הכדורגל זה רק תירוץ: החוויה בירדן סיפקה גם רגעי קנאה

האצטדיון בעמאן גרוע מר"ג, אבל כשמוסלרה ואמא של קבאני יושבים איתך ביציע, הכל מתגמד. עשרות מקומיים חיכו בחוץ לקהל האורח, מחאו כפיים והוכיחו מהי תרבות ספורט. בועטת עם העקב על 24 שעות מעבר לגבול ישראל

קרין שביט, ירדן   14.11.13 - 12:00

תגיות: מונדיאל 2014

Getting your Trinity Audio player ready...
יש לנו מה ללמוד מהם. אוהדי ירדן
יש לנו מה ללמוד מהם. אוהדי ירדן

"איזה שגעון, איזה שגעון. היום נוסעים לירדן, מחר למרקאנה". השיר שהמציאו האוהדים האורוגוואים באוטובוס בדרך לעמאן אולי לא מתחרז, נשמע זוועה ואפילו מעט שחצני, אבל הוא מצייר את תמונת המפגש במדוייק. להגיד שיש פערים עצומים בין הנבחרות יחמיא לירדן - אורווגואי ושכנתנו היקרה פשוט שיחקו בשני ענפים שונים. ואם הפערים ביניהן כל כך גדולים וירדן הגיעה למעמד המרגש, מה זה אומר עלינו?

כשמטפסים עם האוטובוס בהילוך ראשון דרך העליות המפותלות המובילות לבירת הממלכה מבינים פתאום עד כמה המרחק קטן. שתי מדינות תאומות, שוכנות כתף אל כתף, נראות אותו הדבר, אפילו אותה כמות אוכלוסין. ועם זאת, בכל מה שקשור לספורט, ירדן הציגה תמונה שאנחנו יכולים רק לקנא בה.

כבר עם הכניסה לעיר ליוו את האוטובוסים שלנו ניידת משטרה ואופנוע שפשוט סילקו את עוברי האורח מהדרכים. סיבוב אחד קטן ובצד ימין ארבעה רכבים משוריינים ומאות שוטרים על הדרך. עד כדי כך היה חשוב להם להראות לפיפ"א ולעולם כולו את הסדר והשליטה. על השבילים מאות בני נוער עם דגלי ירדן מתחילים לחמם גרונות לקראת המשחק. בהתחלה, היריבות הספורטיבית עוד גררה שריקות בוז, ותנועות משונות ומגונות, אבל לא משהו שחורג מגבולות הלגיטימי.
 
כל הדרך לאצטדיון מלאה בשוטרים והכניסה ליציע האוהדים התכול מלווה בשומרים וגדרות. הפרדה מוחלטת. אצטדיון המלך עבדאללה מלא מפה לפה ותצוגת העידוד שמפגינים הירדנים מעוררת הערצה. 20 דקות לפני המשחק, נמתחו אלפי כאפיות ביציעים וצבעו את האצטדיון באדום. מי צריך בכלל צעיפים? היציע הרחוק מתחיל גל מסורתי שמסתיים רק אחרי 6 סיבובים מסביב לאצטדיון והשירים והדרבוקות תופסים את האוזן. אם רוב האצטדיון הציג מפגן ים תיכוני על שלל גווניו, הצד האורח הביא את הניחוח הלטיני ונתן בקולו הססגוני והקצבי. תחפושות ופאות, דגלים עם כובע שחולקו לכל יושבי היציע, קמע בצורת ברווז, תופים, מחולות וחתיכת אווירה.
 
פתאום התקהלות. כל האוהדים רצים לכיוון אדם אחד ומקיפים אותו. השוער הראשון, פרננדו מוסלרה, שנפצע ולא בסגל, הגיע לשבת עם האוהדים. לא היה אחד שלא הגיע ללחוץ לו יד ולהצטלם. רק תתארו לכם את זהבי בא ויושב ביציע. שני מושבים לידו ישבה גברת בלונדינית, מעט מבוגרת שרק גומות החן שלה הסגירו את זהותה. אמא של קבאני. שמחה ומחייכת מול יצירת הפאר, הסוס האצילי שיצא לה מהרחם וחתם את העסק עם שער מהסרטים. כולם פה משפחה אחת דרום אמריקנית מאושרת שכל כך-כל כך אוהבת כדורגל.
  • מוסלרה, אין אחד שלא לחץ את ידו מוסלרה, אין אחד שלא לחץ את ידו
  • האישה שהביאה לעולם את קבאני האישה שהביאה לעולם את קבאני
מבחינה מקצועית, אין טעם להתחיל לנתח את המשחק הזה. והאמת, בכלל לא ראיתי אותו. אם מישהו חשב פעם שאצטדיון רמת גן עושה עוול לאוהדים, שיבוא לאצטדיון המלך עבדאללה. אוהדי אורוגוואי ישבו במרחק של 100 מטרים אוויריים מהתחת של השוער הכי קרוב. מסלול הריצה שמקיף את האצטדיון הופך את כר הדשא לסתם גוש ירוק באמצע המדבר והשחקנים נראים בגודל נמלים (חוץ מקבאני, הוא סוס).
 
אבל זה בדיוק העניין. הכדורגל פה הוא רק תירוץ. היציאה מהאצטדיון הייתה שקטה ומופתית ובדרך החוצה חיכה לנו הרגע הכי מרגש של הערב. עשרות אוהדים ירדנים נשארו מחוץ לאצטדיון, הריעו לאוהדי אורוגוואי, מחאו כפיים ואפילו סימנו צורת לב עם הידיים. האוהדים התכולים הגיבו במחיאות כפיים וחיוכים. תרבות ספורט במיטבה. להסתכל ולקנא.
 
המלך עבדאללה תרם רבות לנבחרת וסימן נתיב ברור. בירדן כבר מזמן הבינו את ההבדל בין יריב לאויב, את מקומו הקריטי של הספורט בחיי מדינה ענייה המנסה לפלס דרכה לעבר התרבות המודרנית בתוך סביבה פרימיטיבית. שכנתנו נתנה דוגמא ומופת לסדר, ארגון, בטחון, רוח ספורטיבית ואפילו אפשר לראות באופק ניצוצות של הצלחה מקצועית. אומרים שכל קוץ במדבר - פרח, הלוואי שיצמח לנו בגינה רבע מהקוץ של ירדן.
  • בירדן נתנו דוגמא לסדר, ארגון ובטחון בירדן נתנו דוגמא לסדר, ארגון ובטחון
  • מחייך כל הדרך לברזיל מחייך כל הדרך לברזיל