יותר דומה לנו משחשבתם: על קללת נורווגיה

ההבדלים בין הכדורגל הישראלי והכדורגל הנורווגי גדולים מאוד בכל מה שקשור להיבטי האקלים שבו גדלים ומתאמנים השחקנים, הפערים הפיזיולוגים הברורים וכמובן גם בתפיסת המשחק. אבל יש דמיון אחד ברור לכל: שתי הנבחרות הלאומיות לא העפילו זמן רב לטורניר גדול ונחשבות לכושלות סדרתיות. אם ישראל, שמחפשת הופעה ראשונה במונדיאל מאז 1970, משלימה עם עצמה פעם אחר פעם שהיא פשוט "לא מספיק טובה", הרי שבנורווגיה של ארלינג הולאנד, שלא עלתה לאף מונדיאל במאה ה-21, התירוץ הזה לא יכול להתקיים.

לאלה מכם שהיו קטנים מאוד או אפילו לא נולדו, נספר שבשנות התשעים נורבגיה היתה אחת הנבחרות המרעננות ביותר ואפילו השתחלה למקום השני בדירוג העולמי של פיפ"א, כל זה בזמן שרוזנבורג, ספינת הדגל של הכדורגל הנורדי, היתה מופיעה קבוע בליגת האלופות. הנבחרת של אגיל אולסן העפילה פעמיים ברציפות למונדיאל בארה"ב ולאחר מכן בצרפת ונשאה איתה שורה של שחקני פרמיירליג לגיטימיים, כמו טורה אנדרה פלו, אגיל אוסטנסטד ואולה גונאר סולשיאר. שנתיים מאוחר יותר הסקנדינבים העפילו ליורו 2000, בו השתתפו רק 16 נבחרות, במה שהיה שירת הברבור שלה בטורנירים הגדולים. משום שמאז כף רגלו של כדורגלן נורווגי לא דרכה על אדמת מונדיאל או יורו, גם אחרי הגדלתו ל-24 נבחרות.

אפילו בהשוואה בין הביצועים של ישראל לנורבגיה ב-12 טורנירי המוקדמות האחרונים, לנבחרת שלנו יתרון של 25 נקודות יותר מהיריבה הסקנדינבית, ששיחקה משחק אחד פחות. "אנחנו המבורג של אירופה", הצהיר קייטל רקדאל, קשרה העבר האגדי, שדימה את הנורווגים לקבוצת הפאר הגרמנית שירדה ליגה ב-2018 ומאז כושלת שוב ושוב בניסיון לחזור לבונדסליגה הבכירה. רקדאל הוסיף אחרי אי ההעפלה ליורו 2024: "הדרדרנו לרמה מתחת לפינלנד, צפון מקדוניה ואלבניה, ועכשיו אנחנו קצת כמו סן מרינו, ליכטנשטיין ואנדורה. אולי הסיכוי היחיד שלנו לעלות הוא לארח את הטורניר". ג'ון ארנה ריסה, אקס ליברפול, אמר לא מזמן: "אני חושב שזה כמעט כמו קללה. לפעמים אנחנו משחקים טוב, ואז קורה משהו בלתי צפוי. זה חייב להיות קשור במשהו מנטלי אצל השחקנים".