הולכים על המיליון

הכל התחיל כאשר ערוץ הטריוויה והמתיחות החדש "בידורון", שעלה לאוויר בישראל בסוף 2024, החליט לעשות מחווה לחידון "מלך הערוץ" של ספורט 5, ולשבץ בפרק אחד מתוך השעשועון החדש, "מתפרן למליין", כמה שאלות ספורטיביות. הרעיון המקורי היה להקדיש פרק שלם לכדורגל וכדורסל, אבל פרנסי "בידורון" חששו שעיסוק בלעדי בספורט איננו אטרקטיבי – או בשפתם "רייטינגי" -   דיו עבור הצופה הממוצע, ולכן בחרו בשעטנז: קושיות ספורט לצד נושאים קלילים ופופולריים יותר כמו מוסיקה ותרבות.

דוד ליפשיץ היה כמובן המועמד הטבעי והמושלם להנחיית הפרק הזה, אבל מכיוון שהוא כבר עושה זאת במקום אחר, בחרה ההפקה בעוזי דן, אחד מאושיות עיתונאות הספורט בארץ, בנוסף להיותו איש אשכולות בעל יריעת ידע רחבה ומקיפה. גם במבחני הקבלה הנערכים למתמודדים שמו העורכים דגש על שילוב של התמצאות ספורטיבית וידע כללי.

מבין ארבעת המתחרים שנבחרו, היה רק אחד, איתמר, סטודנט בן 25 מבנימינה, שהוגדר על ידי המפיקים "עכבר ספורט". לצידו שובצו עמוס, חקלאי מושבניק בן 65, ליאת התל אביבית, 36,  מנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק, ודליה, 45, תושבת אשקלון, מנהלת הפקולטה לתקשורת במכללת ספיר בשדרות ואחותו של ליאן וילדאו, בוגר המכללה ושדרן הספורט של התאגיד.

עם הגיעם להקלטת הפרק באולפנים החדשים של "בידורון" ביבנה, ואחרי שאופרו, הם הוכנסו לחדר המתנה יפה וצנוע עם ספה ירוקה, שלושה כסאות עץ ושולחן פלסטיק עם כיבוד קל. אחרי לחיצות ידיים מנומסות והדדיות הם התיישבו והמתינו למפיקה שתקרא להם פנימה. אחרי שתיקה קצרה שנדמתה לנצח, היתה זו ליאת ששברה את הקרח: "אני חושבת שאנחנו תלויים היום בעיקר בכם, עמוס ואיתמר".
עמוס: בנו?
- "ברור. לכם יש גם את כל הידע וגם את כל הניסיון. אנחנו מפגרים אחריכם גם בדור שלם וגם בעולם מושגים שלם. וגם שמענו שהיית תותח על במבדקים, עמוס".
- "תותח... בטח, רק שלא יביאו לי שאלות על נועה קירל ועומר אדם, על חתונמי ועל הישרדות".
"אני הכי חושש משאלות היסטוריה", אמר איתמר. "זה היה התחום החלש שלי בביה"ס ולא ממש עשיתי השלמות. מקווה שיפציצו אותי בשאלות על ספורט וקולנוע – ואז אראה להם מאיפה משתין הדג".
"תגידו, מישהו כאן מאמין שאפשר לזכות", שאלה דליה. 
"אפשר אבל לא סביר", זרק עמוס. "אחוזי ההצלחה של המתחרים מול הבית מאוד קטנים. ויש אפילו ספקולציות שהכל מכור.
ליאת: "איך מכור"?
עמוס: "אם צברנו סכום קטן, הם יתנו לנו לנצח, אבל אם במקרה מגיעים לבוחטה, הם דואגים שהבית יקדים אותנו".
"תעזבו את תיאוריות הקונספירציה האלו. בוא נתרכז בעצמנו ונעשה את המקסימום", הציע איתמר. "בוא נעשה חזרה קטנה. כל אחד ישלוף שאלה. אבל בלי 3 תשובות לבחירה. ידע כללי פרופר. פצצות לגבות".
ליאת: רעיון טוב, איתמר. תתחיל.
סבבה, אני מתחיל עם מוזיקה. מה היה הלהיט האחד והיחיד שהמלחין יאיר רוזנבלום גם הלחין וגם כתב?
עמוס: יש דבר כזה?
איתמר: אחד
שתיקה ארוכה השתררה בחדר. 
"אני חושבת שזה "הייתי נער", אמרה ליאת
איתמר: לא
דליה: זה קשה. בשמלה אדומה?
איתמר: ציפיתי לתשובה הזו, אבל לא. את המילים לשמלה אדומה כתבה רותי ספרוני. 
"רגע, זה בטח משהו מתחילת דרכו של רוזנבלום, ישן יותר. ואלס להגנת הצומח?", ניסה עמוס. 
"ללאאאא, נעמי שמר, קל", הגיבה מקהלת שלושת הקולות הנותרים בחדר. 
"טוב, אנחנו נכנעים", הרים עמוס ידיים.
"השיר הוא "מיקה", ואם תרצו ללכת עד הסוף עם הטריוויה – רוזנבלום כתב אותו למי שהפכה בסופו של דבר לאשתו של יגאל בשן", גילה איתמר.
"אוקיי, אם נגענו כבר קצת ברכילות עסיסית, הנה השאלה שלי שמחברת תרבות, מוזיקה וספורט. מי היתה נשואה גם לאביב גפן וגם לאריק בנאדו?", הקשתה דליה.
"וואו, אילנה ברקוביץ'", שלפה ליאת במהירות. "מאז היא ממש נעלמה, לא?" 
"עכשיו תורי", המשיכה ליאת. "אני מזכירה לכם שרוב השאלות יהיו כנראה על ספורט. אז נברתי והכנתי לכם אחת. היכן נולד מייקל ג'ורדן?"
איתמר: "הופה, תראו מי מביא כאן את שאלת הספורט".
ליאת: "אני עכברית NBA ידועה".
- "טוב, ברור שהשאלה הזו היא מלכודת. כולם יענו שיקאגו, אבל ברור שהתשובה אחרת".
- "עד כאן פגעת בול".
- "אני מנסה להיזכר. הרי רק לא מזמן בלעתי את הסדרה עליו. אלבמה?"
- "לא"
"גם לי אין שמץ", קפצה דליה. "עמוס, תציל את כבודנו".
חיוך ערמומי התפשט על פניו של המבוגר בחבורה: "מייקל ג'ורדן לא יהודי, הוא לא למד להיות רבי, הוא קולע סלים ולא חלות - ובכל זאת, הוא יליד ברוקלין".
"איזו תשובה! גם יפה וגם אופה", הריעה ליאת. "תגידו, מה קורה כאן, הם עוד זוכרים אותנו? יאללה, התייבשנו".
"מישהו יודע מתי בכלל ישדרו את הפרק הזה"?, שאלה דליה.
"אמרו משהו על פסח, לא? שלושה-ארבעה חודשים כזה", ענה עמוס בדיוק כשדלת החדרון נפתחה.

***

בדלת ניצבה מאיה, המפיקה. היא היתה גבוהה, רזה ואסרטיבית. "טוב חברות וחברים. מתחילים בעוד עשר דקות אז אם יש לכם שירותים או שאלות, זה הזמן. תזכרו טוב טוב את כל ההנחיות והחוקים, ובמיוחד את זה שאנחנו כאן גם לעזרתכם וגם עבורכם. אנחנו בעדכם. תפנימו. איש לא חורש לכם רעה או ממתין לנפילה. הצלחה שלכם מצטלמת הכי טוב שיש. מיד אקרא לכם".
מאיה הסתובבה ויצאה. "פיפי אחרון לפני החידון", אמרה דליה וקמה.
"איזה מדליקה את. יש לך זמן לחרוזים", הגיב איתמר.
ליאת ועמוס נותרו שקועים בנייד, מנסים ללמוד דברים אחרונים. כשדליה שבה מהשירותים, היו שלושת עמיתיה עסוקים בעניינם.
"קרה משהו? מצאתם תרופה לקרחת?", ניסתה דליה להעיר אותם מרבצם.
"למה, את בדרך"?, שאל עמוס.
סוף סוף אפשר היה לזהות חיוך על פניה של החבורה המתוחה, כאשר לפתע נשמע צפצוף רם מהסלולרי של איתמר.
"אל תשכח לשים אותו על שקט", העיר עמוס. "עדיף לכבות", הוסיפה ליאת.
אבל איתמר שתק. מבטו קפא על מסך הטלפון הנייד. הוא התבונן שוב ושוב בהודעה והחוויר. "אמא שלי מתה", לחש.
"מהההה? אוי לא", הגיבה ליאת ראשונה.
"אלוהים אדירים, אני כל כך מצטערת בשבילך, איתמר", אמרה דליה.
"זה בלתי נתפס. היא היתה חולה"?, שאל עמוס.
"חולת לב, אבל אי אפשר לומר שההתקף הזה היה צפוי. אוי, אמא, איזה טיימינג מחורבן. טוב, חבר'ה, אני ממש מצטער אבל אני חייב ללכת. אני זז הביתה. אבי ואחותי מחכים לי". איתמר קם ממושבו כאשר הדמעות חונקות את גרונו.
"אין לך שום סיבה להתנצל. סע הביתה בזהירות, בוא, קח חיבוק. איזה אסון נורא", אמרה ליאת תוך שהיא קמה ומחבקת את איתמר.
"רגע, צריך להודיע למאיה, לא"?, תהתה דליה.
"בוודאי, אגש אליה", אמר איתמר. אבל הוא עוד לא הספיק לסיים את המשפט כאשר מאיה נכנסה לחדר. "יאללה יאללה, אמיגוס מחוננוס, כולם לאולפן", היא כמעט שאגה.
איתמר קטע אותה: "רגע, מאיה, אני לא יכול".
- מה לא יכול?
- אמא שלי מתה
בחדר השתררה דממה. מאיה הירהרה שנייה שנדמיתה כנצח, אבל מיד התעשתה. "לא לא לא לא, אתה לא הולך לשומקום. אם אתה הולך עכשיו אין תכנית".
"מאיה, א מ א ש ל י מ ת ה".
- זה איום, באמת, ברור, כמובן, אבל בוא נעשה את התכנית בטייק אחד ובעוד שעה וחצי אתה בחוץ. 90 דקות. בלי תוספת. אתה חייב להישאר.
איתמר התייפח. "אני לא יכול להישאר. איך את רוצה שאתחרה. ככה? מפורק"?
- אתה תתאושש. אתה תשכח לרגע את האסון, ותתן הופעה של אחד למיליון שתהפוך בנסיבות הללו לסיפור הטלוויזיה הגדול ביותר בישראל מאז ההתאבדות של דודו טופז.
איתמר מרר בבכי. "אני לא מסוגל... לא יכול"...
"מאיה, את מבינה שזה לא אפשרי? זה גם לא אנושי. תעזבי אותו. אנחנו נהיה הפעם שלושה מתחרים. גם זה סיפור", ניסתה דליה לעזור.
מאיה לא התרצתה. "אין דבר כזה שלושה. "מתפרן למליין" זה קונצרט לארבעה. לא היה שלושה ולא יהיה. בוא, איתמר, תיכנס ראשון".
- "סורי מאיה, אמא שלי מתה. אני הולך".
- "תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אתה לא הולך לשום מקום. אתה עולה לבמה, מצטלם, ואז הולך. לא רגע אחד לפני. יש פה על המאזניים תכנית שעולה מיליון שקל. כל פרק. אם אתה מחרב פרק, חירבת לנו עונה. אין לנו זמן לתקן. תזכור שבחוזה שעליו חתמת יש סעיף שמחייב אותך לפצות אותנו בסכום עתק אם אתה מקבל רגליים קרות".
- "את לא נורמלית", אמר עמוס.
- "יצא לי כל החשק מכם", הוסיפה ליאת.
- "אי אפשר ככה. לא נתקלתי מעודי בחוסר רגישות שכזה. פאק שואו ביזנס. ריאליטי עאלק. עולם הרשע. בוא נלך עם איתמר", הציעה דליה.
"תודה חברים, אני הולך". איתמר קם מכסאו.
"זו התראה אחרונה. שלא תעז", צעקה מאיה. "אתה עוד תשמע מאיתנו. ואתה תצטער על זה יותר מאשר על אמא שלך".
****

שופט: סנגורית, האם גם ברצונך לסכם?
• בוודאי. מרשי מודה כאמור בעובדות. אבל הפקת "ששת" היא זו הטומנת ראשה בחול. גם בכתיבת וניסוח  החוזה הדרקוני, וגם בהתנהגות המשפילה שאחרי האירוע, מציגה ששת לראווה תאוות בצע ורייטינג שעומדת אצלה מעל הכל. מעל האנושיות, מעל החמלה, מעל האינדיבידואל. 
...אלה חוקי הג'ונגל, רק שבמקרה הזה מי שחתם עליהם איננו אריה, נמר או אפילו עכבר, כי אם בן אנוש שמילא את תפקידו כהלכה, נבחר בקפידה, ואז העז - שומו שמיים - להרים את ראשו וליבו טיפה מעבר לריאליטי של הטלוויזיה, אל המציאות של החיים.
....אם כבר פיצוי - הוא מגיע לאיתמר על התעללות ואכזריות של דיקטטורת הרייטינג בחייליה - אנשים שהיא מגייסת לצרכיה ואז משתמשת וזורקת. אם צריך - אפילו זורקת לכלבים.
השופט עלעל בניירותיו. הוא שאל את איתמר אם ברצונו להוסיף משהו, ומשנענה בשלילה פנה אל הנוכחים. "ובכן, הקשבתי לכולכם וכולכן קשב רב, ואני חייב לומר שבניגוד למה שגרסתי בתחילת דבריי, הקייס הזה התגלה כהרבה יותר מעניין, רב גוני ובשום פנים ואופן לא חד מימדי.
מן הצד הלגאלי הברור של המטבע ישנה כאן בפירוש הפרת חוזה שכל הצדדים תמימי דעים לגביה. אין אף ספק שהיא גרמה נזק. כלכלי ותדמיתי. קשה לאמוד אותו, אבל הוא קיים.
מאידך גיסא אי אפשר שלא להתייחס לסיטואציה שנוצרה דקות ספורות לפני הצילומים, כאל משהו נדיר ויוצא דופן. בנסיבות הללו מצוקת הנתבע נדמית טבעית ופעולתו הגיונית.
ההיגיון הבריא היה מחייב שההפקה תכניס לחוזה מן הסוג הזה סעיף רחב יותר למצבים דומים. באין הגמשה שכזו, החותם על החוזה היה יכול לדרוש אותה. מוצא אני איפוא פגמים בהתנהלות שני הצדדים. הפקת ששת תובעת פיצוי בסך מיליון שקלים, ואני יכול להבין את מניעיה הציבוריים יותר מהפיננסיים, אבל אין ספק שהסכום אותו היא תובעת איננו עולה בקנה אחד עם העוול שלכאורה נגרם לה.
איתמר משוכנע בצדקתו, אבל הוא עדיין התנער מאחריותו, וכאמור יכול היה לנקוט מבעוד מועד כמה צעדי זהירות שהיו מונעים את מצבו העדין.
"אי לכך אני פוסק לטובת התובעת ששת. איתמר מרוז יפצה אותה ב-50 אלף שקלים ויישא בהוצאות משפט זה בסך שבעת אלפים שקלים".
הרחש שעבר בין כתלי בית המשפט שידר הלם. ניתן היה להבחין בתחושת חוסר האמון של רבים מהנוכחים כלפי מה שזה עתה שמעו. 
מאיה קרנה מאושר. היא חלפה על פני איתמר ודליה וסיננה "אמרתי לכם". איתמר נשען על כתפה של דליה ולחש באוזנה: "מה קרה כאן? אנחנו ברוסיה? מאיפה אני לוקח עכשיו 60 אלף שקל?"

****