תגיות: ליגת העל ווינר, מכבי חיפה
במעל שלושים שנים שלי כאוהד כדורגל, אני יכול לומר שחוויתי כמעט הכל: רגעי שיא מטורפים, אליפויות וליגת האלופות, וגם השפלות, תבוסות, הפסקות חשמל והשתכשכות בביצת הפלייאוף התחתון. חוויתי כמעט כל שנייה של מכבי חיפה במשך מרבית חיי.
אני יכול לומר בביטחון גמור, שמה שקרה אמש (שני) היה הרגע הכי שפל שחוויתי בתור אוהד כדורגל. מה שקרה אתמול היה בגידה מוחלטת של קומץ קטן מהקהל בשאר חלקי הקהל, במועדון ובענף כולו.באף סיטואציה קיצונית לא הרגשתי מה שהרגשתי מהרגע שבו פגעה האבוקה הראשונה בדשא. כל מה שקרה מאותו הרגע היה נטול ערך ספורטיבי, בטח כשהסאה הלכה והוגדשה עם עוד ועוד זריקות לדשא, עמדתי שם עם דמעות בעיניים, עם לב שבור ופשוט רציתי ללכת הביתה. לא חשבתי שבחיי יקרה משהו שיגרום לי לרצות לעזוב משחק בתחילתו, אבל הנה, כנראה שבכל זמן וכל גיל אפשר ללמוד משהו חדש. במשך שנים אני מטיף על הצורך במתן חופש קרדיט לאוהדי הכדורגל, במלחמה חסרת התוחלת של המשטרה בהדלקת האבוקות ביציעים. הטור הזה בכלל היה צריך להיפתח בדברי תוכחה קשים למשטרת ישראל, ששופכת גם את התינוק וגם את הגיגית עם המים ובשורת החלטות דרקוניות הרסה לחלוטין את אווירת הפרה גיים של משחק עונה.אלא שלארגוני האוהדים שלנו הייתה תכנית אחרת לגמרי, והם החליטו להשוות ולהעלות - מה זה להעלות, אול אין - במלחמה המטומטמת הזאת ולחרב לחלוטין את משחק העונה ואת העונה כולה עבור המועדון שהם מתיימרים לאהוד.אני אומר כאן "מתיימרים" כי הם בסופו של דבר לא באמת אוהדים של הקבוצה הזו. אף אוהד של הקבוצה הזו לא היה מזיק לה ופוגע בה ובקהל שלה באופן שבו הם פגעו. אותם אנשים שמדברים בקול גדול על שנאה למכבי תל אביב הפכו אתמול למשרתים הכי נאמנים שלה, ועל הדרך - פגעו בכל מה שקדוש לנו.