כמעט כולם נפלו: מלכודת הדבש של לוקה דונצ'יץ'

טובי מוחות הכדורסל כבר עסוקים כמה שנים טובות במציאת פתרון לאיך אפשר לעצור, עזבו לעצור, להאט, את המכונה ההתקפית המפלצתית הקרויה לוקה דונצ׳יץ׳. נבחרת ישראל הצטרפה אמש (חמישי) בהפסד 106:96 לסלובניה למועדון ארוך ומכובד של קבוצות ושחקנים שלא מצאו לכך תשובה.

ישראל שלחה אליו בהתחלה את יובל זוסמן שעשה עליו עבודה טובה ברבע הראשון. החילוף שלו בקרינגטון הרים גבות שתהו על מהותו. בנוסף, ישראל ניסתה שמירות כפולות שהוציאו ממנו את הכדור אבל היישר לקלעי שעמד לא מכוסה (סיים עם 9 אסיסטים), או מסירה שגרמה להנעת כדור סלובנית מול רוטציה עצלה ולא מסונכרנת של ישראל שהעניקה להם נקודות קלות בצבע. ישראל ניסתה חילופים והשאירה עליו לעיתים את מדר, גינת או סורקין. מדר הציק, גינת לרוב הסתדר, אבל את סורקין לוקה הכי אהב. בכל פעם שהוא נשאר לבדו מולו, התגנב חיוך אל שפתיו של הסלובני, כשזיהה מטרה אדומה על המצח של סורקין, קלע לו שלשות על הראש והרחיב את החיוך.

גיא פלטין עשה קולות של מישהו שמוכן להיכנס לזירה עם לוקה וללכת איתו מכות, אבל הבדלי הפיזיות והחסימות שקיבל מנעו ממנו ליצור פרובוקציה שתעלה לדונצ׳יץ׳ את הדופק. מעבר לכך, גם הנבחרת הסלובנית מכירה בגדולתו של דונצ׳יץ׳. היא מתורגלת לעבוד סביבו, וכשהיריבה מתחילה עם רעיונות הגנתיים כדי ש״האחרים״ ינצחו אותם ,ובכן, האחרים מנצחים אותם. הם מגיבים היטב לשמירות הכפולות, במיוחד כשהשמירה הכפולה מגיעה ממש מול עיניו של דונצ׳יץ (ולא מהצד החלש) שמזהה את האיש הפנוי ללא קושי, ואז הם מניעים כדור, או מחזירים אליו את הכדור וחוסמים עבורו שוב. הם נמלים עמלות שעובדים עבורו ואיתו.

אף אחד מהם לא רוצה להיכנס לפה שלו ולגערות שישמיע אם מישהו לא יתפוס מסירה שלו או יזייף קצת. הוא הירח והם הכוכבים, הוא השושנה והם הקוצים. כשהוא ירד לספסל עם ארבע עבירות בפלוס 10, הם הסתדרו מעל ל7 דקות מול ירידת מתח הגנתית בישראל בהיעדרו על המגרש, ונשארו סביב ההפרש הזה. במיני ריצה של ישראל שהורידה לחמש הפרש, הוא חזר ובשני הפוזשנים הראשונים לחזרתו העלה את סלובניה שוב ל-10 הפרש וסגר עניין. 37 נקודות, 11 ריבאונד, 45 נקודות מדד, פלוס 17 לסלובניה כשהוא על המגרש. זו לא בושה להפסיד לסלבדור. 

טרוניה אנושית מהלכת
דונצ׳יץ׳ עשה לגופיה מספר 77 את מה שמנחם בגין עשה לשנת 77׳. הוא באמת אחד הגדולים. ועדיין, היה משהו בהתנהלות הישראלית מולו בשולי המגרש ולעיתים גם עליו, משהו מתרפס, מעריץ, שלא מתאים למשחק תחרותי ברמות הגבוהות. בכל פעם שדונצ׳יץ׳ התקרב לספסל הישראלי וזרק איזה מילה, זה הרגיש כמו כוכב רוק שזורק את החולצה המזיעה שלו לעדר של מעריצות גרופיות.

בכל פעם שאמר משהו לשחקן ישראלי, העיניים של אותו שחקן נצצו. אריאל בית הלחמי ועוזרו גיא קפלן, חייכו אל לוקה חזרה בעיניים מעריצות, מנסים להבין אם הוא מתבדח איתם או עליהם. היחידים שלא נפלו למלכודת הדבש הזו הם דני אבדיה וגיא פלטין. אבדיה התלונן לשופטים על הכבוד המוגזם שדונצ׳יץ׳ מקבל, שמתייחסים אליו כמו בובת חרסינה שאסור לגעת בה. אבדיה צודק. יש לא מעט משחקים בהם דונצ׳יץ׳ הוא טרוניה אנושית מהלכת. אולי הוא נדבק מלברון ג׳יימס.

גיא פלטין לא התרגש מנוכחותו של הלוקה ולו היה מקבל הוראה כזו, היה מוכן לנעוץ בו את שיניו, מילולית, ולגרום לפרובוקציה שאולי תרחיק את שניהם ותעזור לישראל בהסרת האיום הסלובני. אבל אי אפשר לעשות את זה כשהמפקד שלך מחייך ליריב שעושה לו הכי הרבה נזק. 

מי יעצור את יאניס?כשמסתכלים על הטבלה של בית ג׳ ורואים את בוסניה וגיאורגיה שעלו ממקומות 3-4, מתפשטת תחושת פיספוס על היריבה הנוחה יותר שיכולנו לקבל אם היינו מסיימים באחד משני המקומות הראשונים. אולי ההפסד המרגיז מול פולין היה משנה את התמונה, אולי אם היינו מפסידים לצרפת כמו שכולם ציפו שיקרה זה היה משאיר את המצב בטבלה כמו המצב הנוכחי. אין לדעת.

מה שברור זה שאם ישראל רוצה לעשות השיג משמעותי ביורובאסקט הזה ולא רק את המינימום ההכרחי, זה עובר דרך ניצחון על יוון. זה עובר דרך סלוקאס, דורסי, מיטוגלו ואנטטקומפו. בסופו של דבר, זו תהיה השורה התחתונה שיזכרו. ברמת הרוח, הנבחרת הזו הוכיחה שזה אפשרי. ברמת המצ׳ אפ, יוון מזכירה את סלובניה בתלות שלה בכוכב אחד, גם הוא ייחודי מאוד ביכולות שלו ליצור נקודות, וגם בכאב הראש שהוא יוצר על איך לעצור אותו.

דילמת דונצ׳יץ׳ של בית הלחמי הופכת לדילמת יאניס. אחד על אחד? שמירה כפולה? איזורית? בוקס אנד וואן? למרות שהיכולות האישיות והפיזיות של אנטטוקמפו הם הצרה העיקרית שצריך להתמודד איתם, צריך לזכור שהוא גם מפעיל אחרים ועדיין עומד על ממוצע של 5 אסיסטים למשחק באליפות הזו. כן, כמו לסלובניה גם ליוון יש ״אחרים״, וגם הם יודעים לעבוד עבור יאניס ובלעדיו.

ישראל עומדת על רצף של 12 הפסדים רצופים ליוון. הניצחון האחרון שלה היה ביורובאסקט 1993 עם ההצגה הנדירה של עדי גורדון. אם יש משחק שיכול לשמש השראה לנבחרת כדי לעבור יריבה חזקה ממנה, זה המשחק הזה. לטיפולו של עורך הוידאו של הנבחרת.