כמו עורך אכזרי של סדרת מתח, הגיעה האזעקה הראשונה של המלחמה בבוקרו של יום שבת ה-28 בפברואר, ובעודה חותכת את האוויר הישראלי חתכה גם את המומנטום המוצלח של מכבי ת״א. מכבי יצאה שוב אל מסע לוגיסטי בערבות הבלקן, שינתה את הסטטוס שלה לאורחת זמנית בעיר שהיא לא ת״א, התמלאה בדאגות משפחתיות, וחסרה את השקט שקבוצת ספורט מקצוענית זקוקה לו. זו לא סיטואציה חדשה עבור מכבי ת״א, ולכאורה, זה לא אמור להיות תירוץ במשחק חוץ במילאנו על מקום בפליי אין. במציאות, ראינו הדגמה בלייב איך נראית יציאה ממומנטום. הקבוצה המקומית נראתה משויפת, היררכית, מדוייקת ובעלת רעיונות ראויים למנוע ממכבי ת״א מחשבות על ניצחון. היא חשפה את כל הסדקים הישנים של מכבי ת״א המגמגמת של תחילת העונה, זו שעדיין לא יודעת מי היא, מה היא ומה הדרך שלה לנצח משחקי כדורסל. אבל גם השאירה חרכים לקאמבק וגניבה צהובה של המשחק. שאולי מכבי של לפני המלחמה הייתה מצליחה בה. אבל זו לא רק החלודה ביכולת הטכנית שנזלה משחקני מכבי ת״א (בעיקר ביכולת שלהם להתמודד מול הלחץ של הגארדים של מילאנו). זו לא רק חוסר הדיוק של הצוות המקצועי, שהלך לאיבוד ברוטציה שלו, לא תיזמן היטב חילופים ואיחר לזהות מומנטומים. אלא גם משהו בווינריות האמורפית של מכבי בחודשים האחרונים, נעלמה במשחק הזה. זו שמכשפת וחוצבת דרך לניצחונות הירואיים, שאיפשרה לכל ממזר להיות מלך, לכל דאוטין להציל את המולדת ולכל בריסט להיות גיבור השעה. צדק פואטיזה היה משחק שיכול היה להיות מוכרע על פוזשן אחד אם אושיי בריסט (שהיה מצויין בריבאונד) לא היה מחטיא שלושה לייאפים פנויים לגמרי. זה היה משחק שחידד את דילמת ווקר-קטש, ואיך בדיוק מתמודדים עם אגו מתפרץ שלפעמים מציף את ווקר ואז הוא כופה את עצמו, ולפעמים מייצר מהלכים מנצחים ובלתי ניתנים לעצירה. זה היה משחק שקטש לא יתגאה בו ברזומה שלו, כששכח לדקות רבות מדיי בשלבי ההכרעה את רומן סורקין, ג׳ימי קלארק ותמיר בלאט, ולא היה לו אומץ להשאיר על המגרש את גור לביא על ארבע עבירותיו. זה היה משחק שהחזיר את ג׳ף דאוטין אחורה, לשלב בו היה מכדרר ונמוג, ואיתו נמוגה כל התקפת מכבי. זה היה משחק שגרם לנו להגיד יא אללה איזה שחקן מתפתח לנו מול העיניים, יא גור לביא. אז איך מילאנו, למרות שהפסידה בריבאונד 40:35, ניצחה? בעיקר בגלל שהיא הפכה את הצבע של מכבי למטרה מועדפת והמשיכה להתקיף אותו בכל הזדמנות, ולמכבי לא היה גוף גדול בצבע שיאיים, גארד מאסיבי שיעצור חדירה, והאיזורית שלה הייתה רכה ומאחרת. האיזון הבריא של מילאנו בין יכולת היצירה של הגארדים כמו אליס, גודוריץ׳ וברוקס, לבין המקום בו הוכרע המשחק, דווקא במאצ׳ אפים של הפורוורדים כמו שילדס ולידיי, וסנטר כמו ניבו, ששלטו כמעט בכל דו קרב ישיר ביניהם ובין סורקין, בריסט, לביא, הנקינס וסנטוס. אז נכון שכל רגע שדווין בוקר היה על המגרש היה מתנה עבור מכבי, אבל כל רגע, והיו 40 דקות כאלה, שג׳יילן הורד לא היה על המגרש היה מתנה עבור מילאנו. הפתרון של קטש לכך היה הגנה אזורית, מהלך ראוי ונכון מחשבתית, אבל התגלה כצעד הרסני ברמת הביצוע, בעיקר ביכולת של שני הגארדים ששמרו במעלה האיזורית להגיע לרוטציות ולכפות על הגארדים המקומיים חדירה לצבע בזוויות קשות, עם פחות אופציות למסירה. מאמן מילאנו, ג׳וזפה פואטה, סידר חסימה פואטית לכיוון האמצע ממש בין שני הגארדים ששמרו למעלה באיזורית, בדרך כלל תמיר בלאט או ג׳ון דיברתולמיאו, והחסימה הזו לבדה הקריסה את שאר השחקנים ושיחררה את שאבון שילדס לשלשות קריטיות, בעודו מזהה שחקנים צהובים כמטרות קרטון (5 שלשות, 2 מהן מול האזורית בדקות הסיום). מה עושים עם לוני?אבל מילאנו גם שיחקה הגנה. חלק מהזהות ההגנתית שלה הוא הלחץ שהיא מפעילה על הגארדים, בעיקר בולמרו על שחקן המטרה של היריב. מניעה של הכדור ממקבלי ההחלטות (קלארק, ווקר, בלאט), וחילופים אגרסיביים רק אם אין ברירה. וכמה מרענן היה לראות הגנה לוחצת על כל המגרש בסגנון ראן אנד ג׳אמפ לפוזשנים ספורים (למה לא יותר???). אתמול היא יצרה 11 איבודים צהובים עד למחצית (ורק עוד 2 במחצית השנייה). ומול הלחץ הזה היה צורך בשחקנים שיתעלו. וזה מה שמוביל אותנו ללוני ווקר. אנחנו באמצע חודש מרץ ושאלת לוני ווקר עדיין לא קיבלה מענה על אופי השימוש המדוייק בו. ברור שהוא אקספלוסיבי שיכול לעשות נקודות רבות בזמן קצר. ברור שהוא מושך הרבה אש שיכול לשחרר אחרים. ברור שהאגו שלו משתלט עליו ומונע ממנו לראות שום דבר אחר מלבד את עצמו ואת הטבעת. ברור שעודד קטש מנסה לשמור על איזון בין משמעת קבוצתית ושמירה על חוקים התקפיים לבין נתינת חופש כדי להביא את היכולות של ווקר לידי ביטוי. ברור שהרכבת שנקראת מכבי ת״א גם נסעה היטב בלעדיו. אבל היא יכולה לנסוע מהר יותר איתו. הדואליות הזו ביחס לווקר קיבלה אתמול טוויסט מעניין: במחצית הראשונה כשהוא כפה את עצמו, היה עם פרצוף וגישה חמוצים, לא שמר, הוא סופסל, כמו שקטש עשה לו בפעמים קודמות. לאחר כמה דקות נתן לו שוב הזדמנות, כמו אומר בוא תפתח דף חדש. במחצית הראשונה זה לא נדבק. קטש ניסה שוב במחצית השנייה, ואז ווקר כן נכנס לעניינים, קלע שתי שלשות, סחט עבירות, היה פחות חמוץ. ואז קטש החליט לספסל אותו. זה פגע בסיכויי הקאמבק של מכבי, שהריחה הזדמנות לגנוב את המשחק. נותר לתהות אם בשלב הזה של העונה, בשלב הזה של הקריירה של ווקר וקטש, עוד נותר משהו לעשות על מנת למצוא שביל זהב שירצה את שניהם. ונדמה שכבר לא ברור אם זו תלות של מכבי בווקר או תלות של ווקר במכבי, כששני הצדדים מנסים לסחוט עוד כמה טיפות של הצלחה ממה שנותר מהקריירה שלו, מהמועדון שלהם. בינתיים, במציאותבסיטואציה הנוכחית, כששליש מהמסך מתמלא בשמות יישובים אליהם יורים טילים, הדיון על אם מכבי תעשה או לא תעשה פליי אין, התאיין. נדמה שהרכבת הזו ברחה מהתחנה בגלל פתיחת העונה הזוועתית, המחסור באיכות עד הגעתו של לונדברג ופריצתם של קלארק ושות׳, איבוד הביתיות הקודם והעכשווי. הסיכוי הזה היה תיאורטי וקשה עד בלי די עם ביתיות מלאה וחמימה, ובטח עכשיו, כשחריקות הנעליים בבלגרד עומדות בפתח, והריקנות על געגוע לאירוע ספורט חי ואמיתי תכף תשתלט. למרות המסורת הצהובה, הרצון להמשיך ולהיות ווינרים, השאיפה למצויינות, הפליי אין של מכבי ת״א לא ממש מעניין. כרגע, עצם ההשתתפות שלה הוא ניצחון, כשהכדורסל משמש שעשוע אסקפיסטי, זיפזופ לעולם תוכן חליפי בו הבומים היחידים הם רעשי החסימות של כפות ידיים על הכדור, וההפצצות היחידות הם של קלעים שמפגיזים מחוץ לקשת. בימים היסטוריים בהם העם היהודי לוקח את גורלו בידיו ומסיר מעצמו איום קיומי, עדיפה שליטה אווירית בשמי המזרח התיכון, פטריות עשן באיראן וביירות, ממקום עשירי בטבלת היורוליג. מי ייתן ונראה בנפילת טהרן במהרה בימינו.