סוף נובמבר 2025, והמשבר במכבי תל אביב נראה חמור. הקבוצה אבודה מבחינה מקצועית, עמוק בתחתית הבית המוקדם, השחקנים נראים חסרי מחויבות והשראה, המשחקים מתנהלים מחוץ להיכל החם והנעים - בבלגרד, בעיקר מול כיסאות ריקים, הקהל במשחקי הליגה המקומית עסוק בעיקר בהפגנות נגד ההנהלה ומעמדו של המאמן, עודד קטש, בכיר בניו של המועדון ולדעת רבים מטובי המאמנים ביבשת, מעורער מתמיד.יכול להיות שעד תקראו את הטקסט הזה, קטש כבר יהיה מאמן מכבי ת"א לשעבר. אבל אני כאן לא בשביל לדבר על האם היה צריך להיפרד ממנו או לא, אלוהים יודע שיש מספיק אנשים מוכשרים וטובים ממני שיביעו את דעתם בנושא. אני רוצה לדבר על דימוי עצמי, ועל מכבי תל אביב כמועדון.אכזבה, כידוע, היא הפער בין ציפיות למציאות - ורק בטור הקודם, דיברתי כאן בהרחבה על איך לדעתי קיים פער גדול בין הציפיות שיש מנבחרת ישראל בכדורגל (ע"ע "הגרלה נוחה") לבין המציאות - מה שהיא יכולה לעשות מקצועית, האיכות של השחקנים שלה, העומק של הענף בישראל, והתוצאות שהיא מביאה על המגרש. ובכן, לפחות לעניות דעתי מתקיים פער כזה גם במכבי ת"א - פער בין מה שהיא חושבת שהיא, לבין מה שהיא באמת. או בקיצור - האם באמת מכבי ת"א היא טופ יורוליג? זמן לנפץ מיתוס.כמו תמיד, אנחנו תמיד מתחילים בכך שבכל מיתוס יש אמת. והאמת היא שלמכבי תל אביב יש היסטוריה של מועדון גדול. עזבו רגע את השליטה המוחלטת בכדורסל המקומי, מ-1969 ואפילו עד השנים האחרונות - בטור הזה, אנחנו מתמקדים במעמדה ביבשת הישנה. איך היא עומדת ביחס לאירופה - והיסטורית, בהחלט יש לה מעמד. מכבי ת"א זכתה שש פעמים בגביע אירופה (בצורותיו השונות) - רק לשלושה מועדונים אירופיים יש יותר זכיות. שיאנית כל הזמנים ריאל מדריד (11 זכיות), צסק"א מוסקבה ופנאתינייקוס. זה הכל. פי שניים מאולימפיאקוס, פי שלוש מברצלונה.יתרה מזאת, מכבי ת"א הופיעה 15 פעם בגמר גביע אירופה. בנתון הזה, רק קבוצה אחת מקדימה אותה - קוראים לה ריאל מדריד, ויש לה 21 הופעות. זה נתון של אימפריה אירופית ללא צל של ספק - מועדון שאמנם לא הגיע מתנאים יוצאי דופן, אבל הצליח עם המון חוכמה וניהול נכון להדביק את הפער מהאימפריות הגדולות והעשירות של היבשת. כמו שנהוג לומר במקומות אחרים - מה ששלה, שלה.אבל זאת הבעיה עם עבר מפואר - כפי שהצלחנו לבסס כאן, יש בעיה גדולה עם הרגש שנקרא "נוסטלגיה". הערגה וההתרפקות על עבר מרגש ועמוס הצלחות, לפעמים מסמא את עיניך מראיית הדברים כהווייתם. מהכרה בבעיות שיש, ובצורך הנואש לתקן אותן. וזה קצת מה שקרה במכבי ת"א של השנים האחרונות - מין אמונה שיהיה בסדר. מכבי תל אביב היא אימפריה במונחים אירופיים, שבסך הכל עוברת שנים חלשות כמו כל מועדון גדול. התסמונת שהיטיב לנסח סר אלכס פרגוסון עם המשפט ההוא על "עוד יום בהיסטוריה". אבל האמת העצובה היא שמכבי תל אביב, כבר המון שנים, רחוקה מהצמרת האירופית. התחלנו בעובדות, נמשיך בעובדות - הזכייה האחרונה של מכבי ת"א במפעל תחגוג במאי הקרוב 12 שנה. זו גם היתה הפעם האחרונה שמכבי ת"א גם השתתפה בפיינל פור. וכל זכייה היא מרגשת וגדולה, בטח הזכייה ההיא, אבל צריך גם להזכיר את הנסיבות יוצאות הדופן שלה - היא באה לסדרת פלייאוף בלי יתרון ביתיות, העפילה לפיינל פור באופן מפתיע (על חשבון המארחת של שלבי הגמר - מילאנו), והגיע לשלב האחרון כאנדרדוג מובהק - מול ריאל, ברצלונה וצסק"א.זו היתה זכייה של אנדרדוג - הקבוצה הכי חלשה מבין הארבע, שהצליחה לנצח בעזרת שחקנים גדולים שהתעלו לתצוגת על, מאמן אחד ענק (דייויד בלאט) ו-כן, צריך להגיד את זה-פאשלה ענקית של ויקטור חריאפה. במילים אחרות, הזכייה של מכבי תל אביב - מתוקה ככל שתהיה - היתה נס. משהו שלא היה צריך לקרות אם הטבע היה עובד כסדרו. עד כמה? את זה בוודאי ילמדו השנים שאחרי.העונה הנוכחית היא העשירית של היורוליג בפורמט הנוכחי - פורמט של ליגה גדולה, כשכל הקבוצות פוגשות האחת את השנייה. מתוך תשע העונות הקודמות, חמש נגמרו כשמכבי ת"א נמצאת במקום העשירי ומטה. עונה אחת (מבטיחה) נעצרה בגלל נגיף הקורונה הארור, והיו עוד שלוש העפלות רצופות לפלייאוף - בין 2022 ל-2024, בעיקר סביב קבוצה אחת מעולה שנבנתה במועדון תחת עודד קטש, עם לורנזו בראון, וייד בולדווין, בונזי קולסון וחבריהם. זה מה שמכבי תל אביב התרגלה לעשות - מאחר ואף פעם לא היו לה את המשאבים של המועדונים הגדולים והעשירים, היא ניסתה לפצות על כך - עם מאמנים מצוינים ועם יכולת גיוס שחקנים טובה. ומדי פעם, היא גם הצליחה - אבל כשמסתכלים על תמונת המצב ביורוליג, ועל המגמות, התחושה היא שגם הכמעטים של שלוש העונות הללו, עלולים להפוך לזיכרון רחוק.כי כשהפערים היו סבירים, אפשר היה לפצות עליהם עם ניהול נכון. אבל הפערים הולכים וגדלים מהשפיץ האירופאי - לא רק שהחזקות מאוד התחזקו כלכלית, אלא שגם שחקנים חדשים שנכנסו ליורוליג - כמו דובאי וכן, ידעתם שאני אגיע לזה, הפועל ת"א של עופר ינאי, מגדילים את הבעיה ומקשים עוד יותר על הדרכים לפתור אותה. גם התחרות על שחקנים טובים לא נעשית קלה יותר, ככל שהזמן עובר - ואת זה אפשר לראות בקשיים של מכבי ת"א להביא שחקנים העונה, אחרי הקבוצה הלא טובה שנבנתה שם בקיץ.אין מנוס מהגעה למסקנה הפשוטה והמתבקשת - מכבי ת"א צריכה להמציא את עצמה מחדש. יכול להיות שקטש יילך, יכול להיות שאפילו קלאודיו קולדבלה יסיים את תפקידו. אנשי מקצוע אחרים וטובים יוכלו לנצח לה משחק או שניים, אולי אפילו לגנוב עוד איזה פלייאוף. אבל קשה להתעלם מהמגמה - מכבי ת"א, למרות המותג הגדול, כבר שנים ארוכות רחוקה ממה שהיא חושבת שהיא. ורק שינוי תפיסה עמוק ויסודי במועדון יוכל לחבר אותה מחדש אל העבר המפואר.החלק החשוב ביותר בפיתרון בעיה הוא להבין שיש לך אחת. ומכבי ת"א, לפחות כלפי חוץ, השתדלה מאוד לשדר שהיא לא מבינה את בעיית העומק. היא חשבה שזה מאמן, או שחקנים לא טובים - שקוסמטיקה תעשה את העבודה. התקופה הנוכחית של המועדון, בין המחאות למאמן לבעיות הפנימיות לעוד הפסד ביורוליג, צריכה לגרום לה להסתכל במראה - ולהבין את מה שמאיר אריאל ז"ל כתב עוד בשנות השמונים. "העגלה נוסעת, אין עצור - לא קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור".