תגיות: בני סכנין, ליגת העל, עידו וייר
הטור נכתב בידי עידו וייר
גדלתי במחלקת הנוער של הפועל חיפה, הייתי קפטן ומשם עליתי לבוגרים. אחרי שנה, יצאתי להשתפשף בעירוני נשר מהלאומית. הייתי שם שנתיים, ואלה היו שנתיים קשות של פציעה טורדנית. אחרי שטיפלתי בפציעה, עברתי לעונת התאוששות בהרצליה מליגה א' תחת יגאל אנטבי. זו היתה עונה טובה, עם 2 שערים ובישול, אך היא נעצרה לקראת חודש מרץ בגלל הקורונה.הקורונה טרפה קצת את הקלפים, והעניקה הזדמנויות לשחקנים מהליגות הנמוכות. ניצלתי את ההזדמנות הזאת והגעתי למבחנים במכבי נתניה תחת ריימונד אטפלד, שנתן לי את ההזדמנות האמיתית הראשונה בקריירה ואני לא אשכח לו את זה. למדתי ממנו המון ואני חושב שעוד לא היה מאמן כמוהו פה בישראל.נתניה הפכה להיות הבית שלי. אני מאוד מחובר למועדון ובעיקר לאוהדים, איתם אני בקשר עד היום. זה המקום שפתח לי את הדלת חזרה לבמה המרכזית של הכדורגל הישראלי. מה שעשינו ב-3 וחצי שנים היה מדהים, עם אנשים מדהימים. ניב גולדשטיין, אטפלד, רן קוז'וק ואלמוג כהן אלה אנשים שבאו כל יום לעבוד להשתפר ולשפר את השחקנים, וראו גם את התוצאות בשנים האלה. מבחינתי, היתה לי הרבה תחרות, אבל לקחתי כל הזדמנות שניתנה לי. לא משנה כמה זמן לא שיחקתי ובאיזה תפקיד, אם זה מגן ימין או שמאל, תמיד הייתי שם בשביל הקבוצה ותמיד לקחתי את ההזדמנות.בשנה האחרונה כבר הרגשתי שלא מעריכים אותי ברמת המועדון, בעיקר מבחינה כלכלית. ראיתי את עצמי נשאר בנתניה עוד הרבה שנים, הייתי מחובר לכולם שם, אבל כנראה שזה לא היה הדדי. החלטתי שאני צריך לחפש אתגר חדש ומקום שיעריך אותי וההחלטה היתה לעבור למקום שהרגשתי שהכי רוצה אותי, ובמקרה הזה זה היה סכנין.הגעתי לסכנין בחודש ינואר וישר הרגשתי רצוי. סלובו ובירם (כיאל) נתנו לי את הביטחון ואת המושכות וזה גם הביא תוצאות - שני בישולים בחמישה משחקים, נגד מכבי נתניה ומכבי ת"א. הרגשתי שסוף סוף אני מצליח להביא את עצמי לידי ביטוי במקום שסומך עליי. אני מאוד מעריך את סלובו ואת בירם ואת הצוות המקצועי שם ואני חושב שהם עושים עבודה מעולה.רק שתוכניות לחוד ומציאות לחוד.במשחק נגד חדרה ישבתי על הספסל והתחיל להתנגן ההמנון. הקהל של סכנין ישב מאחורינו ולא האמנתי למה שאני שומע. קריאות בוז וביזוי של ההמנון. לא הצלחתי לשמוע את ההמנון מתנגן בכלל. הייתי בשוק, לא האמנתי וחשבתי שאני מדמיין. זה המשיך באותו משחק בקריאות נגד מנשה זלקה. סיימתי את המשחק וכל כך התביישתי. ידעתי באותו רגע שאני לא מסוגל לשחק פה יותר. לא הייתה שאלה בכלל.