עבור אלה מאיתנו שגדלו עם הכדורסל הישראלי ב-23 שנות שלטון היחיד של מכבי ת״א בין השנים 1969 עד 1992, זכייה צהובה בגביע הייתה עובדה כמעט מובנת מאליה, אקסיומה שלא ניתנת לערעור, נון-ניוז כמו כלב נשך אדם. וכשהאדמה הייתה רועדת ומכבי ת״א הייתה מודחת מהגביע בשנים הללו, זה היה פותח מהדורות, משתלט על הכותרות, אדם נשך כלב קלאסי. עזבו נשך, בלע! והנה אתמול, מגיעה זכייה צהובה נוספת בגביע, ולמרות שהיא מובנת מאליה בצורה בה המשחק התפתח, היא לחלוטין לא מובנת מאליה. כי מכבי הנוכחית, זו שחזרה לשחק בת״א בדצמבר, משחקת מאז כדורסל מחובר, מדוייק, הרמוני. עם עונה שהחלה כמו עוד נסיעה לשומקום, עם סגל שנראה לא איכותי מספיק, עם פציעות שמשביתות בכל פעם שחקן אחר, עם שתי יריבות עם כיס עמוק שמאיימות לא רק לעקוץ את ההגמוניה הצהובה, אלא להחליף אותה, היא עומדת אחרונה על הרגליים, הקונפטי מלטף את תלתליה, והיא מניפה גביע. המאמן שלה מגניב חיוך, קטן עבור אוהדי הקבוצה אבל גדול עבורו, עדות לגאווה ולעבודה הפנומנלית שהוא עושה, ואיך שהכל מתחבר. מכבי ת״א מאז חזרה ארצה היא קונצרט. ובינתיים יריבה אדומה אחת מתפרקת מבפנים, והשנייה חוטפת מוקדם יותר השבוע שיעור בצניעות. לא רצו, אין אגדהובגמר הגביע הומאז׳ לשנות שלטון היחיד, מופיעה קבוצת הכדורסל של הרצליה, שנראתה לאורך מרבית המשחק כמו יריבת ליגה גנרית משנות השמונים. עם אוריינטציה התקפית לחלוטין וזר שנראה כמו פרסומת ל״לפני״ שימוש באוזמפיק, להרצליה אין את היכולת הפיזית להישאר קרובה הגנתית מול מכבי. היא התמלאה בעבירות ברבע הראשון, לא זכתה לשום חמלה של אנדרדוג מצד השופטים, וזריקת העונשין הראשונה שלה הייתה חמש דקות ו-18 שניות לסוף הרבע השלישי. כן, היא עברה אתמול כמעט 25 דקות שלמות מבלי לזרוק עונשין. זה הרבה עליה, עם מחסור בניסיונות להתקיף את הצבע ולהפעיל את צ`ינאנו אונוואקו עם הגב לסל, וקצת על השופטים. באותו פרק זמן של 25 דקות מכבי זרקה 16 זריקות עונשין. אבל גם כשהיה ברור שהרצליה לא מספיק איכותית כדי לעמוד מול מכבי, גם היה די ברור שהיא לא מספיק האמינה בעצמה, לא הייתה רעה מספיק, לא התנהגה כמו אנדרדוג עם רעיונות יצירתיים של שיבוש, קצת רעדה מגודל המעמד וקיבלה בהכנעה את הדומיננטיות המכביסטית. קבוצות מהאייטיז מתנחמות בחצי גמר הירואי ולחיצת יד עם נשיא שאם היה צריך להביע את דעתו עליה היה שומר על זכות השתיקה, כמו ששמר אז. אם הרצליה הייתה מביאה את עצמה להיות תחרותית אתמול, זה היה יכול להיות מסוג המשחקים שמסדר לחלק משחקניה חוזה פוטנציאלי עתידי אצל מכבי ת״א. מקס היידיגר הוא גאנר שיכול להיות ג׳ון דיברתולמיאו לעניים. הוא אמנם שומר פחות טוב וגם יכולת המסירה שלו נראית פחות איכותית מזו של הקפטן הצהוב, אבל הוא בהחלט יכול לגדול לתוך התפקיד. בחצי הגמר הוא היה גיבור הניצחון, ואתמול ברבע הראשון הראה ניצוצות של התפרצות, כולל צעקות לעומתיות לספסל של מכבי. אבל בהמשך דעך, ואיתו גם דו״ח הסקאוטינג שאולי יכול היה להפוך אותו למועמד. מועמד שני הוא אונוואקו, שמספק סייז ראוי וסיומת בצבע שמתאימה למלחמות של היורוליג, אבל אונוואקו נראה כמו הזרים האלה שלא מפסיקים לחפור כל הזמן, עם חוסר שביעות רצון תמידי, מתלונן לקוסמוס על חבריו לקבוצה, המאמן, והשופטים. גם הוא היה אחד המנועים שעשה את המהפך מול העמק בחצי הגמר, אבל יש לו נטייה לשפת גוף לא בריאה, והוא לעיתים מרשה לעצמו לא לשמור כדי להדגיש טעויות הגנתיות של חבריו. גם אם כל זה נובע מתחרותיות ורצון של אונוואקו לדחוף את חבריו למקום שהוא חושב שהם יכולים להגיע אליו, לאורך עונה הטרחנות הבלתי פוסקת שלו יכולה לעייף. הגוונים של סורקיןעודד קטש מצליח להוציא מהסגל הנוכחי לא רק קבוצה מנצחת שזכתה אתמול בתואר ראשון, אלא גם לייצר אסתטיקה של תנועה על הדרך. הסיפוק מעבודת האימון שלו בוודאי הרבה יותר גדולה מהסגל הנוכחי, הפחות מוכשר, מהסיפוק שהיה לו עם ויין בולדווין ושות׳, כשהכשרון נזל מהם. התיאום ההתקפי שבר אתמול שיאים חדשים. זה מתחיל בדרך בה תמיר בלאט מעניש על חילופים, ומוצא את סנטוס, או כל גבוה אחר שנועל את השחקן שהחליף עליו, בזווית נעילה מושלמת וזווית מסירה מושלמת יותר, בלתי אפשרית להגנה, שמסתיימת בסל. זה ממשיך ביכולת לייצר של קלארק, מבחוץ ומבפנים. בתיאום העיוור בין הגבוהים והפורוורדים. כמובן שההגנה הבלתי נוכחת של הרצליה עזרה, במיוחד האיזורית שלה שעשתה חיקוי לא מוצלח של אשת לוט, אבל כמעט כל שחקן במכבי ת״א נמצא בכושר קליעה פסיכי. אם אתם מאמנים נגד מכבי, על הקליעה של מי הייתם מהמרים ומשאירים את השומר שלו בתוך הצבע כדי להגן על הפיק אנד רול והתגלגלויות של סורקין, הורד וסנטוס? מכבי גירדה אתמול את ה-60% לשלוש. השלשות נפלו אתמול מכל כיוון, מכל עמדה. היחיד שאפשר להמר ממנו הוא טי ג׳יי ליף והאחוזים שלו לשלוש דומים בין אם הוא נמצא על הפרקט או במיטת בית החולים, מתאושש מניתוח. ועל כן הקליעה נותנת למכבי ריווח, הריווח נותן פלואו, הפלואו נותן להתקפה של קטש קשת של גוונים. אתמול היא סיימה עם 25 אסיסטים ו-9 איבודים. והגוון הבולט ביותר הוא רומן סורקין. האם כבר ניתן לפסוק בוודאות באיזה תפקיד רומן סורקין משחק? איזו עמדה הוא? ומה הוא בכלל? כשצריך, הוא מטרה להאלי הופ מפיק אנד רול. כשאפשר, הוא מתקיף את הטבעת בכדרור ומסיים בהטבעות מטורפות. כשיוצא, הוא קולע מבחוץ. כשמסתדר, הוא עובד עם הגב לסל, משתמש בהטעיות, מסיים היטב. והוא מוסר, וחוסם, ולפעמים אפילו שומר. אתמול בשני הפוזשנים הראשונים הוא נתן גג לדנבר ג׳ונס והטביע על נואה קרטר. ברבע השני תפר רצף של שלשות מול הרכב הטריגליצרידים של בארנס ואונוואקו והכריח את אורלנד ללכת להרכב נמוך. ובהמשך הוא (ואחרים) חגג בצבע והכריח את אורלנד ללכת להרכב מסיבי וכבד. וחוזר חלילה. אז סורקין מבלבל את כולם מה הוא ואיזה עמדה הוא, אבל דבר אחד אפשר לפסוק בוודאות: כבר שנים שלא היה למכבי גבוה ישראלי דומיננטי כמוהו. אולי אף פעם.