ברק בכר, ככה מרוויחים שחקנים

יש משחקים שהולכים איתך זמן רב מאוד לאחר שהם מסתיימים. כמו אבן חצץ בנעל, המשחקים הרעים משאירים אצלך תחושת אי נוחות מעצבנת. בכל מה שנוגע להפסדים בדרבי, לפחות אצלי, תחושת הזיפת מתיישבת ולא מרפה.

מאורעות הדרבי האחרון היו מזופתים ומעיקים באופן מיוחד, עם ההתפרקות המבישה, מקצועית ומנטלית, במשחק שהיה אמור על פי כל דין והיגיון לנעול בצורה חיובית עונה שהייתה לא רעה בסך הכל. לסיים עונה עם הפסד כל כך מביך וכזה אובדן עשתונות בדרבי ולדעת שתסחוב איתך את ההפסד הזה לאורך זמן בהחלט הרגיש כמו מעמסה לא קלה.

יש, כמובן, רק דרך אחת לשבור את התחושה המנחוסית של הפסד בדרבי - לנצח את הדרבי הבא. ואם אפשר, לעשות את זה בסטייל ובאופן משכנע, כמו שאנחנו רגילים.

הדרבי של אתמול הגיע על רקע תפאורה עצובה למדי, הרחק מהיכל הקודש של סמי עופר, מול יציעים שוממים וללא ארגוני אוהדים משני הצדדים, כל אחד מסיבותיו שלו. לא הסט-אפ האידאלי בלשון המעטה, אבל אלו לא ימים כתיקונם ואנחנו עובדים עם מה שיש. מצד שני, לאור מעידתה האחרונה של מכבי תל אביב, נוצרה התלכדות נסיבות שבה ניצחון לא רק יזכה את מכבי בנקמה מתוקה, אלא גם במקום הראשון. זריקת מוטיבציה לשני הצדדים, על אף הסביבה הלא סטנדרטית.

בכל אופן, כבר מהפתיחה כיוון הרוח היה ברור למדי - מכבי חיפה לוחצת מקדימה, הפועל חיפה מעבירה שעון כמה שאפשר ומייחלת לחריץ של מתפרצת כזו או אחרת. אמנם הפעולה האחרונה לא הייתה מספיק איכותית אצלנו, אבל בסך הכל שיחקנו בצורה נכונה עם המון סבלנות, מתוך הבנה שהסכר בסופו של דבר ייפרץ.