נדלקים מהשנאה ומהבוז: הדבק של נבחרת ישראל

ב-2022, לאחר ההפסד לצ׳כיה במשחק האחרון של שלב הבתים ואי העפלה של נבחרת ישראל לשלב הבא, התחושה החמוצה התערבבה עם אופטימיות מסוימת. חלק גדול מהסגל שהפסיד אז לפולין, היה הבטחה שהתייצבה על קו האופק של הכדורסל הישראלי. חלקו היה כבר עם שתי אליפויות אירופה לעתודה, שהיוותה השראה להישגיות. חלקו שיחק ביורוליג בקבוצות שהן לא מכבי ת״א וחלקו היה דומיננטי בקבוצות ישראליות גם ללא צורך בחוק הרוסי.

העתיד נראה מבטיח. המחשבה הייתה שאם קו ההתפתחות של השחקנים הצעירים יימשך, וייבחר מתאזרח בעמדת הגבוה, בה ישראל מתקשה מסורתית, אולי נגיע למקומות בהם לא היינו 22 שנים. והנה, התחזית הזו מתחילה להתממש, לפחות בציפיות המינימליות שלה. ישראל בשמינית גמר היורובאסקט לאחר 10 שנות היעדרות. מרגש? לא ממש. הדעת לא הייתה סובלת שנבחרות כמו איסלנד ובלגיה יעלו ואנחנו לא. על כן התחושה אמנם נעימה אבל אף בקבוק שמפניה לא נפתח אתמול, ובצדק. 

אבל כשמביטים באנרגיות של השחקנים, בחיוכים של האוהדים, בדוגמא האישית שהשחקנים הללו נותנים, אפשר להתרגש מהפוטנציאל ומהדרך, בטח בסביבה כל כך עוינת. על כן העפלה לרבע הגמר זו אמנם לא הגעה לארץ המובטחת אבל זו לפחות יציאה מהמדבר. וכדי להגדיל את הסיכויים להגיע, ניצחון על סלובניה הופך להיות מטרה מוצהרת ואפשרית. יש סיבות רבות למה צריך לעשות הכל על מנת לנצח את המשחק הזה, העיקרית שבהן היא לקבל יריבה נוחה יותר, יחסית. ומשם? הדרך נפקחת, לאורך. 

הסוציאליזם מת
אם במשחקים מול איסלנד ופולין נבחרת ישראל דמתה לקלארק קנט, כלומר גמלונית, חסרת כיוון ומבולבלת, במשחק מול צרפת היא נכנסה לתא הטלפון (ילדי דור ה-Z, אנא גגלו) ויצאה ממנו בגלימה של סופרמן. הניצחון נתן לנבחרת זריקת אנרגיה וביטחון איתם המשיכה לרקוד על המגרש גם מול בלגיה. קלענו באחוזים טובים לשלוש, שלטנו בריבאונד, הכרחנו את הבלגים להתמודד עם הפיזיות של אבדיה, ומשחק המעבר הקטלני שלנו נתן נקודות קלות. בחלקים הנאים של המשחק אתמול נבחרת ישראל שיחקה כמו בכדורגל, ״בנגיעה״, הכדור זז, מלא אנרגיה, עד לאיש הנכון והפנוי. החיבור מחוץ למגרש זלג פנימה ושחקנים מצאו אחד את השני על עיוור. יש סיבה מדוע זו נבחרת ששחקנים קופצים מהספסל באגרופים קפוצים אחרי מהלך משמעותי. הם מרגישים שייכים.

בזכות המשחק מול צרפת, בו בית הלחמי הוכרח להשתמש בעומק הסגל שלו, והשחקנים הללו קיבלו הוכחה שהם לא רק מגישי מגבות לששת המועדפים של המאמן. לכן בקצב משחק גבוה, לו״ז משחקים רצחני, ומחסור בסייז, ישראל מקדשת את משחק המעבר ואת האיזורית וכדי שלא תשלם מחיר יקר על הסגנון הזה, נדמה שהנתון המשמעותי ביותר בהצלחתו הוא חלוקת הדקות. בית הלחמי שיתף ברבע הראשון אתמול תשעה שחקנים, בהגיון בריא וראוי, כאילו הוא מנהל עדיין את המשחק מול צרפת.

מייד בתחילת הרבע השני מספר השחקנים המשותפים כבר הגיע ל-11. ראינו קצת סמול בול עם נמרוד לוי שומר באמצע האיזורית למרות שאיתי שגב מביא יותר נוכחות, אבל יש משהו מאוד בוגר ונון שלנט בלוי של הקמפיין הזה. ועדיין, בית הלחמי לא שיטתי ברוטציה שלו: אתמול איתן בורג שיחק 33 שניות ורפי מנקו חמש וחצי. אבל לשלושה רבעים זה הספיק לריקודים. גינת הכאיב לבלגים עם כל הרפרטואר שלו, סורקין הפך לידיים הכי בטוחות לזרוק אליהן כדור, וקרינגטון פגע מבחוץ. ישראל רצה ליתרון דו ספרתי וגרמה לבלגיה להיראות כמו נבחרת דרג ב׳ שנקלעה לאירוע. לרגעים היה נדמה שההפרש הנוח, פלוס מינוס 20 הפרש, יאפשר לבית הלחמי להמשיך בחלוקת דקות סוציאליסטית ומשותפת לכולם.

אבל ברבע האחרון קרה מה שלפעמים קורה, והמומנטום הישראלי נעצר. בלגיה השתחררה וקלעה סלים קלים בגלל טעויות הגנתיות (ים מדר הוא המהמר ההגנתי הכי גדול בנבחרת), הם העלו אינטנסיביות וגרמו לאיבודי כדור ישראליים, התגלו סימני עייפות ושחיקה של אבדיה שהובילו לבחירת זריקות מפוקפקת, והופ, 6 הפרש ודפיקות לב. אז כדי להבטיח את הניצחון, בית הלחמי השאיר את השחקנים המובילים שלו על המגרש, ואכן קיבל מהלכי קלאץ׳ גדולים ממדר וגינת. אבל זה עלה לנו ב-34 דקות משחק של אבדיה וגינת, 31 של מדר, ו-27 של סורקין. כל דקה כזו היא עוד שכבה של עייפות מצטברת שיכולה לבוא לידי ביטוי מול סלובניה. אבל הסוציאליזם של בית הלחמי מת כדי להבטיח מקום בשמינית הגמר.

מרכבה סימן אבדיה
חזרה ל-2022. נדמה שהתחזית לגביי הסגל של אותה שנה התממש ברובו. למשל, דני אבדיה. גם אנשים שהיו מתעוררים בחמש בבוקר כדי לראות אותו משחק בפורטלנד, או גרוע יותר, נשארים ערים ב-2 בבוקר כדי לראות אותו בוושינגטון, לא מתעייפים מלראות את התצורה הנוכחית שלו. הוא הפך למפלצת בלתי ניתנת לעצירה. טנק מרכבה סימן אבדיה עם כדור, שדוהר אל המטרה.

לצידו, ים מדר ותומר גינת שהתפתחו למנהיגים של אופי, לב ויכולת קלאץ׳. לצידם, רומן סורקין שהפך לשחקן מטרה עם ידיים טובות וורסטיליות מרשימה. קרינגטון המתאזרח נבחר בגלל סיבות שונות, חלקן בירוקרטיות, עדיין קצת מג׳עג׳ע ולא בעמדת פנים (ונאמר שוב שאין מקום למתאזרחים ביורובאסקט), ושאר הסגל הוא חבורה של שחקנים משלימים שעושים בדיוק את מה שמצופה מהם - להשלים, איש איש ויכולותיו.

בבית ישנם כמה שחקנים שיכלו להיות, אולי עוד יהיו, תורמים משמעותיים בנבחרת. גם מעבר לים יש כמה. האופק ממשיך להיות מבטיח. על כן נאמר שוב: הניצחון על בלגיה, והדרך הדומיננטית בה הושג במרבית שלביו, הציב את ישראל בשמינית הגמר כעובדה מתבקשת. זו הציפייה המינימלית מהנבחרת הזו. הרף ההכרחי. רבע גמר כבר יהיה הישג מרשים אבל תלוי בהגרלה, התאמה מול היריבה האפשרית, מומנטום ויום נתון. 

כל העולם נגדנו
הניצחונות של נבחרת ישראל מגיעות גם לעמודי החדשות ומתחברות היטב לסנטימנט הנוכחי של ישראל נגד שאר העולם. או ליתר דיוק שאר העולם נגד ישראל. ונדמה שזו יכולה להיות הסערה המושלמת עבור הנבחרת, סערה שמייצרת עבורה אמונה, כימיה ודבק שמשפיעים גם על סגנון המשחק וגם על הקארמה שהיא מתחילה להאמין בו - כל ההייטרים ששורקים בוז בהמנון, המבטים מלאי השנאה, ההערות הארסיות, הקללות, התגובות הרעילות, התהיות למה רוסיה הורחקה בגלל המלחמה מול אוקראינה וישראל עדיין משתתפת, ומה לישראל ולאירופה בכלל.

אבל נדמה שהרוח הישראלית היחודית נושבת חזק בנבחרת הזו. וזו רוח שאין לנבחרות אחרות. והיריבות, מתכתבות בהזמנה עם המציאות הפוליטית. פולין והמטען ההיסטורי, צרפת והאיבה הדיפלומטית, בלגיה שהפכה להיות סניף חמאס מרכז אירופאי. והיריבה הבאה סלובניה, שבשנים האחרונות היא אחת המדינות הבולטות ברטוריקה ובמעשים אנטי ישראליים, שהתגברו לאחר השביעי באוקטובר.

אז זו לא חוכמה, איפה שלא תניחו אצבע על הגלובוס תמצאו סנטימנט אנטי ישראלי ויהודי. אבל תמיד יש גדולים יותר, רעשניים יותר, דווקאיים יותר. כמו צרפת, בלגיה וסלובניה. ולאלה, הכי כיף לתת בראש.

אז לוקה-שמוקה, דונצ׳יץ׳-שמונצ׳יץ׳. תנו להם בראש.