תגיות: הפועל תל אביב, יורוליג, מכבי תל אביב
במשחקה השני בלבד ביורוליג, הפועל ת״א של דימיטריס איטודיס כבר מתנהלת כמו קבוצת יורוליג ותיקה, שלא רק מתמודדת עם קבוצות בקבוצת האיכות הגבוהה של הליגה, אלא היא היא קבוצת האיכות הגבוהה של הליגה. הניצחון אתמול, חסר אסתטיות אבל יפיפיה באופיו, עזר להפועל ת״א לחדד את הזהות שלה, הראה איך אפשר להתגבר על משבר זהות תוך כדי משחק ולצאת בצד השני עם ניצחון איכותי, כשיש לך שילוב של אינטליגנציה, סט יכולות ומנהיגות ברורה וסוחפת. וכשאומרים אינטליגנציה, סט יכולות ומנהיגות ברורה וסוחפת מתכוונים לוסיליה מיצ׳יץ׳. ואלייז׳ה בראיינט. וכל השאר.הגודל לא קובעהמחצית הראשונה נראתה כמו קרב אידיאולוגי בין קוקושקוב לאיטודיס על איזו אג׳נדת כדורסל נכונה יותר. קוקושקוב ניסה להראות שכדורסל מנצחים עם עמדה 4 משמעותית, כששיחק עם אוסמאני וסמיתס, שני פורוורדים ורסטיליים, יחד עם קאי ג׳ונס, ארוך, משגע וקפיצי בעמדה מספר 5. איטודיס ניסה להראות שהגייסות שעופר ינאי קנה לו בעמדה מספר 5, מושא קנאה לכל היבשת, הם המשמעותיים ביותר, וזרק סייז ועוד סייז עם דן אוטורו, ג׳ונתן מוטלי וטאי אודיאסי, כשלראשונה ראינו דקות של שניים מתוך השלושה משחקים ביחד.
בגזרה הזו קוקשקוב ניצח טקטית. בעיקר בגלל שלושת הגארדים שצוותו לשני הסנטרים של הפועל ת״א, טיילר אניס שעדיין לא מחובר, בלייקני שהתעורר במחצית הראשונה על הצד האפל של הירח שלו וכריס ג׳ונס שמתקשה לבטא את עצמו כשהוא מסתבך בכדרור ולא מצליח להוציא את הכדור לקלעים. אנאדולו ניצלה את ההרכב הכבד של הפועל ת״א להתקפות מעבר ומשיכת הגבוהים מחוץ לצבע שהשאירו מקום לג׳ורדן לויד וקורדינייה לייצר. כשאיטודיס הגיב עם תומר גינת, הוא נחשף לריבאונד התקפה טורקי.
קוקשקוב סימן את מיצ׳יץ׳, לחץ אותו עם ויילר-באב והצליח להאכיל אותו מסמריפ הגנתיים של שחקן ההגנה של היורוליג. איטודיס כאמור ניסה להגיב עם סייז, אבל השילובים של מוטלי ואודיאסי, שאמנם הראה אינטליגנציית משחק, או השילוב של מוטלי ואוטורו, לא השפיעו משמעותית על המשחק, להיפך. הסקנד יוניט של הפועל ת״א נראה במשבר זהות שלא מצליח לייצר התקפה מרווחת. זו אחת הבעיות של סגל ארוך שצריך לתת לו דקות משחק. המחשבות של איטודיס במחצית נדדו לשאלה מה שיווי המשקל הנכון בין גודל, יכולת לייצר יתרון מחדירה ויכולת לייצר ריווח, מילה שעבור המאמן היווני היא קדושה.
מכבי מודל 80׳התשובה לשאלה הזו הכריעה את הדיבייט בין עמדה ארבע לחמש והתשובה לכך היא עמדה מספר אחת. ועל העמדה הזו השתלט ואסיליה מיצ׳יץ׳. ולידו אליז׳ה בראיינט, כנראה השחקן הכי קר רוח לקבל החלטות בזמני לחץ. מיצ׳יץ׳ הפעיל את המכונה הקרויה הפועל ת״א והשתלט על קבלת ההחלטות. שישה אסיסטים לא מספרים את הסיפור שלו, אלא השליטה בקצב, היכולת להגיע לצבע ולהפעיל משם, ואז לקלוע את הסל הנכון, בזמן הנכון. הוא יצא, מותש, לקראת סוף הרבע השלישי, והעביר את השרביט לאנטוניו בלייקני וכריס ג׳ונס שכמו במירוץ שליחים שמרו את גחלת היתרון.
הפועל ת״א מצאה את ההרכב שלה. והתשובה הייתה אל אל ישמעאל ויינרייט ודן אוטורו, לצד יוצרים כמו בלייקני, ג׳ונס ומלקולם. היכולת של אוטורו להחליף מול כל גארד, כולל לארקין, ולעצור אותו, הייתה קריטית. תוסיפו למיקס הזה את בלייקני, שעבר לצד המואר של הירח שלו, והפועל ת״א פירקה את אנאדולו ברבע השלישי, וגרמה לה לאבד את קור הרוח ברבע הרביעי. איטודיס הרשה לעצמו להחזיר את בראיינט ומיצ׳יץ׳ עמוק ברבע הרביעי כדי לחתום את הסיפור בנון שלנטיות. בקרב בינו לבין קוקושקוב הוא ניצח ניצחון מוחלט. וקוקשקוב המורחק אפילו לא היה שם כדי לראות את זה.בלייקני, שפיתח לדרגת אומן את סחיטת העבירה משלוש שהביא מהפקולטה ע״ש דרק שארפ, בילה על קו העונשין מה שנראה כמו כמה שעות ברצף. אבל זה לא קרה רק בגלל היכולת שלו לסחוט עבירות. אלא בגלל היכולת של הפועל ת״א להיות אתמול מה שמכבי ת״א הייתה בליגה הישראלית בשנות השמונים.
כלומר לא רק עמוקה ואיכותית יותר, אלא כזו שמקבלת אהבה מהשיפוט, שיוצר תסכול ומחאה מהיריבות, שגורם לאוויר מהריאות של השופטים לזרום אל תוך המשרוקיות שלהם ולהוציא מהצד השני עבירות טכניות שהוציאו את העוקץ מהמשחק. ואתמול, כשהמשחק היה עדיין חי וצמוד, זה בדיוק מה שקרה לאנאדולו אפס. עוזר מאמן והמאמן הורחקו, טכניות ללויד לאחר מחאה, והופ, ההפרש דו ספרתי ואנאדולו רואה את הגב של הפועל ת״א. ועל הגב הזה אין דגל ישראל.
ועכשיו דרביהדגל הזה חסר כי הסיפור של הפועל ת״א העונה הוא סיפור של החלפת זהות, כמו מישהו כבד משקל שעובר ניתוח קיצור קיבה, והופ, אחרי תהליך מהיר וחותך, הוא אחר. יש לה בעלים עם כיפה, איש המחנה האמוני והלאומי, נובוריש במובן הטוב של המילה ששופך הון כדי לחלץ את הקבוצה הזו ממעמקי הרחמים העצמיים והראייה הקורבנית שלה, כדי להביא אותה לטופ של הטופ.
הוא מקבל החלטות עסקיות נטולות רגש, השופטים הולכים איתה, היריבות שלה מפחדות רק מהצל שלה, השחקנים הישראלים שלה ביורוליג הם קישוט דקורטיבי (ולכן דגל ישראל על קבוצה אמריקאית זה הכי ישראלי) ועל הדרך היא חושפת את החולשה והפחד של היריבה העירונית העוצמתית לשעבר שלה. ותכף הן נפגשות. בדרבי יורוליג היסטורי. אז אם בימים הקרובים תשמעו הדי פיצוצים בשמי ת״א דעו שזה לא מגיע מעזה. אלה הם דפיקות הלב המפוחדות של אוהדי מכבי ת״א.
לחיות ולמות בלוס אנג׳לסלראות את מכבי ת״א משחקת אחרי הפועל ת״א זה קצת כמו לעבור מזיקוקים ומהפכה של שמחה, פטישים וקצף על הראש, להרכנת ראש, עגמומיות ועצב. הרבה עצב. במקרה של מכבי ת״א, גם ביום הזה היא עדיין מקבלת פטיש על הראש. אבל כשרואים את קבוצת הכדורסל של פריז, המחשבות נודדות לקליפורניה. ללוס אנג'לס של סוף שנות השמונים, לאולם קטן במכללה קתולית קטנה הנקראת לויולה מרימאונט, על גבעה המשקיפה לאוקיינוס, שם נולדה מהפכה. שם, על הקווים, עמד מאמן עם מוח של פרופסור לספרות אנגלית ולב של משוגע לכדורסל: פול ווסטהד.
הוא לא האמין בהגנה, הוא לא האמין בהתקפה מסודרת. הוא האמין במהירות. בריצה. בהתקפה שתתחיל ותסתיים לפני שהיריב בכלל יספיק למצמץ. "המשחק הוא שיר", אמר הפרופסור לספרות אנגלית לשחקניו. "והשיר שלנו נמשך שבע שניות." לויולה מרימאונט שיגעה את עולם המכללות, קלעה 122 נקודות למשחק בממוצע (זו לא טעות הקלדה), ואם לא הייתה מאבדת את הכוכב שלה האנק גאת׳רס, שמת מוות טראגי מאירוע לב, לך תדע לאן הייתה מגיעה. נדמה שרוחו של ווסטהד קמה לתחייה בפריז של השנה והתייצבה על הקווים בדמותו של פרנצ׳סקו טאבליני, המאמן האיטלקי של פריז.
מה יש לה זאתי?לפריז, כמו למכבי ת״א, יש תקציב שאינו יכול להשיג שחקנים שיובילו אותה לחלק התחרותי של היורוליג. אז היא עשתה מעשה. והמעשה הזה הוא בלאגן. ממש כמו רחובות פריז בתקופה האחרונה, טאבליני מאמין בכאוס. הוא יוצר אותו במכוון, כדי לחפות על מחסור בכשרון, קליעה ויכולת לייצר במשחק העומד. אז הוא לא עומד לרגע. הוא דוחף את הכדור, הוא לוחץ על כל המגרש כל הזמן, הוא מביא שמירות כפולות, הוא מחליף חמישיות כדי לשמור על רגליים טריות הוא מביא קבוצת קולג׳ים ליורוליג, אולי כתגובת נגד למעבר הסיטוני של צעירים מאירופה לכסף הגדול של המכללות. הפרצוף של הקבוצה הזו הוא נדיר היפי, וזה אומר הכל. אבל טאבליני עושה לימונדה מהלימונים. הוא עוזר לקבוצה שלו להיות תחרותית ולפרק את הצורה לקבוצה נטולת כיוון כמו מכבי ת״א הנוכחית.
הוא מבין את זהות האנדרדוג שהוא נמצא בה, הוא יודע שאין לו סיכוי בגייסות מול גייסות, אז הוא מעביר למלחמת גרילה ומקווה לטוב. שנה שעברה אמרנו על סגנון המשחק של מכבי, שלא הבין שהוא אנדרדוג במהותו, שאם זה טוב לנוער מחוזית אז זה טוב גם ליורוליג. וזה בדיוק מה שטאבליני עושה. מביא את הנוער מחוזית ונותן לקבוצה שלו זהות, גאווה ויכולת להתחרות. עכשיו קחו את כל זה ותבינו שכל מה שעושים במכבי ת״א הוא בדיוק הפוך. או לא בדיוק הפוך, אלא עושים סתמי, נטול פואנטה או כיוון.
החל מבניית הקבוצה החלשה בתולדות מכבי ת״א ביורוליג ועד לנסיונות לשחק כדורסל שברמה התיאורטית הוא אסתטי ונכון אבל אינו מותאם ליכולות החסרות של סגל השחקנים הזה. מכבי תֿ״א לא יכולה לשחק את הכדורסל שפריז משחקת כי אין לה את האתלטים שילחצו וירוצו כך. גם את הכדורסל של קטש היא לא יכולה לשחק כי אין לה מספיק שחקנים יוצרים, אין לה מספיק איומים לייצר ריווח, אין לה שום דבר איכותי ומיוחד שמנצח משחקים ביורוליג. אז מה יש לה זאתי? איזה כדורסל היא אמורה לשחק?
התשובה היא שזה בכלל לא עניין של סגנון אלא עניין של איכות הסגל. יש לה את לוני ווקר שבסיסטם איכותי יותר יכול להיות גו טו גאי ראוי אם לידו יהיו עוד כלים שיהוו איום. אושיי בריסט וג׳יילן הורד בהחלט פורוורדים ראויים. ג׳ימי קלארק יכול להיות גארד מחליף מהספסל שמכניס אנרגיה ומוביל את הסקנד יוניט. רומן סורקין, למרות תצוגה נוראית אתמול שנכנעה לאגרסיביות הפריזאית עם שפת גוף של עזבו אותי באמא שלכם, הוא 5 ראוי.
אז מתחילה התהום הצהובה. סנטוס הוא נון פקטור. אחריו בעמדה יש שחקן בשם קליפורד אומורי שמכבי מתביישת להציג אפילו. בעמדת הרכז דאוטין ובלאט לא מגיעים לצבע ולכן לא מייצרים ריווח. בלאט יכול להיות אפקטיבי בעמדה 2 או לשחק את הפיק אנד רול ליד שחקן יוצר לידו. דאוטין צריך דיאטת חלבונים וסדנת אינטליגנציית משחק. למכבי יש סטרץ׳ 4 כמו ליף שב-27 הדקות ששיחק בשני המשחקים הראשונים לא זרק שלשה אחת, אז איזה סטרץ׳ הוא בדיוק? ליף הוא סך כל מה שחשבנו על הליגה הסינית. רך, לא שומר, עם סטטיסטיקה משקרת. אם לקטש ייגמר ממנו, יכול להיות שליף הוא הדבר הכי טוב שקרה לגור לביא העונה. מעבר לכך יש את חבורת החרבו דרבו, ויל ריימן וג׳ון דיברתולומיאו. זה נחמד ומחמם את הלב, אבל זה לא מספיק.
תביאו את הדרבי? אתמול, עם שחקן יוצר שהיה שובר את הלחץ של הפריזאים, מכבי הייתה מגיעה לסלים קלים ושוברת את רוח יריבתה. או press break בסיסי עם כמה מובילי כדור שישאירו את הקרקס הפריזאי עם ליצנים בלבד. זה מה שקבוצות היורוליג יעשו לפריז רוב העונה. שבירת הלחץ במסירה או בכדרור, שליטה בריבאונד, האטת קצב, הענשה על כל שמירה כפולה.
מכבי לקחה את אותה כמות ריבאונד התקפה כמו פריז (17 מול 16), פריז איבדה יותר כדורים (18 מול 16) אבל פריז קלעה ב-68% ל-2 כתוצאה מהלחץ, החטיפות, הריצה וההגעה לצבע במהירות. מכבי נגררה לקצב הפריזאי אבל קלעה ב-42% ל-2. זו לא קבוצה שיכולה לרוץ בכל מחיר. למרות כל זאת, המשחק הראה סימני חיים לקראת סוף הרבע השלישי אבל אז כיסוי הגנתי מבולבל ואיבוד כדור הובילו לשתי שלשות שהעלו ל-11 בסוף הרבע השלישי. ואז, שתי דקות אחרי, שלשה של יאקובה אאוטרה גמרה סופית את המשחק כשהעלה לעשרים הפרש, 32 דקות לתוך המשחק.
מכבי היא לא קבוצה של כדורסל מפואר ובנתה קבוצה של כדורסל פרקטי. אבל היא לא משחקת כדורסל פרקטי. בכדורסל פרקטי פריז טובה יותר, מאומנת יותר, מבינה את הזהות שלה עד תום. זה לא שמכבי לא מבינה את הזהות שלה. פשוט אין לה אחת כזו.
הדרבי שמגיע, אם יאמת את כל החששות של אנשי האימפריה הצהובה לשעבר ומוקירי זכרה, ואכן מכבי ת״א תחטוף בראש בצורה מבזה ומשפילה מזו שלא זכתה באליפות מאז 1969, זה אמור להיות רגע של תפנית: או בהתייחסות של האוהדים, שיישבר להם ויחליטו שיש גבול להשפלות וישברו את הכלים, או בהתייחסות של עודד קטש המיוסר, שיימאס לו ויילך לשחק סנוקר למרות שאין לו הרבה אופציות יורוליג בגלל הדרכון שלו, או בהתייחסות של ההנהלה, שתחליט לפתוח את הכיס ולהעמיד עוד כלים לטובת הקבוצה. כי אם המצב יישאר כך, נותרו למכבי עוד 36 פטישי יורוליג לחטוף על הראש.