את המאמר הזה נפתח בהנחת יסוד: ספורט הוא החיים. בניגוד לתפיסה החיצונית המקובלת שלפיה ספורט הוא משהו שמתנהל במקביל לחיים, מה שאוהדי ספורט (מכל הסוגים) יודעים שהוא חלק בלתי נפרד מהם - לטוב ולרע. הקבוצה שאנחנו אוהבים היא משהו שמשפיע על החיים שלנו (לפעמים הרבה יותר מדי), מגדיר אותנו, נותן לנו תחושת שייכות שכיום קשה למצוא (לפחות בחיים החילוניים), וכן - נותן לנו גם את הכוח והרוח להמשיך קדימה, מול המכשולים שהחיים מציבים.ואם הספורט הוא אכן החיים, הרי שביום שלישי, בהיכל הטוטו בחולון, החיים חזרו. הפועל ירושלים אמנם לא אירחה בבית האמיתי שלה, אבל סוף סוף היא פגשה את הקהל שלה במשחק אירופאי. זו היתה כמו דרישת שלום רחוקה מהמציאות שאחרי שנתיים ארוכות - חשבנו שכבר לא תחזור. מציאות סבירה, הגיונית, כזו שבה קבוצה ישראלית מארחת בישראל. הטירוף והעיוות שבו קבוצה מארחת מחוץ למדינה שלה, הסתדר. הסדר שב על כנו.ושלא תטעו, מדובר בעיוות - הן מנטלית (קבוצה לא יכולה לשחק בלי הקהל שלה, משהו שהוכיח פעם אחר פעם), הן הישגית (קצרה היריעה מלתאר את כל ההישגים הספורטיביים שהיו, כנראה, קורים אם המשחקים היו נערכים ביד אליהו/סמי עופר/טדי/טרנר, ולא בבלגרד/סופיה/באצ`קה/טופולה) ומעל הכל תדמיתית - משחקים מול אצטדיונים ריקים הם אסון לליגה שמנסה לשווק את עצמה.ההחלטה לקיים את המשחקים מחוץ לישראל היא אנומליה, שאולי היתה הכרחית בחודשים הראשונים (כאשר היה ממש ירי לעבר ישראל, וגם משחקים בארץ נערכו בדלתיים סגורות), פלוס המלחמה עם איראן (מדהים שעברנו בחיים את הדבר הזה), אבל בכל יתר הזמן זעקה החוצה בחוסר היגיון מובהק. הורדנו את הראש כי ככה זה, וזה סדר הכוחות, תוך הנחה מובלעת מזה ש"העולם כולו נגדנו" - אבל כל פעם שצפית במשחק של מכבי תל אביב בבלגרד באולם הריק, עמוק בפנים היה קשה להבין איך דבר כזה ממשיך לקרות. לא סתם ראשי היורוליג היו הראשונים לדחוף ולהחזיר את המשחקים לישראל, כשזה היה אפשרי. כי הם מבינים שנגרם נזק אמנם למכבי ת"א, הפועל ת"א והפועל ירושלים שנאלצות לנדוד ולטוס מאתיים פעם בשנה - אבל את הנזק הגדול באמת חוטפת היורוליג עצמה.חלק מהתדמית שהיורוליג מנסה להחזיק - מול ה-NBA האיכותית יותר והעשירה יותר - היא שהיורוליג, בניגוד ל-NBA הקצת סינתטי ומהונדס וממוסחר, היא ליגה של כדורסל יצרי ובוער. לא סתם נבחרה המילה "devotion" (מסירות): אצלנו נלחמים על כל כדור, אצלנו יש אווירה סוערת, אצלנו יש... קהל. חלק מהשיווק של היורוליג נובע מהקהלים הגדולים שיש למועדונים הגדולים - הקהל הפנאטי של פרטיזן, האוהדים של פנאתינייקוס ואולימפיאקוס, ז`לגיריס והאוהדים שלה - וכמובן, היכל מנורה מבטחים וימי חמישי של מכבי תל אביב.בניגוד לכדורגל, ששם ישראל היא סרח עודף (במקרה הטוב), בכדורסל האירופי לישראל יש מעמד והיסטוריה בתור מדינה מובילה. והקהל הישראלי הוא חלק ממה שבנה את היורוליג והפך אותה לליגה חזקה ומעניינת - ההיכל כסוג של מבצר, שמצליח פעמים רבות לגשר על פערים מקצועיים מול יריבות עדיפות. עכשיו קחו את האווירה הזאת של ימי חמישי הסוערים, עם היכל מלא ב-11 אלף איש, ותחליפו אותה במה שקיבלנו בשנתיים האחרונות: משחקי "בית" של מכבי מול אולמות ריקים ברובם ואווירה, במקרה הטוב, של משחק אימון.גם הפועל ת"א, שאירחה בסופיה בתחילת העונה הנוכחית, אולי הצליחה להביא אנשים מן הגורן ומן היקב ומן הסופיה למלא את היציעים - אבל קשה להשוות את זה למה שהיא יכולה להביא, מבחינת אווירה אמיתית של משחק, כשהקהל האמיתי שלה - זה שנמצא בישראל - מעודד ודוחף מהיציע (ואת השאלה איזה קהל מגיע למשחקים בארץ, נשאיר לפעם אחרת). בקיצור, הקומבינה הזאת אולי החזיקה מעמד - אבל היא הכי רחוקה מ"דיבושן".וזה היתרון הגדול של היורוליג, בזווית הצרה שלנו - העובדה שהיא קודם כל חושבת עסקית וכלכלית, ופחות פוליטית. בראייה רחבה, יש לא מעט בעיות עם החשיבה הזו - בראש ובראשונה, שהמפתח להעפלה ליורוליג הוא מפתח כלכלי ולא הישגי (קרי, העובדה שקבוצה יכולה לסיים מקום 10 בליגה שלה ועדיין לשחק ביורוליג). אבל במקרה הספציפי הזה - הוא מאפשר לה לראות יותר נכון. להסתכל פחות על אינטרסים פוליטיים צרים, ויותר על האינטרס הכולל והרחב - זה שמחייב שלמשחק יורוליג תהיה אווירה של משחק יורוליג, ולא של חוג כדורסל במכבים רעות (עם כל הכבוד). וכאן היורוליג מתבלטת כמגדלור מובהק מעל אופ"א ופיפ"א של הכדורגל - בעוד היורוליג מתנהלת בצורה קפיטליסטית (וזה בא גם עם חסרונות), מוסדות הכדורגל עדיין מנוהלים לפי השיטה הפוליטית הישנה. וכך, הם יכולים לאפשר עיוותים והשפעות פוליטיות מתוך רצון של הנשיא "לרצות את כולם", כי המנהלים הבכירים שם בסוף נבחרים לתפקיד ולא ממונים. וכשזה המצב, אתה חשוף הרבה יותר להטיות ולאינטרסים (למשל, ההתנגדות המוחלטת לישראל), מאשר לדבר הנכון באמת.במילים אחרות, נורא אהבנו להתנגד ל"סופר ליג" ההיא - אבל יכול להיות שעם חשיבה קצת יותר "סופר ליגית" ופחות אינטרסנטית, אולי היינו רואים גם את משחקי הכדורגל בישראל הרבה יותר מהר. כמו בפעם הקודמת שבה המשחקים זזו מפה, בתקופת האינתיפאדה השנייה, בזמן ששיחקו פה כדורסל אירופי כל יום חמישי (ואפילו אירחו פה פיינל פור!), לכדורגל לקח שנתיים ארוכות *אחרי* שהמצב נרגע, כדי להחזיר את המשחקים - וגם אז, רק לאיזור המרכז. ככה זה כשאתה תלוי יותר בקולות של מדינות קטנות, ופחות במאזנים כלכליים - שמדממים כסף כתוצאה ממשחקים בלי קהל.אז אולי מהניהול הכלכלי הטהור של היורוליג, תבוא התקווה - אולי מכאן, כאשר ניתן יהיה לראות (כמו שראינו ביום שלישי בחולון) שאפשר לשחק פה ספורט ושום דבר רע לא קורה, יתעשתו גם המאובנים מהכדורגל ויבינו: ספורט בלי אוהדים הוא כמו גוף בלי נשמה. אם אינטרסים בטחוניים מחייבים, אין מה להגיד - אבל כל עוד אפשר בטיחותית, הדבר הנכון והראוי הוא שקבוצה תשחק מול הקהל שלה, בבית שלה, במדינה שלה. ועכשיו, שהטוב (באמת) ינצח.