תגיות: מכבי תל אביב
בשבוע האחרון של אוקטובר, כשמתחיל להחשיך מוקדם והסתיו מתחיל להתגנב לו, מכבי ת״א מסיימת שבוע יורוליג עם שני הפסדים ומגלה שללא קשר לשעת השקיעה בחוץ, השקיעה האירופאית שלה נמשכת, צעד אחרי צעד, הפסד אחרי הפסד, עונה אחרי עונה, שמתחברים לעידן של חושך. אם ההפסד לאתונה עוד התקבל בהבנה,הרי זו לא בושה להפסיד לסלבדור, ההפסד אתמול לכוכב האדום הוא לא פחות ממבזה.
בסיכום של שמונים דקות של כדורסל שהיא שיחקה השבוע, מכבי תוכל לשקר לעצמה ששלושה רבעים מוצלחים באתונה הם סימן לאופטימיות, ומחצית שנייה תחרותית מול הכוכב האדום, בה חזרה למשחק והייתה בעמדת ניצחון לקראת סופו, מראים על אופי, ונותנים תקווה. אבל נדמה שדווקא הרבע האחרון באתונה ובמיוחד במיוחד במיוחד המחצית הראשונה המזעזעת אתמול בבלגרד, צריכים להיות לב הדיון, אם מכבי ת״א תסתכל על עצמה ביושר מול הראי, אם יש עדיין אחד כזה בכל המועדון.
חמשת הרבעים הללו חשפו את חולשת בניית הקבוצה, את אי הטיפול בצרכים המיידיים שלה, את עבודת האימון הלא מוצלחת, את רוח המועדון שהתרסקה. האם מישהו במועדון הזה יכול להיות אמיתי עם עצמו, לצאת לקהל האוהדים ולהגיד את האמת? והאמת היא שמכבי ת״א לא נמצאת כלל וכלל בשוק ההעברות ביורוליג בעוד קבוצה אפורה כמו היריבה שלה אתמול לא נחה לרגע, כשהיא פצועה ויכולה למלא את אורתופדית ג׳ בבית החולים המקומי בבלגרד אבל היא חיה. נושמת. אקטיבית.
שחקניה חפצים חיים, הנהלתה אכפתית. לא רק הכוכב האדום. כשכולם עושים שופינג, מכבי ת״א בוהה בחלונות הראווה ומשחררת בועות סבון לאוויר על כך שעומדים להגיע בעלים חדשים שישנו הכל. והמציאות של ההתנהלות הזו היא בנייה של קבוצה חסרה וחלשה. והיא צריכה עוד רכז, היא חייבת עוד סנטר, המאמן שלה עייף, ההנהלה שלה אדישה, הקהל שלה שבור, והצוואר שלה תפוס כשהיא מביטה ממעמקי הטבלה אל עבר הצמרת שלה ורואה במקום הראשון את הפועל ת״א. ואז, מרוב תדהמה, מייד משפילה מבט. ממעמקים אוהדיה קוראים לה לבוא, אך היא ממשיכה לצלול.
החימום שלא נגמרהרבע הראשון אתמול נראה הגנתית כמו המשך המשחק הקודם, ממש הרבע החמישי מול פנאתינייקוס, כשמכבי סופגת 33 נקודות, חלקן מביכות עד כאב. ולאורך כל המשחק, כמו תוף טם טם שדופק בקצב, ריבאונד ההגנה שלה לא מאפשר לה להקטין את מספר הפוזשנים של היריבה. השבוע האחרון הראה שהחטאות מול מכבי ת״א הן נון פקטור כי היא תמיד נותנת הזדמנות שנייה, שלישית ולפעמים רביעית.
אתמול הכוכב האדום החטיאה 40 זריקות. ב-24 פעמים מתוך ה-40 היא לקחה שוב את הכדור ונתנה לעצמה עוד סיכוי לקלוע. מדובר ב-60% מההחטאות. זה נתון מביש ומביך. לפעמים הוא תוצאה של סייז ואין באמת מה לעשות מול זה, לפעמים זו תוצאה של מיקום ורצון שאיתו יש הרבה מאוד מה לעשות. אבל המחצית הראשונה אתמול הראתה שאין שם מישהו שבאמת אכפת לו.
הכוכב קלעה אתמול 99 נקודות, 13 יותר מהממוצע שלה. כי מכבי ת״א היא קבוצה שהפכה את הקלישאה ״קלעו מולה כמו בחימום לפני המשחק״ למציאות. תראו את הלייאפ של מילר-מקינטייר. תראו את העבודה ההגנתית האישית, את התקשורת הלא קיימת, את העזרה הלא נוכחת. ותשאלו את עצמכם אם בחימום לפני המשחק לא היו לו זריקות בדרגות קושי גבוהות יותר:
עכשיו הביטו במתפרצת הזו של האדון הנכבד והמצויין מילר-מקינטייר. תשאלו את עצמכם מה יכולתם לעשות אם הייתם רומן סורקין בסיטואציה הזו. ואז תשאלו את עצמכם מה הייתה עושה קבוצה עם מעט יותר כבוד עצמי? מה היה עושה מאמן לשחקן שמגיב ככה הגנתית? מה היה עושה הקפטן? מה היה נשבר בחדר ההלבשה כשהיו יורדים למחצית?
אפשר להשתגע, לא? כי נכון שמילר-מקינטייר הוא שחקן מהיר שרץ את המגרש בשלושה עד ארבעה כדרורים, אבל אם בעתיד הוא ירצה להעלות ליוטיוב לקט עם לייאפים שלו שייקרא ״אני והיפה שלי עושים לייאפים מול מבטים נוגים״, אז הנה, יש לו עוד אחד לאוסף:
ולסיום סדנת הוידאו להיום, הנה פוזשן במחצית השנייה שמסכם את הכל ב-26 שניות. פוזשן שאם אתם אוהדי מכבי אתם תולשים שערות וצורחים מול המסך. מכבי במינוס אחד, שלוש דקות לסיום. זמן של נשיכות, של האסל, של מאבק. זמן שמגדיר שחקנים. מגדיר קבוצות. מגדיר זהות. אז מילר-מקינטייר מוצא את עצמו מול סורקין בחילוף, מרים שלשה ומחטיא. עד כאן, סביר.
אז איזונדו לוקח ריבאונד התקפה ומחטיא. כבר פחות סביר. דובריץ׳ הודף את הכדור החוצה (זה נחשב ריבאונד התקפה), לא סביר פלוס. מילר-מקינטייר מגלה שמכבי נתנה לו דונם להשכרה, תעשה בו מה שאתה רוצה, אז הוא מתייצב לשלשה ואף אחד לא טורח לגשת אליו. לא סביר פלוס פלוס פלוס. אבל אז הוא מחליט לפטם את איזונדו בתוך הצבע, ואיזונדו נטול האיזון מחטיא, ואז מתקן עם עוד ריבאונד התקפה וקולע. לא מאמינים לי? הנה, באמא, תראו:
כשקטש התיישבקטש ניסה לכפר על מחסור בסייז בעמדת הסנטר כשעלה עם מרסיו סנטוס בתור השומר של דונאטס מוטינואס. אחריו עלה ליף ורק אז עלה סורקין. כאילו כדי להכאיב למכבי, הכוכב האדום גרמה נזקים גדולים משתי העמדות החסרות של הצהובים ,הסנטר והרכז. אמנם צ׳ימה מונוקה הוא שחקן הדבק של הקבוצה וניקולה קאליניץ׳ הוא הפרצוף שלה, אבל מילר-מקינטייר היה הבוס הגדול אתמול ועשה ככל העולה על רוחו.
הסנטר המחליף של הכוכב אתמול, אובוקה איונדו, שילש את ממוצע הנקודות שלו מ-5 ל-15. קטש העלה בפעם הראשונה העונה את הסנטר המחליף שלו קליפורד אומורי, מה שהיווה הוכחה נוספת שאמור לי מי הוא הסנטר המחליף שלך ואומר לך איפה אתה ממוקם בטבלת היורוליג.
עודד קטש בילה לא מעט זמן על הספסל אתמול. בישיבה. זה קצת מסוכן להגיע למסקנות על סמך שפת גוף אבל נדמה שלפעמים ישיבה היא יותר מסתם ישיבה. כשהשופטים (החלשים) ביטלו עבירה לשלוש על דאוטין ג׳וניור בשיא הקאמבק של מכבי, כשהיא בפלוס אחד, ונתנו לדאוטין טכנית על פלופ, קטש התחרפן. הייתה לו עבירה טכנית מהמחצית הראשונה והוא ידע שאם הוא מקבל עוד אחת הוא מורחק. במקום פלוס ארבע פוטנציאלי, מכבי קיבלה שיוויון. פוזשן אחר כך השופטים שרקו לעבירה גבולית. קטש רתח. אז הוא התיישב. רגל על רגל.
אולי היה עייף. אולי לא הרגיש טוב. אולי רצה למחות. אולי כבר אין לו כוח לשופטים האלה. אולי אין לו כוח לשחקנים האלה. אולי הוא כבר לא יכול לראות את הקבוצה הזו. הרבה ביקורת מושמעת על שפת הגוף שלו והאדישות הקטשית שהוא עומד על הקווים. עוד לא הוכח שמאמן שמשתולל וצורח עוזר לנצח משחקים. אבל אתמול זה הרגיש אחרת. לאורך חלקים גדולים מהרבע האחרון קטש המשיך לשבת על הספסל, אולי ניסה להעביר מסר לא מילולי. אולי לעצמו. אולי לאחרים. האם יש מי ש״שומע את הקולות״ האלה?