בית, הסתובבתי עם הרבה אנשים, ואני חושב שזה מה שהקל עליי לעבור לחו”ל. מעבר חלק, כי תמיד הייתי לבד, כמה שזה נשמע עצוב. תמיד הייתי עם עצמי, בין אם עם אמא, אבא, דוד, או חברים. תמיד מצאתי דרך להסתדר ולשחק עם הקלפים שיש לי".קח אותי בחזרה לדברים שנאלצת לעבור, הזכרת את המילה לשרוד מספר פעמים."רדינג, פנסילבניה, הייתה אחת מחמש הערים הכי עניות בארצות הברית - מתוך יותר מ-500–600 ערים. היו ימים שלא היה לנו כסף, ימים שלא אכלנו. היו ימים שהייתי צריך למלא דלי במים קרים כי לא היה לנו מים חמים, לחמם את המים במיקרוגל ולמלא אמבטיה - ולוקח שעה לחמם אמבטיה במים חמים, כי כל פעם היית צריך קערית קטנה במיקרוגל כדי שהמים יהיו חמים, כדי שתוכל להתקלח או להתרחץ בחורף. היו ימים שהיו לנו רק המבורגר אחד, ואני, אמא שלי ושני האחים הגדולים שלי היינו מחלקים אותו לארבעה חלקים ליום".
"היו ימים שהלכתי לאזור בעיר שבו לא הייתי שייך ונרדפתי משם, ימים שבהם קפצו עליי והיכו אותי. כשגדלתי היו לי בערך 20 חברים קרובים שאפשר היה לסמוך עליהם באמת, ועכשיו, בגיל 25–26, נשארו לי רק חמישה חברים - וחלקם נפטרו או נכלאו. זה לא אשמתם, פשוט זה המקום שבו גדלנו, לפעמים אתה צריך לשרוד, לפעמים אתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ולפעמים במקום הנכון עם האנשים הלא נכונים. הרבה מהטראומות האלו עיצבו אותי למי שאני היום. אני חושב שזה מה שמאפשר לי לדבר כמו שאני מדבר ולחשוב כמו שאני חושב - הייתי צריך להתבגר מאוד מוקדם. לא הייתה לי באמת ההזדמנות להיות ילד, הייתי צריך להבין את המצב שבו אני חי ולהיות בוגר.איך גרמת לחיים שלך להיות כמו שהם היום? ולא להגיע לצד השני של הכביש.מה האקס פקטור של לוני ווקר להיות מי שהוא היום? "אחים שלי היו בדיוק כמוני - ספורטאים. אבל, כמו שאמרתי, לא היה לנו כלום, והם היו צריכים לקחת החלטות שלא בהכרח היו טובות, אבל היו טובות למשפחה שלנו. הם התחילו לדאוג לנו כבר בגיל 12-13, בין אם זה היה חוקי או לא. ראיתי את אמא שלי בוכה ימים שלמים, וזה גרם לי להבין שההחלטות שהם מקבלים פוגעות במשפחה שלי ובאמא שלי".
"רציתי לבחור בדרך הפוכה ממה שכולם סביבי עושים - כי כל הדרכים האחרות, כל מה שכולם עשו, הובילו בסוף לכלא, זה היה lose-lose. אז החלטתי להתחבר ללימודים, לקרוא ספרים. אבא שלי היה מאלץ אותי לקרוא שעה אחת ולכתוב שעה אחת אחרי בית ספר. אני אדם מאוד משכיל, קורא בערך 3–4 ספרים בחודש ומנסה להמשיך כך. פשוט לקחתי דרך אחרת, סגנון חיים שונה, ואלוהים שמר עליי לאורך כל המצב הזה. הרבה מהכשלונות והטעויות שלנו היו בעצם שיעורים בשבילי. למדתי מהטעויות של האחים שלי, מהטעויות של החברים שלי, וראיתי שזה לא הדרך. אני חושב שהקשר שלי לכדורסל ולספורט בכלל גרם לי להתרחק מכל המצבים האלו".
מה למדת מפופוביץ׳? "הוא הראה לי את התמונה הגדולה של החיים, את המשמעות של הדברים מעבר לכדורסל את החשיבות של מצבים בחיים האמיתיים וכל הדברים שהם טבעיים. הוא היה האדם הראשון, בכל מה שקשור לקריירה שלי ב-NBA, שאמר לי שאני מיוחד ומאז תמיד הרגשתי כך".הייתה סיטואציה שאתה יכול למצוא קבוצה ב-NBA, או להגיע למכבי. איך השבוע הזה היה אצלך? "הרבה דינמיקות של מה הלאה, אבל פשוט הייתי צריך לעשות את מה שהכי טוב בשבילי כיחיד. מכבי תמיד חיכתה בזרועות פתוחות - הם רואים אותי כאדם גם על המגרש וגם מחוץ לו. מה שהם מצפים ממני על המגרש, האחריות שהם נתנו לי לשחק עבור הקבוצה - אני לא הייתי מקבל את זה ב-NBA. לא הייתי מקבל את ההזדמנות באמת להראות מי זה לוני ווקר, וזה שלא קראו לי מה-NBA בהחלט מוסיף עוד אתגר, עוד מוטיבציה. כילד, כל מה שחלמתי זה להיות ב-NBA, אז לפעמים כשהדבר לא מגיע, צריך להבין שיש עדיין אור בקצה המנהרה"."כל השבוע הזה לא היה רק כעס. זה היה מצב של מה הכי מתאים לי, ולא רק לי - אלא גם למשפחה שלי. ואלוהים עשה שהמצב יהיה נעים מאוד. העיר תל אביב, האוהדים - הם הפכו את הכל לקל יותר. אני לא יכול לחכות, אמא שלי מעולם לא נסעה מחוץ למדינה, זו תהיה הפעם הראשונה שלה. אני לא יכול לחכות להראות לה את תל אביב, את ירושלים ודברים מהסוג הזה - הרבה היסטוריה, הרבה אנרגיה כאן. אני מאוד מודה ומוקיר תודה על זה".הגעת למכבי תחת אחד החוזים הגבוהים ביותר. בטוח יש בזה הרבה אחריות, לחץ. חוזה עצום, אבל כמו שאמרת אתה גם בסך הכל אחד שרוצה לשחק ולהיות הכי טוב שהוא יכול."אני אוהב את זה. אני חושב שכל הלחץ נובע ממה שעשיתי קודם לכן כדי להגיע לנקודה הזו - יותר מ-10,000 שעות של אימון שמעטים ראו, הזמן שבו בכיתי על המגרש שמעטים ראו, ההובלה על המגרש שמעטים ראו - זה לא קרה בין לילה. כדי להיות במקום שאני נמצא בו היום, לקח זמן, הרבה מאמץ והרבה הקרבה. היו פעמים שהייתי רוצה לצאת עם חברים, ללכת למסיבות או משהו אחר, ולא יכולתי - ולא עשיתי. הלכתי למכון, עבדתי קשה עד שנקרעתי, ונתתי לעצמי להיות במצב הזה שבו אני חייב להראות תוצאות. אני חייב לחיות עם הלחץ, עם המתח - ואני רואה בזה מתח טוב".אתה חושב שיש לך את הכלים והיכולות להיות המנהיג של מכבי? "בוודאות, לחלוטין. יש הרבה דינמיקות, בין אם על המגרש ובין אם מחוץ לו, ואני בהחלט מתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר האפשרית".איך מערכת היחסים שלך עם קטש? "אני קורא לו דארת׳ ויידר. הוא בן אדם נהדר. הוא מבין את המשחק כל כך טוב - איך הוא מתכונן למשחקים, איך הוא עובר את המשחק בצורה חלקה. אז שיש שחקן ברמה שלו שהפך למאמן, ולדבר איתו על אירופה, איך להתאים את עצמך ואיך לעשות דברים מסוימים - זה אחד הדברים הטובים ביותר שיכולים להיות, כי הוא מבין את המשחק וגם את השחקנים שלו. הוא שמח להציב את כולם במצב שבו הם נראים טוב, הוא מבין באיזה עמדה אתה צריך לשחק, מבין איזה סוג שחקן דינמי אתה, והוא רוצה שכולם יצליחו".אתה חושב שהוא יכול להיות מאמן -NBA? "לחלוטין, אין שאלה. להיות איתו במשך שבועיים גרם לי להבין שהוא לא רק מאמן NBA - הוא מאמן נהדר בכל היבט של המשחק. הוא מבין את הכל. ההיכרות עם השחקנים שלו, לדעת להציב את השחקנים בעמדה הנכונה - הוא מבין את זה, והוא עושה את זה עם קור רוח מוחלט. לעולם לא תראי אותו מזיע".
הגעתם שלושה שחקנים מאותה הקבוצה, זה די נדיר. מה אתה חושב על זה?"זו ברכה. דברים כאלה מקלים על המעבר, משפרים את הכימיה בקבוצה, מחברים הכל הרבה יותר מהר. להיות עם ג׳ף דאוטין ג׳וניור ואושיי בריסט, שחקנים שאיתם לא רק ששיחקתי, אלא גם שיחקתי נגדם, ולהיכנס לכאן - זה מעורר השראה, ואני שמח לראות את זה. זו גם הצלחה למדינה, להראות שאפשר, שלא הרבה אמריקאים חשבו שזה אפשרי. אתה רואה יותר ויותר אנשים שמגיעים לכאן, ואני מקווה שגם אני יכול להיות אחד החלוצים שממשיך לדבר, לעזור ולהראות לאנשים שאפשר - שיש ליגה אחרת, טובה כמו ה-NBA, והיא מעבר לים".חששת לבוא לכאן בזמן לחימה? "לא. אלוהים שומר עליי, איך אני יכול להפסיד?".
בכל זאת... משפחה, חששות?"המשפחה בהחלט דאגה. אבל המשפחה שלי דואגת לכל מקום שאני הולך אליו. שיחקתי בליטא בשנה שעברה והמשפחה שלי הייתה מודאגת. בכל מקום שאתה הולך יהיו דברים טובים ורעים, ואתה צריך למצוא דרך לאזן את זה".העונה של מכבי בעונה שעברה הייתה מאכזבת. כמה רחוק מכבי יכולה ללכת ביורוליג?"אני חושב שאנחנו יכולים להגיע רחוק. אנחנו קבוצה מאוד עמוקה - אם מסתכלים על החמישייה או על השחקנים מהספסל, יש לנו כל כך הרבה שחקנים שיכולים לפתוח במקומות אחרים, ולא משחקים תפקיד משמעותי. ג’יילן הורד ורומן סורקין עושים את מה שהם צריכים לעשות. אני חושב שכל השאר יסתדר - כרגע אנחנו כמו פאזל שמרכיבים את החלקים שלו, וזה עשוי לקחת זמן, אבל כשנצליח להרכיב את הפאזל כולו, זה יהיה כמו יצירת אמנות. אני לא יכול לחכות. יהיו עליות ומורדות - קבוצה חדשה עם כמה אמריקאים, ליגה לא מוכרת - זה אתגר גדול, אבל יש לנו לא רק את הכישרון, אלא גם את המשמעת והאופי כשחקנים כדי להיות משהו מיוחד באמת".אתה לוני ווקר הרביעי. יהיה החמישי? "אם אלוהים ירצה. אני מקווה".
איזה ילד היית? "ילד אופטימי ומלא הוקרת תודה, מאוד ספונטני. אני יודע לעשות הרבה דברים אקראיים, לאסוף הרבה עובדות אקראיות. הייתי חנון. אהבתי מדע, אהבתי להביט בכוכבים. נהגתי לאסוף אבנים, לנגן בסקסופון. הייתי ילד סקרן, כל דבר שראיתי עורר בי שאלה ורצון ללמוד. הייתי כמו ספוג, תמיד מנסה למצוא דרכים לשפר את עצמי ולהוסיף עוד כלים ליכולות שלי. אני חושב שזה מה שעושה אותי אדם שקל לדבר איתו, שקל להיות סביבו. עשיתי כמעט כל מה שיכולתי כילד, מתוך מצב שבו לא היה לי כלום. וכשאין לך כלום, אתה מאוד אסיר תודה כשאתה מקבל משהו. אני לוחם - וזה מייצג אותי, לוחם שפועל יום יום, מודע לכך שהמחר לא מובטח, שכל שעה לא מובטחת. היו לי אתגרים כל יום, וזה מה שבנה בי חוסן כזה, וזה הסגנון חיים שלי, כך אני פועל כל יום".יש לך רוטינות? "אני אדם שמבוסס מאוד על שגרה - בימים של משחק ובימים רגילים. אני קם בסביבות 7:00, עושה את כל מה שצריך מבחינת מתיחות, מסתכל על היעדים הקצרים והארוכים שלי ומגשים אותם. אני עושה מדיטציה במשך 15-20 דקות ביום, וגם 15-20 דקות לפני השינה. אני מבצע את המתיחות שלי בלילה ובימי משחק. במהלך המשחקים אני משתמש בהרבה דברים רק עם היד השמאלית, ואוכל רק אוריאו לפני המשחק - וזהו".אם אתה יכול לשתף אותנו קצת מאחורי הקלעים של הכתיבה של הפוסט הרגיש (על כך שהוטרד מינית). אני בטוחה שזה לא היה בהחלטה של רגע. זה לקח מספר חודשים, שנים? "זה לקח נצח. עם רמת הטראומה שעברתי במשך כל אותם שנים, אתה שוכח איך העולם עובד, אתה שוכח איך לחיות. אתה קצת נכנס למצב שבו אתה חושב שזו הדרך לחיות, או שזו אורח החיים שהעולם מצפה ממך. אין לך כוח שלם על עצמך, אין לך כוח פנימי"."כשגדלתי, השיער שלי היה מאוד חשוב עבורי. זה היה הייחוד שלי, זה הייתי אני. זה משהו שהחזקתי בו. כשהתבגרתי, היו לי הרבה מטפלים ודיברתי עם המון אנשים שניסו לעזור לי להתמודד עם המצב שלי, אפילו על דברים קטנים כמו להרטיב במיטה - עשיתי את זה עד התיכון, כדי לוודא שלא יקרה לי משהו רע. הייתי צריך לעשות דברים כאלה כדי להרגיש בטוח. עם הזמן, כשהתגברתי על הטראומה שלי, מצאתי שלווה ואושר וסלחתי לאדם שפגע בי, הבנתי את האדם שהייתי ומה שעברתי. למדתי להיות אסיר תודה על כל מה שחוויתי, והייתי צריך לשבת עם עצמי בצורה כנה ולהבין מה קרה לי בחיים - להבין שאני אדם, עם חסרונות, עם אתגרים וטראומות שאולי ילוו אותי כל חיי. הבנתי שאני לא לבד, ושיש כוח במסר שאני יכול להעביר".
"כשפרסמתי את זה, לא ציפיתי לקבל כל כך הרבה אהבה מאנשים רבים. זה עזר לי יותר ממה שחשבתי. המטרה שלי בפרסום ובגזירת השיער הייתה להראות לעולם שאתה 'אתה עצמך'. שמגיע לך לאהוב את עצמך, להעריך את עצמך, גם אם אף אחד אחר לא נותן לך את זה. רציתי להראות לכולם, גם כשאתה מפורסם, שכולנו עוברים קשיים. אני רציתי להיות דוגמא לכך, שלמרות מה שעברתי, הצלחתי והשגתי דברים שחשבתי שלא אוכל - להיות שחקן NBA, להיות האדם הכי טוב שאני יכול להיות, ולא לתת לכך להפיל אותי. זה לקח זמן, המון זמן - יותר מדי בעיניי, אבל עם המון תפילות, עם טיפול מקצועי ותמיכה, בסוף היה לי את האומץ לספר לעולם מה עברתי. והעולם קיבל אותי בזרועות פתוחות ובאהבה רבה. יחד עם זאת, פגשתי הרבה אנשים שגם הם עברו דברים דומים, וזה עורר בהם השראה ומוטיבציה, ונתן להם כיוון. זו הייתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש - להעביר את המסר הזה ולתת השראה לעולם".מה לוני ווקר של 2025 היה אומר ללוני ווקר בן החמש או שש? "מה שלוני ווקר היה אומר: לעולם, לעולם אל תשפיל את עצמך ואל תיתן לכתר שלך ליפול. אתה מלך, ותמשיך לעלות ולממש את עצמך בכל הזדמנות".